המשנה מציידת אותנו באזהרה אודות החשיבות של הרצף בלימוד התורה ושל היצמדות עקבית לתוואי המדוייק של התורה:

גם כשאתה "מהלך בדרך", גם כאשר אתה מכתת את רגליך בשבילי החיים, והם לעיתים סלולים ולעתים נפתלים, זכור את חובתך לבוראך, ואל תפסיק ממשנתך. אל תתפתה לעשות לעצמך הנחות בעבודת ה', בגין גורמים חיצוניים מפריעים. אל תתן להם להסיח את דעתך מן התכלית. היה עקבי ונאמן, אל תפסיק ממשנת חייך.

המהלך בדרך ושונה

המשנה מציגה ציור מצוי: יהודי יוצא למסע ארוך. בתקופת המשנה הוא עשה זאת ברגל או ברכיבה, בתקופתנו – ברכב פרטי, ברכבת או במטוס. מיודענו הוא יהודי טוב האמון על ניצול הזמן.

הנסיעה עבורו אינה "זמן מת" שחולף בפטפטת ריקנית או בבהייה חולמנית. הוא איננו מפנה את לבו לבטלה אלא מעוניין הוא לרכוש בזמן הנסיעה ידיעות בתורה, להעמיק במושגיה.

אבל, וכאן מגיע ה'אבל'. לפתע הוא "מפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה', 'מה נאה ניר זה..."

הדרך מטבעה היא מעניינת. לנגד עיניו נגלה נוף יפה, נפרשים מראות חדשים, תופעות טבע נדירות... אי אפשר לעבור עליהן לסדר היום. מיודענו סוגר את הספר, מביט במראות המרתקים, מזין את עיניו בנוף הקסום, ואף לא נמנע מלהביע את התפעלותו באוזני הנוכחים. התנא מתריע: ההפסקה מן הלימוד שנראית לנו לגיטימית ואנושית – היא מסוכנת! כי כל הפסקה, ולוּ קצרה ואקראית – הורסת את רצף המחשבות, קוטעת את חוט העיון ומוציאה מן הריכוז.

טבע האדם, הוא שכאשר הוא נגרר לשיחה בטלה, הפטפוט מתמשך והספר נותר סגור. הכל בגלל סטיה קלה, בגלל הפוגה לא רצויה מרצף הלימוד.

מלבד הנזק שבקטיעת הרצף, קיים כאן היבט חמור יותר: בהפסקת הלימוד קיים זלזול בכבוד הבורא.

במשניות הקודמות למדנו שהשכינה יורדת לשכון במחיצתו של לומד התורה. הקב"ה בעצמו בא לשמוע את דברי התורה היוצאים מפי הלומד. האם יתכן להפסיק את הקביעות המקודשת ולהתחיל לשוחח בעניינים של מה בכך?

נתאר לעצמנו: מלך בשר ודם מטריח את עצמו לבקר בבית אחד מנתיניו. תוך כדי שהם משוחחים, עובר לפתע בקרבת מקום חברו של אותו אזרח – והלה מפנה את גבו אל המלך ומתחיל לשוחח עם החבר... האם יש זלזול גדול יותר מזה בכבוד המלך? האם במעשה זה הוא לא יתחייב בנפשו? והלא למורד במלכות יחשב!

כך נראה גם אדם המפסיק ממשנתו, הוא מפנה חלילה עורף לשכינה השורה במחיצתו, ופורש לשיחת חולין. מעתה ברור מפני מה "המפסיק ממשנתו... כאילו מתחייב בנפשו", במעשה זה כלול בחילול ה'.

אכן, קורה שיש אילוצים. החיים מזמנים תקלות שונות, שאינן תמיד בשליטתנו. טרדות שונות מוציאות אותנו מן השגרה ומקלקלות את הקביעות הטובה או את השיעור התורני שאנו בדרך כלל מאזינים לו. אבל – כיצד אנחנו מתייחסים אל האילוצים? מהי התגובה שלנו במקרה שה"הכרח" דוחק את הרוחניות הצידה?

יש עיכובים? נאלצת לוותר על הקביעות? להעדר מן השיעור? המבחן שלך עתה הוא כיצד תתייחס להפרעה. האם אתה סוגר את הספר באנחה ומצטער בלבך על ההחמצה? או שמא אתה שמח, נהנה מהחופשה הבלתי צפויה, ומוותר בקלות על התורה לטובת עיסוקים חומריים?

אם אתה נאלץ לוותר על "זמן איכות" רוחני, עשה זאת לפחות מתוך אנחה. כך מובטח לך שתשוב עד מהרה לשגרה הטובה.

המתיחות הבטחונית בארצנו מחדדת דגש נוסף בעל לקח אקטואלי: "המהלך בדרך ושונה", אין זו דוגמה אקראית בלבד, כי אם הסבר של התביעה: חכמינו קבעו כי "כל הדרכים בחזקת סכנה". בהיותו בדרך, חשוף האדם יותר לסכנות, ולכן בעת כזו, דנים על האדם במרום: האמנם ראוי להצילו מן הסכנה, או שמא, חלילה, אין הוא זכאי לכך.

מה יעשה אדם אשר נאלץ לצאת לדרך?

כאשר האדם לומד תורה, הוא מחובר לרוחניות, לחכמה עליונה. הוא שייך לעולם אחר שבו אין שליטה למקרי הטבע. ברגע שהוא פוסק מלימודו, הוא חוזר להיות כאחד האדם, הוא מנותק מחיבור למקור החיים, ונשלט על ידי מאורעות טבעיים.

מעתה, כאשר אדם "מהלך בדרך" ונמצא במקום סכנה, הוא חייב להגביר חיילים בלימוד התורה. אם דווקא שם הוא מפסיק ממשנתו, הוא מעלה את רמת הסיכון שלו ומגביר את התביעה כלפיו. בידך אפוד המגן האמיתי, חגור אותו, ו"מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך".