רבי אלעזר בן יהודה, איש ברתותא, היה תנא בדור השלישי לאחר חורבן בית המקדש. רבו היה רבי יהושע בן חנניא. בין תלמידיו נמנה רבי שמעון בר יוחאי.

כדרכם של גדולי ישראל, היה רבי אלעזר 'נאה דורש ונאה מקיים'. מספרת הגמרא: רבי אלעזר איש ברתותא – כה נדיב לב היה, עד כי גבאי הצדקה היו מתחבאים מפניו. ומדוע? הם ידעו, כי פרנסתו דחוקה, ולמרות זאת הוא נותן להם כל פרוטה שמגיעה לידו, כדי שיחלקוה לנצרכים. הם נמנעו מלהיתקל בו כדי שלא להשאירו חסר כל.

רבי אלעזר איש ברתותא אשר העניק לנו דוגמה אישית מופתית למתן צדקה, לו נאה ללמדנו: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".

תן לו משלו

כאשר אדם נותן צדקה לעני או מעניק תרומה לארגון חסד, מהי תחושתו לאחר מכן?

יתכן שיחוש סיפוק על שהעניק מרכושו לזולת, וייתכן להיפך, אם מדובר באדם שעינו רעה, הוא אמנם יתן, אך בחריקת שיניים וכמי שכפאו שד. המחשבה העקשנית לא תרפה ממנו: "באותו סכום יכולתי לקנות, להשקיע, לרכוש..."

שתי המחשבות הללו של שני סוגי בני האדם אינן מגיעות לפיסגה הרוחנית האמיתית. בא רבי אלעזר איש ברתותא אומר: "תן לו משלו" – כאשר אתה נותן צדקה, עליך לדעת כי לא משל עצמך אתה נותן, אלא משל הקב"ה. העני לא נהנה מכספך, אלא מכספו של ה'. בודאי, אל לך להצטער על שאחרים "אוכלים" את יגיעך, שכן לא משלך הם נהנים, אלא משל בורא העולם.

כל אשר לך שייך למעשה לקב"ה. חגי הנביא אומר בשם ה': "לי הכסף ולי הזהב, נאום ה'" (חגי ב', ח'). הכל שייך לאדון הכל. ברצונו הוא נתן לך את הרכוש, וברצונו יקחנו ממך, ויתנהו לרעך הטוב ממך.

נתאר לעצמנו מלך שקרא לעבדו, הפקיד בידו אלף זוז וציוה עליו: 'מאה מתוך האלף – שלך הם, עשה בהם כרצונך. את תשע המאות הנוספים – עליך לחלק לתשעה בני אדם אחרים שאשלח אליך'. ברור כי העבד יהיה מאושר: המלך נתן בו את אמונו, הפקיד בידו סכום גדול לחלק לאחרים, ואף נתן לו במתנה מאה זוז מתוכם. האם הוא יחוש צער על שעליו להיפרד מתשע מאות הזוזים הנותרים? האם הוא יחשוב כי על המקבלים, להכיר לו טובה על שמילא את ציווי המלך?

הקב"ה הפקיד בידי העשיר סכום נאה כדי שהוא יכול להתפרנס ממנו ברווח. כמו כן, הוא ציווה עליו לתת עשירית ממנו לעניים – האם עליו לחוש צער על החלק שהופקד בידו כדי שיתן ממנו לאחרים?

הלא עליו להכיר טובה על שהוא יכול ליהנות מרובו של הפקדון! עליו לחוש שמחה על שהמלך האמין בו ומינה אותו לתפקיד "שר האוצר" שלו, המחלק משלו לאחרים!

וכן בדוד הוא אומר

משנתנו לא באה לזרז את קיום מצוות הצדקה גרידא, שהרי זוהי מצוה המחוייבת מן הדין, ואין מקום להורות את פרטיה במסכת אבות העוסקת בהקניית דרכי ההנהגה וערכי המוסר.

המשנה באה להדגיש כיצד צריך האדם להתייחס לממון שבידו, איך עליו להרגיש בעת נתינתו לאחרים. לא מספיק לדעת כי הקב"ה נתן לו רכוש, והוא חייב להפריש ממנו עבור הזולת. עליו לחוש כי הוא רק שומר על פקדונו של מלך, שהוא גזבר ותו לא.

כדוגמה לנתינה טהורה מתוך כוונה נכונה מביא התנא את דוד המלך.

דוד המלך אסף יחד עם העם רכוש רב לבניין בית המקדש. הכמות שנאספה היתה עצומה: "שלושת אלפים ככרי זהב... ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק... נחושת רבוא ושמונת אלפים ככרים, וברזל מאה אלף ככרים" (דברי הימים א', כ"ט, ד'-ז').

אמנם דוד המלך לא זכה לבנות בעצמו את בית המקדש, והזכות נפלה בחלקו של שלמה בנו, אבל דוד הוא זה שאסף את הדרוש לבנייה.

מהי התחושה המלווה את דוד המלך מול הרכוש העצום, מול האוצר שהשיג?

כיצד מסכם דוד את פעולותיו (שם י'-י"ד): "ויברך דוד את ה'... ויאמר... לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ. לך ה' הממלכה..." וכי מי אני, ומי עמי, כי נעצור כח להתנדב כזאת? – "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך". וכי עשינו פעולה יוצאת דופן? הלא כל מה שאספנו והתנדבנו, הוא מכוחו של הבורא. לרגע איננו שוכחים: "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח', י"ח). כל מה שבידינו הוא אך ורק פקדון הנמסר לידינו לזמן קצוב.

אישיותו המרוממת של דוד המלך הקרינה על בני דורו, עד כי כולם חשו את אושר הזכיה להפריש מרכושם תרומה לבנין בית אלוקים.

על כך נושא דוד המלך באותו מעמד תפילה ובקשה: 'אנא, רבון העולמים, עזור נא, שתמיד יהיה ליבם של ישראל נכון לתת ברצון ובשמחה ממה שנתת להם, להפריש לצרכי שמים ביד רחבה וברוח נדיבה'.

הקב"ה מסייע ביד האדם להתגבר על נטיותיו הטבעיות ומאפשר לו לעשות את המוטל עליו בחפץ לב. האדם צריך לבצע את התפנית הראשונית ולבחור בדרך הטובה, ואת השאר עושה הקב"ה, כי הבא ליטהר מסייעים בידו.

על כך אומר דוד המלך: גם את מידת הנתינה, הרצון לנדוב והסיפוק שבהענקה – כל אלו נטע בנו ה', כי אלמלא הקב"ה היה בעזרנו – 'מי יעצור כח לעשות כזאת?'

'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'

וכך ממשיך דוד ואומר אם יש בנו מוכנות לתת – גם היא "מידך". על ידי שנתת לנו לב טוב, מידות טובות, בינה וכח רצון להתגבר על המניעות והחסמים – ולתת.

זוהי הדגשת התנא באומרו: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" – "אתה" – שנבראת עם כח הנתינה, "ושלך" – מה שברשותך – הכל "שלו".

הקב"ה מפקיד בידינו את הרכוש, נותן לנו אפשרות לעשות בו מעשים טובים, ומסייע לנו בביצועה. למרות כל זאת נחשבת לנו נתינת הצדקה כאילו אנו הם ה"נותנים".

משל למה הדבר דומה? לאב הנותן לילדו מדי פעם דמי כיס. הילד שומר את המטבעות הנחשקות, אוגר אותן בקופת חסכון, והנה מגיע יום הולדתו של האב. הולך הבן לחנות, וקונה לאביו מתנה פעוטה. בערב, כאשר מגיע האב הביתה, ניגש אליו הילד בעיניים נוצצות משמחה ומסיפוק, ומגיש לו את השי העטוף.

האב מתרגש עד מאד, ליבו מוצף באושר עד גדותיו. הוא יודה לילד מקרב לב, וישמור על מתנתו לאורך זמן.

בניתוח עובדתי, מהי בעצם סיבת ההתרגשות? הרי האב יודע בדיוק מהו מקור הכסף, הלא למעשה זהו כספו? אולם האב אינו מרגיש שזהו פקדון שחזר אליו, אדרבה, הוא מרגיש שקיבל מילדו מתנה!

הילד הוכיח במעשיו שהוא אוהב את אביו, שהוא מכיר לו טובה על השקעה הרבה. האב חש, שההשקעה היתה משתלמת, מאמציו נושאים פרי, והילד משיב אהבה על אהבתו.

כך גם אנו ביחסנו אל הקב"ה. אמנם הכל של ה' ואין אנו נותנים לו דבר משלנו. אולם כאשר אנו משכילים לפתוח את הארנק למטרות קודש, לצדקה ולהחזקת תורה, מתוך שמחה והכרת טובה, אנו מוכיחים בזאת את אהבתנו לבוראנו.