רבי חנינא בן דוסא היה בן הדור הראשון לתנאים. הוא חי בסוף ימי בית המקדש השני, והיה תלמיד חבר לרבן יוחנן בן זכאי, שהקים לאחר החורבן את בית המדרש הגדול ביבנה.

בכל הדורות הזכירו את רבי חנינא כאיש מעוטר במעשים טובים ומופלג במידות תרומיות. הוא היה ידוע בהסתפקותו במועט, בחסידותו הרבה, בתפילתו עבור חולים ונדכאים ובקרבתו המיוחדת לקב"ה, אשר באה לידי ביטוי בהיענותו המופלאה של ה' לתפילותיו.

רבי חנינא ואשתו חיו בעוני כה גדול, עד שלעתים לא היתה בביתם אפילו פת לחם לצורך שבת. אשתו של רבי חנינא לא רצתה שהשכנים יידעו על מצבם הקשה, ולכן הסיקה את התנור, אף שלא היה לה מה לאפות בו. העשן עלה מן הארובה, והכל סברו שגם בביתם נאפות חלות לכבוד שבת, אולם בשכנותם גרה אשה רעה, אשר ידעה על מצבם הכלכלי הדחוק.

באחד מימי ששי דפקה השכנה במפתיע על דלת ביתם, ונכנסה לבדוק מה יש בתנור. אשתו של רבי חנינא מיהרה להסתתר בחדרה מפני הבושה, אולם נעשה נס לזוג הצדיקים, ולעיני השכנה הסקרנית נגלה שהתנור מלא בכיכרות, ואף העריבה שלידו התמלאה עיסה...

רבי חנינא חי חיי צער ודוחק, אך לא מאילוץ, אלא מרצון ומבחירה. האושר והעונג שנבעו מלימוד התורה, הקרינו גם על בני משפחתו, והביאום לבכר בשמחה את הצמצום ואת ההסתפקות במועט, בידיעה ששכרם שמור להם לעולם שכולו טוב.

מספרת הגמרא: פעם אחת שאלה אשתו: "עד מתי נצטער כל כך?" שאל אותה רבי חנינא: "מה נעשה?" ענתה לו האשה: "בקש רחמים שיעשירו אותך מן השמים".

רבי חנינא נענה לבקשתה, עמד בתפילה וביקש רחמים. יצאה כמין פיסת יד מן השמים, והושיטה להם רגל של שולחן עשויה זהב. אך לאחר מכן ראתה אשת רבי חנינא בחלומה, שלעתיד לבוא ישבו כל הצדיקים ליד שולחן זהב בעל שלוש רגליים, ורק הם ישבו ליד שולחן זהב בעל שתי רגלים.

כאשר סיפרה האשה את החלום לבעלה, הוא שאל אותה: "האם נוח לך שאנו נסב בגן עדן ליד שולחן שחסרה לו רגל?" אמרה לו: "אם כן, בקש רחמים שייקחו מאיתנו את הרגל בחזרה". רבי חנינא מילא את בקשתה, והרגל נלקחה בחזרה למרום. מעידה הגמרא: "גדול היה הנס האחרון יותר מהראשון", כי מתנה שהעניקו מן השמים, אינה מתקבלת בקלות בחזרה.

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת

המשניות הקודמות הפליגו בחובת לימוד התורה ובשבח לומדיה, ובעקבות הדברים האלו בא רבי חנינא ומבהיר: אין ערך לחכמה ללא יראת שמים. אין קיום לתורה שנקנית רק בשכל האדם, אך אינה מכה שורשים בלבו.

עבודת האדם בעולם היא התעלות של נשמתו ודבקותה בקב"ה. מטרת לימוד התורה היא להביא את האדם לשמור על מצוות הבורא, ובכך יזכה ליראת שמים טהורה. אך אם לימוד התורה אינו מביא ליראת ה', המטרה הוחמצה, והלימוד נותר פגום. הוא גם אינו מתקיים לאורך זמן.

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת

חכמינו המחישו במשל את אסונו של הלומד, שאינו מצרף יראת חטא לתורתו. משל לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיים, אך המפתחות החיצוניים לא נמסרו לידו.

לומד התורה מקבל לידיו את מפתחות האוצר שבו טמון מטמון יקר מפז. אמנם מה עגום הוא מצבו, אם המפתחות החיצוניים של בית הגנזים נעלמו ממנו. מה ערך למפתחות הזהב שבידו, אם הגישה אל הכספת, חסומה בדלת שאי אפשר לפותחה?

כזה הוא גם גורלו של אדם החפץ ללמוד תורה, אך אינו עושה מאמצים לזכך את נשמתו, לבער מידות רעות מלבו ולטהר את מחשבותיו. חכמת התורה לא תוכל להתקיים בו, אם הוא לא הכשיר למענה משכן הולם.

הצגנו עד כה את שני צדי המטבע: לימוד תורה הספוג ביראת שמים טהורה, ולימוד המתייחס לתורה כ"חכמה" בלבד. כעת נסביר ביתר בהירות את התוצאות של שני סוגי לימוד אלו:

ללומד מן הסוג הראשון מובטח עזר ממרום שבאמצעותו הוא יזכור את הנלמד, שיצליח להכיל אותו בלבו ולשמר אותו במוחו. הוא גם יוכל לממש אותו הלכה למעשה בקיום המצוות. לעומתו, הלומד שחכמתו קודמת ליראת חטאו-  אין חכמתו מתקיימת, אין לו עזר משמים והוא לא יצליח לשמש כלי קיבול לתורה הקדושה.

בעיקרו אין זה עונש או קנס, אלא זוהי תוצאה טבעית, השלכה ישירה של גישתו ללימוד. הלומד מתוך יראת שמים, מעוניין בעומק לבו לדעת את התורה כדי לעשותה ולקיים את מצוותיה, לכן תתקיים בו התורה לאורך זמן. הן הוא מתמיד כדי לקיים הלכה למעשה את אשר הוא לומד. כאשר האדם רוכש את החכמה מתוך יראת חטא, הוא חי כל ימיו לאור התכנים שרכש.

החכמה אינה נותרת אצלו בבחינת ידע ערטילאי, בבחינת רעיונות מופשטים. לגביו החכמה היא תורת-חיים מוחשית המוצאת את ביטויה מידי יום ביומו.

זאת ועוד, כיון שהוא משיג את מטרתו, ותורתו נעשית מורת דרכו, הוא לומד להעריך אותה וחי לאורה. הוא חפץ כל העת להוסיף שקידה על שקידתו ולזכות לעוד חכמה מופלאה שתאיר את דרכו.

לכן, חשוב להפנים כל ידע תורני וכל הלכה ששמענו, כדי לקיים אותם בהנהגה המעשית. לא נסגור את הספר בתום השיעור. עלינו להשאיר אותו פתוח לנגד העיניים. באופן זה יהפכו חיינו כולם לבית מדרש מהלך ולדרך לקיום התורה.