בין ההדסים

בתוך גינת חמד, ביתו של מרדכי היהודי, גדל צמח מרהיב בעל ריח נפלא. הדסה, בתו המאומצת של מרדכי, גדֵלה ומלבלבת לשם ולתפארת.

מעוטרת היא ומושלמת בכל מידה נכונה. "והנערה יפת תואר וטובת מראה" (אסתר ב', ז'). פנימיותה הנאה הקרינה על הופעתה. חוט של חסד משוך על כל הליכותיה, ושובה בנועם זיוו את כל רואיה.

אכן, לא מאליו גדל הדס כה מפואר. הדסה היא נצר לענף עץ אבות, נינה היא לשאול מלך ישראל. דם מלכותי זורם בעורקיה, תכונות אציליות קיבלה בתורשה. לא סוגה היתה הדרך בשושנים. הדסה נולדה לתוך הגלמודיות - יתומה מאב ומאם. רק דודה הצדיק חמל עליה ואספה אל ביתו.

אמנם, למרבית הפלא, הרקע העגום לא העיב על צמיחתו של ההדס. הדסה גדלה לנערה מושלמת וכלילת מעלות. מיום ליום היא מוסיפה דעת ויראת אלוקים.

מרדכי בעצמו אומן את הדסה. בביתו היא מקבלת חינוך יהודי איתן. ברבות הימים הוא אף נושא אותה לאישה. חינוך מוצק זה יעמוד לה לימים כדי לשמור בעוז רוח על עקרונותיה היהודיים ולקדש שם שמים.

לעת עתה מיטיבה הנערה להצניע את אורחותיה ולהעלים אותם מעין רואים. מהותה הפנימית מסומלת בשמותיה: צמח ההדס מתאפיין בעלים החופים את הגבעול ומסווים אותו. אף הדסה כן. ענוותנית ושתקנית, מצטנעת בצידי דרכים. גם שמה השני, אסתר, הוא כעין שם נרדף, מורה על אותה מהות. אסתר - מלשון הסתרה. כיסוי בתוך כיסוי, פרגוד לפנים מפרגור. כל ישותה אומרת הצנע.

תחת הסרפד יעלה הדס

איש אינו מרגיש בעבים השחורים הנקשרים בשמי עם ישראל. איש אינו מכיר באיום הקרֵב. בחצר האחורית של הארמון גדלים שני קוצים ממאירים - ושתי והמן. שתי דמויות מרושעות, מפורסמות בשנאת ישראל, שעתידות לשנות את המפה בשנים הבאות.

גזרת כליה איומה עתידה להתרגש על כלל ישראל, אך משמים כבר טווים את המהלכים ומכינים את הרפואה. ההשגחה העליונה העמידה לישראל שני מנהיגים דגולים, שיהוו משקל נגד לסכנה - מרדכי ואסתר.

את מה שקרה אחר כך, לא יכול היה איש לדמיין. ידיים ערלות קטפו באכזריות את ההדס מתוך החממה המוגנת. אסתר נלקחת אל המלך ונשתלת בעל כורחה באדמתו המסואבת של הארמון, אדמה הרוויה יין נסך ועכורה מבשר פיגולים. הגזרה איומה, לשמעה תצילנה אוזניים.

מרדכי כואב את האסון. אמנם בעיניו מרחיקות הראות הוא כבר חוזה את השליחות הממתינה. בטרם צאתה, הוא מצייד את הדסה בהדרכה: להמנע בכל מחיר מגילוי של עמה ומולדתה. בלב חרד ודואב הוא מלווה את בתו היוצאת לדרך לא נודעת.

הישכיל ההדס לשמור על זהותו הייחודית גם בקרקע נכריה? האם יצליח לשמור על הזוהר ועל הטוהר לבל יועמו ויוכתמו בחיי השביה?

אסתר מוכיחה את עצמה ואת חינוכה.

כאן, בארמון, נוסף לאסתר פרגוד נוסף: מסך השתיקה. אסתר נאמנת לציווי שקיבלה ממרדכי, ושומרת בעקשנות על זכות השתיקה. "אין אסתר מגדת את מולדתה ואת עמה" (אסתר ב', כ').

השתיקה מביכה את המלך ומצליחה להסעיר את כל בית המלכות. מפתים, משכנעים, משדלים, מרַצים, מבטיחים - והיא בשלה.

אסתר מטילה איפול מלא על זהותה ומסרבת למסור אפילו פרטים ראשוניים על אודות מוצאה ומשפחתה. אסתר מסתגרת ושומרת בתוככי הארמון על התבדלות מלאה, על העלמה והסתרה.

אולם, כשיגיע היום, כשתתייצב להגן על עמה, אז היא תפצה את פיה...

הדס במדבר

בינתיים הספיק השיח הקוצני שצמח בר בחצר הארמון, לפרוח ולשגשג, וגם זכה לקידום. כאשר הפיק את זממו, וקוציו המכאיבים כמעט ננעצו בבשר החי של כלל ישראל, לא היה מנוס מהתערבות. הגיעה העת לעשות את ההשתדלות.

אסתר מקבלת ממרדכי קריאה דחופה: "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" (אסתר ד', ח').

כרעם ביום בהיר נופלת עליה ההוראה. הבקשה הזו נועזת מכל בחינה. היא מסכנת את עצמה ומסוגלת להזיק יותר מלהועיל. אסתר מנסה לטעון, להצטדק, להטות אפיק, אבל בתגובה היא מקבלת ממרדכי מילים נוקבות: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים" (שם י"ג). אל תחשבי, אסתר, כי הגעת לארמון "בטעות", שרק במקרה הזדמנה לידך האפשרות להצלת היהודים. ההפך הוא הנכון: נשתלת כאן לצורך הכלל, כדי למלא את הייעוד. חשבת לדחות? להשתמט? להתחמק? להתכחש לתפקיד? "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקור אחר" (שם י"ד), אבל את, חלילה, תאבדי, כי מעלת בשליחות.

מי שקיבל מעלה משמים, ואינו חולק את מתנותיו הרוחניות עם אחרים, דומה להדס במדבר. מה בצע להדס בריחו הטוב, אם אינו יכול לתרום להנאת הבריות? מה בצע לכוכב באורו הזוהר, אם לא יאיר את חשכתם של אחרים?

אסתר נקראת כעת להשתמש במהות הכפולה, המנוגדת וההפוכה של שמותיה. ה"הדס" בעל המראה החינני והריח הקסום, יפיץ את ריחו ויבשם את הסביבה, ו"אסתר", הלא הוא כוכב נוגה ("אסתהר", בפרסית), כוכב לכת בעל זוהר בהיר, יצא מעב הענן, ישלח את קרניו ויפזר את הערפילים.

יותר משקשה הציות להוראה הראשונה, קשה מילוי הפקודה החדשה. אך היא נותרת צמודה להוראותיו של מרדכי, "כאשר היתה באומנה איתו" (אסתר ב', כ').

עד כה נלקחה אסתר לבית המלוכה בכוח הזרוע. אם תיגש עכשיו מרצון ומבחירה שלה, יהיו כל מאמצי ההתבדלות הארוכים לריק. "כאשר אבדתי - אבדתי" (אסתר ד', ט"ז), אומרת אסתר. היא אבודה משני עולמות, אך היא מצייתת. היא יודעת: לעת כזאת הגיעה למלכות.

החוח והניחוח

שלושה ימי צום מאחוריה, תפילתה קורעת רקיעים, חלושה וחיוורת, פניה מוריקות. הולכת בקושי, נתמכת בידי נערותיה, ו- - - נכנסת אל לוע הארי.

השומרים שולפים חניתות, מצחצחים חרבות, מחכים לאישור המלך כדי לשסף אותה על אתר, על שהעזה להפר חוק ולבוא בלי רשות. אסתר מתקרבת. מנין לה העוז? מנין לה הביטחון? כי היא בוטחת, היא יודעת: ניסים כה רבים נעשו לה מיום לידתה, עד כה הובלה בדרך פלא מסתורית. יתומה גלמודה הגיעה אל ארמון המלוכה, למשול על מאה עשרים ושבע מדינות. לא בשבילה נסללה הדרך, כי אם בשביל ישראל. למענם היא כאן, כדי להתחנן. למענם ייעשה לה נס נוסף, והיא תישאר בחיים.

ברגע זה, כאשר התעלתה אסתר וקרעה מעל עצמה פיסה אחרונה של ישות עצמית, הקריבה את רוחניותה וגם את גשמיותה - אירע הנס. אורו הבוהק של כוכב נוגה השתבר על רצפת הבהט והשש וסינוור את עיני המלך, היושב על כסאו נוכח פתח הבית. ריחו המבושם של ההדס היכה באפו וגרם לו לאבד את שיקול דעתו.

"ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך" (אסתר ח', ג'). שתיקתה הממושכת של אסתר הרעימה עתה בין כותלי הארמון. החומות שבנתה סביב עצמה וזהותה קרסו. המלך היה שיכור ולא מיין. כל מי שהכיר אותה, היה מוכה הלם, כאשר נפלה אסתר לפני המלך והתחננה לפניו.

אסתר היתה לעמה אחות בבית המלך, אבל גם אחות נאמנה בבית ד', מלכו של עולם. בתקופת הדמדומים של שלהי גלות בבל, בתחילת תקופת בניין בית המקדש השני, דרך כוכבה של אסתר והאיר את שמי היהדות. אסתר לא היתה רק שליחת ההצלה מיד הצורר העמלקי, אלא יחד עם מרדכי היא הדריכה והאירה לדור. בתפילתה החזירה את העם אל אלוקיו. היא הביאה אותו תחת רישומי הנס לתחיה מחודשת, לקבלת התורה מרצון ומאהבה.