שמעון ידידי הינו אברך יקר בן עליה. בעברו היה סוחר תכשיטים מצליח, לאחר שהשתתף בסמינר "ערכים" הוא שינה את חייו מקצה לקצה. וכך סיפר לי שמעון: " עסקתי ביבוא פנינים נדירות מסין. וזכיתי להצלחה מסחררת.  באחת העסקאות כשלתי ומצאתי עצמי נקי מנכסי . נפילה זו שברה אותי לחלוטין. עד אז חייתי חיים ריקים מכל תוכן. המרוץ לעשירות לא נתן לי כמעט זמן לעצמי ולמשפחתי. רוב חיי היו מחוץ לבית. בעקבות הנפילה מצאתי את עצמי מהרהר רבות על משמעות היותי יהודי , הרהורים אלו הביאו אותי לסמינר "ערכים". שבעקבותיו שיניתי את אורחות חיי וחיי משפחתי. כיום חי אני חיי אושר ברוח ובחומר. ומאז מידי שנה חג הפורים מעורר בי התרגשות מיוחדת במינה,  מפני שהיום שבו בצעתי את העסקה שמוטטה אותי כלכלית היה  בחג הפורים!  בסעודת פורים הראשונה בחיי, אותה חגגתי  כראוי בחיק משפחתי, פתחתי בתיאור נפילתי ותקומתי. המשלתי להם משל מתוך תחום עיסוקי:

יודעים אתם כיצד נוצרת הפנינה? ובכן, זהו  אחד מפלאי הבריאה, בקרקעית הים מונחת הצדפה, לעיתים חודר לתוך צדפה גרגר חול או טפיל ימי זעיר. הצדפה היא יצור חי שמוטרד מכך. כדי למנוע את אי- הנוחות בשהייתו של עוד יצור והחיכוך שהוא יוצר, נתן לה הקב"ה יכולת הגנה, היא פולטת  חומר שעוטף אותו. חומר זה נקרא בשם: "קונכיאולין", מעגל אותו והופך אותו לבעל פנים חלקות, שלא יפריעו לה עוד. כך, הופך הפולש הזר והלא נעים לפנינה יפה ומיוחדת, אותה שולים מן הים , ומוכרים בהרבה כסף...  כל זה נוצר בעקבות פלישה מכאיבה. הצדפה,  במקום לכעוס , עושה מכך רכוש רב...  גם לחיינו שלח ה' שליח "מכאיב"- לכאורה : נפילה כלכלית. אך רק בעקבותיה זכיתי להכיר את עולמי היהודי, לחזור לעצמי ואליכם,  לבנות את משפחתי ואת אישיותי.  בשבילי פורים הוא נס כפול!!"   

מלמדנו רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע על הנהגה הנהוגה בשמחת הפורים: "מנהג לעשות כל מיני שׂחוק בפורים, ומנהג ישראל תורה, (חובה) והוא נלמד מהפסוק : "יושב בשמים ישׂחק למו" , שעליו נאמר: "יום אשר שׂברו אֹיְבֵי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשׂנאיהם" (אסתר ט' א')  זה שׂחוק גדול! כאשר נהפך קיווי  (תקווה) של רשעים ואומות העולם מהיפך להיפך" (ליקוטי אמרים  אות ט"ז) ומבסס שם את דבריו על  פי ספר היצירה (פרק ה')  ש- י"ב חודשי השנה מכוונים על פי תורת הסוד כנגד י"ב חושי האדם, והחוש המכוון כנגד חודש אדר הוא: "שׂחוק" ומבאר שם מרנא הגאון מווילנא זי"ע: "שׂחוק באדר- "משתה ושמחה ליהודים", וכן הגאולה באלף השישי, שבו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים".

יש להתבונן בפשרו של "שׂחוק" זה, הייתכן שמחת הישועה בפורים מבוססת על שׂחוק?! מה פשר הדבר שחודש אדר מכוון כנגד "חוש השׂחוק" ? ומה הקשר שבין שמחת הגאולה העתידית לבין שמחת הפורים?

נראה שהיסוד הדברים  נעוץ בגמרא במכות (כ"ד)  : "וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [בריחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משׂחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוקינו שרוף באש, ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק; ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה."

ממשיכה הגמרא שם במעשה הבא:" והיו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?... אמר להן:... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'..." עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו."

נתבונן בפשרו של המעשה, ובין תחילת המעשה לסופו, תחילה כשהגיעו להר הצופים וראו את הר הבית בחורבנו קרעו כולם את בגדיהם כולל ר"ע!, אך כשהגיעו לשיא החורבן אל המקום שהיה הכי קדוש ביקום: "קודש הקודשים" ורואים את המחזה המזעזע והמכאיב – שועל יוצא מקודש הקודשים, וכידוע שועלים פוחדים מבני אדם, ואם שם במקום שהיה שיא הקדושה בעולם שרק כהן גדול היה נכנס לשם פעם בשנה- ביום הכיפורים, ומשם יוצא שועל  היש לך  עדות לחורבן מזעזעת מזו ?! ולמרבה הפלא דווקא שם נחלקו תגובותיהם, הם בוכים, ור"ע צוחק!? ר"ע צוחק כשבגדיו קרועים מצער החורבן!  מה פשר הדבר ?!     הלא גם לאור הסברו שבעתיד יהיה שנוי לטובה לכאורה היה מן הראוי לעודד את חבריו על העתיד הנפלא המצופה להם, אך לצחוק?!

כן יש להבין הלא נפסק בהלכה  "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" (או"ח, תק"ס, ה') מקור ההלכה הוא מהגמרא בברכות (ל"א ע"א) : "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכ"ו) "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה",  מתי? בזמן ש-"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאז ששמע מאמר זה מרבי יוחנן רבו" . וכאן דווקא בשיא  החורבן שוחק ר"ע?!

נראה לומר הגדרת העניין  של "השׂחוק"  צחוק הוא לא גיחוך וקלות ראש, אלא   צחוק מסמל את הבלתי צפוי, את הלא מסתבר, את ההפתעה והשוני הקיצוני מצורת החיים הרגילה. כפי שהיטיבה לתאר תחושה זו - שרה אמנו על לידת יצחק אבינו לאחר כמאה שנות עקרות: " ותאמר שרה צחק עשה לי אלוקים כל השמע יצחק לי" (בראשית כ"א) יש להבין את הניסוח שבחרה לשרה לתאר את הנס: " צחוק עשה לי אלוקים" ביטוי הנראה לכאורה לא מתאים לתאר את תחושת הנס!? וביותר מכך לקרא לבנה בשם זה: "יצחק" ?! הלא לכאורה היה מן הראוי להתנסח ולומר : "פלא" עשה עמי אלוקים?! אלא שלמדים מכך שזהו "סוד הצחוק",  כאשר יש שינוי קיצוני מסדרי בראשית הוא מעורר את התפעלות "השׂחוק" החיובי שכולו הדגשת האמונה בריבון העולמים הכול יכול המשנה ברצונו את סדרי בראשית.

מלמדנו רבי צדוק הכהן מלובלין ששיא הצחוק הוא: "גלוי השגחת ה' בעולם שהרע בעולם מתהפך לטוב, והקללה לברכה".  זהו קידוש שם שמים המתגלה בהנהגת ה' בהיפוך המציאות  ממה שנראה הכי רע שבעולם נהפך להכי טוב.  הנה כאן  עומדים  ר"ע וחבריו ורואים  את החורבן בשיאו, תמונה  הנראית לעין אכן מזעזעת, מובן שלרבי עקיבא המראה כאב לא פחות מחבריו, אלא  שר"ע ראה גם למרחקים, את ההנהגה האלוקית המובאת בלשון חכמינו ב"סליחות" :

"הלובש צדקה ולו כמעיל עטויה, וממכה עצמה מתקן רטיה, קומם עדתך מנפילתה המטויה, בכחך הגדול ובזרעך הנטויה...ומתוך צרה - המציאם פדות ורווחה."

כלומר, המכה עצמה - אשר ודאי יש בה כאב נורא - ממנה הקב"ה פועל ישועות, ובעתיד יתברר כיצד המכה עצמה שימשה לברכה.

מבאר  הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א בספרו: "ימי הפורים"  (בתוספת ביאור  ע"י הכותב) שאת המושג הזה רצה ר"ע ללמד את חבריו בשיאו של הכאב והוא: "סוד השׂחוק",  אכן,  כשמביטים על ההווה כמו שהוא הכאב אדיר ומעורר בכי רב. אך כאשר מביטים  למרחקים - לעתיד, שם ניווכח שלא רק שתבוא הישועה אלא עיקר העיקרים היא שישועה תבוא דווקא מתוך החורבן! מה שכעת נראה חורבן בעתיד יראה בנין!  לעתיד לבוא  המהלך יהיה שמתוך הרע יצא הטוב כי הרע יהפוך לטוב. וזה סוד השׂחוק הנובע מהראיה שכל מה שנראה כלפי חוץ כרע הוא בעצם הסיבה לטוב. כדברי רבי צדוק מלובלין שהשחוק הכי גדול הוא שהרע עצמו נהפך לטוב והקללה לברכה.

ר"ע רצה בשׂחוקו  לעודד לא רק חבריו אלא בעיקר לתת כוח לעם ישראל לאורך הגלויות. ללמדם:  שמשמעות הצחוק הוא להמחיש לעם ישראל את תעתועי עולם הטבע, מה שנראה אבוד, אסון,  וחסר סיכוי  מהמבט הטבעי, יכול פתאום להתהפך לטובה. כאמרתו הידועה של רבי נחמן מברסלב: "ישנו עניין שהכול יתהפך לטובה"  ישנו עניין שהשנוי לא יבוא ממקום אחר אלא "מתוך הצרה פדות ורווחה" דווקא מתוך מה "שנראה" כעת צרה משם תבוא הרווחה!! כך מתגלית יד ההשגחה של הקב"ה ביתר שאת. זהו א"כ פשר "צחוקו" של ר"ע, ר"ע ראה לא רק את ההווה הכאוב בתוך שיא הרע - קולות העולזים  בהמונה של רומי  אל מול חורבן הבית, שועלים המטיילים בשיממונו של מה שהיה פעם בית המקדש, דווקא כתשתית עתידית להפיכת הרע הזה לטוב הנצחי! משיא ההרס ייווצר בעתיד בנין הבית השלישי! כי ר"ע רואה למרחקים.

ברוח דברים אלו מבאר הסבא מקלם את הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" שפירושו, שבעתיד לבוא הכול יהיה ברור ומובן למפרע, וכל סבל ייסורי הגלות לא היו אלא בגדר דמיון וחלום ממש, גם אם בזמן התרחשותם הם היו כואבים עד מאד, מ"מ לא היו אלא טובה וברכה. ואז לכל אלה שסבלו סבל של אמת יתקיים בהם : "אז ימלא שחוק פינו" לכשיראו את גודל ההטבה הם יבינו את פשר סבלם ואת התיקון שתוקן ואז יתברר שמכל הצרות והרעות של הגלות והחורבן הכול בעצם הווה נדבך לבניין  העתיד.

זהו א"כ ביאור "חוש השׂחוק" של חודש אדר, חודש של ישועת הפורים שבו הייתה ליהודים אורה ושמחה- לשחוק, נתייחדה ישועת הפורים במהלך של הפיכת מחשבת המן האגגי מרע לטוב,  כפי הנאמר במגילה: כִּי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר כָּל-הַיְּהוּדִים--חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים, לְאַבְּדָם; וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר עִם-הַסֵּפֶר, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר- חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים עַל-רֹאשׁוֹ; וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו, עַל-הָעֵץ." (אסתר ט') ומבאר המהר"ל שההנהגה של הפיכת הרע לטוב,  היא בחינה של: "הנהגת הייחוד". שע"י כל רע נהפך לטוב. וגילוי זה שכל רע נהפך לטוב הוא השחוק שעושה הקב"ה בעולמו. ע"כ חודש אדר הוא כנגד חוש השׂחוק.

נמצאנו למדים את גדלו וכוחו של יום הפורים שהוא היום היחידי בגלות שמותר למלאות את פינו שחוק!!! כי ההנהגה שבו היא כ- לעתיד לבוא שאז כל הרע יתברר כטוב. בבחינת: "הפכת מִסְפּדִי למחול לי" (תהילים ל) המִסְפד הצפוי נהפך לו למחול  ושמחה! כשזה קורה אזי מצווה למלאות את פינו שׂחוק! שׂחוק הממחיש את  תחושת הקרבה הגדולה שלנו אל אבינו שבשמים.

יה"ר שנזכה לראות עין בעין בקרוב ממש את השלמות של: "אז ימלא שׂחוק פינו" ונגאל גאולת עולמים.

חג פורים שׂוחק ושמח.