התנא רבי חנינא בן דוסא, מבהיר במשנתנו את היחס הנכון שצריך האדם ליצור בין העשיה החיובית, שהיא קיום המצוות ועשיית רצון ה', לבין העיסוק בחכמה, שהיא התורה הקדושה וידיעתה.

הוא מסביר שכאשר המעשים הטובים מרובים מהחכמה, החכמה מתקיימת, ואילו כאשר החכמה מרובה על המעשים, והמעשים עצמם מועטים, גם החכמה אינה מתקיימת.

כלל זה נכון לא רק באופן תאורטי. הוא נכון גם כמציאות עובדתית. קיום החכמה תלוי בעשיה, בקיום המצוות. אגירת ידיעות שאינה חותרת ושואפת לקיים אותן ע"י שמירת ההלכה לפרטיה - לא תניב פירות.

המשנה מעודדת את לומד התורה לאופן הרצוי של לימוד התורה: ללמוד על מנת לעשות, כלומר, שיפנים וישריש בליבו את ההכרה כי הלימוד הוא אמצעי לקיום הדברים הלכה למעשה. על הלומד להיות מצוייד בנכונות מלאה לבצע כל חידוש בהלכה וכל שיפור ועידון בהנהגה שיתברר לו בעת לימודו.

על לימוד זה הנובע מרצון להבין, לשמוע ולעשות, ניכרת מאד אמיתותו. הלומד מדקדק בכל סברה ומתעמק בכל פרט. הוא שומר על חווית החידוש ועל להט ההתפעלות. כל יום נראה בעיניו שונה מאתמול, כי הלימוד מזרים חיים חדשים לימי חייו ומעצב אותם ברוח התורה והמצווה. זוהי דמות דיוקנו של מי ש"חכמתו - מרובה ממעשיו".

עם זאת חשוב להדגיש מספר אמיתות:

ראשית, אין כוונת התנא שנלמד רק הלכות פסוקות וניישם אותן. חשוב ללמוד את כל חלקי התורה: הלכה ואגדה, תורה שבכתב על מפרשיה,  התלמוד על מפרשיו ועוד ועוד. כל סוגי לימוד אלו מוסיפים גדולות ונצורות ללומד מבחינת השקפה והעמקה, מבחינת מוסר ויראת שמים ומבחינת תוספת הידיעות החיוניות שצריך כל יהודי לדעת.

זאת ועוד, יש חלקים בתורה שלדאבון ליבנו אין לנו אפשרות לקיימם כיום, כגון סדרי קדשים וטהרות, שהרי מאז שחרב בית המקדש איננו יכולים להקריב קרבנות וגם הטהרה המושלמת אבדה מאיתנו בדורות הקדומים. אולם גם את דברי תורה אלו אנו חייבים ללמוד ולהתמצא בהם, ולימודם עצמו נחשב בעיני ה' כקיומם בפועל.

הבה נתבונן: נאמר במשנה: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו", והתמיהה צפה ועולה מאליה: כיצד יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים מידיעותיו? האם האדם יכול לקיים מצוות ולשמור על הלכות, כאשר הוא אינו מודע לקיומן או שאינו יודע כיצד לקיימן? ואם חכמתו מועטת, כיצד מרובים מעשיו?

אכן, יתכן גם יתכן. בתחום זה ניכרת גדלותו של האדם, כאשר הדקדוק שלו בשמירת דיני התורה והנאמנות הבלתי מתפשרת שלו להלכה נפרסים מעבר לגבולות הקליטה השכלית וכושר הניתוח וההבנה. נסביר את הדברים:

כידוע, חלק מן המצוות הן חוקים. חוקים הם מצוות שטעמיהן האמיתיים לא התגלו לנו. את הציווי קיבלנו בתורה, אך הטעמים נותרו סוד בגנזי מרומים. מצוות אלו אינן כדיני ממונות או ככיבוד הורים, שחלק מטעמיהן ידועים, אלא הן מצוות שטעמם נסתר מאיתנו, כגון: מצות פרה אדומה, שעטנז, מאכלים אסורים ועוד.

אדם המקבל על עצמו לקיים את כל מצוות התורה ללא יוצא מן הכלל, גם את המצוות שהן בגדר "חוק" - "מעשיו מרובים מחכמתו". הוא מקיים גם מצוות שאין הוא מבין את טעמיהן, ובכך מתייחדת גישתו למצוות. זוהי גישה המייקרת את הקיום בפועל ואת הנאמנות לדרך התורה.

גישה זו קיימת לא רק באותן מצוות שהגדירו אותן חכמינו כ"חוקים", אלא גם למצוות שהאדם באופן אישי - לא זכה לרדת לסוף טעמיהן. הוא יקיים את הנאמר ב"שולחן ערוך" ככתבו וכלשונו, כי כך מצווה ההלכה, וכך צריך לנהוג יהודי העובד את בוראו. הוא יישמע להוראות החכמים בכבוד ובהכנעה, כי הוא צועד לאור ההלכה, וחשיבותה היא המכריעה בחייו.

מנגד, אדם ש"חכמתו מרובה ממעשיו", סומך רק על חכמתו. הוא מסרב לקבל את חוקי התורה, ומעדיף רק את המצוות ש"אישר" ההגיון האנושי שלו. מכיון שהוא אינו לומד את התורה על מנת לעשות, אלא בוחר בעצמו מה לקיים ומה לדחות, "אין חכמתו מתקיימת", גם החכמה שהגיע אליה, אינה בת קיום.

יתירה מזו, מי ש"חכמתו מרובה ממעשיו", כלומר, שלומד וצובר חכמה, אך אינו מפנים בלבו דברים אלו, אינו מתקן את דרכיו ואינו משפר את מידותיו, "אין חכמתו מתקיימת". החכמה כשלעצמה אין בה די כנגד פיתויי היצר, כי בלי קיום מעשי, היצר יוצא מנצח במערכה.

ויותר מכך, ללא עבודת המידות, ללא שיפור הלב, עלולה החכמה להיות לאדם לרועץ. כאשר אין מחסום בפני התאוות, עלול היצר הרע להשתמש בחכמה לצרכיו, וידיעותיו עשויות, חלילה, דווקא לשמר את הרע.

משל למה הדבר דומה?

ללוחמים שהתבצרו במצודה, מתוך מטרה להתקיים בה לאורך זמן ולעמוד על נפשם מול מבקשי רעתם. לשם כך הם אגרו מלאי רב של מזון ונשק, אולם עליהם להיזהר שלא לאגור יותר מדי, כי אם תהיה הכמות עודפת על יכולת הקיבול של המבצר, לא יהיה להם מקום לאחסן את כל המלאי., או אז הם יאלצו להניח חלק מן האספקה מחוץ למבצר, והאויב הצר על המצודה הוא זה שיהנה ממלאי זה.

כך הוא הדבר גם בענייננו. כאשר אדם אוגר מלאי של ידע במוחו, אך אינו מתאמץ לטהר את לבו, ואינו מסגל לעצמו הרגלים טובים ומידות נאותות שישתמשו בחכמה זו, עלולה חכמתו לשמש לתגבור היצר. חכמתו תסייע לו למצוא דרך שכנוע הגיונית לחטאיו, ותמציא לו טענות שונות להצדיק את מידותיו הרעות.

אמור מעתה: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו" - כאשר הלב מוכשר לקלוט את החכמה, "חכמתו מתקיימת", ומטרת לימודו מתגשמת. אך "כל שחכמתו מרובה ממעשיו"- כשאין הלב מוכן לקלוט את החכמה וליישם אותה - "אין חכמתו מתקיימת".