אימרתו השלישית של התנא רבי חנינא בן דוסא - מטרתה להשלים את הצלע השלישית של השגת השלמות האישית, והיא מערכת היחסים שבין אדם לחברו.

אדם שהשתלם בחכמת התורה ואף משתדל ליישם אותה, האם די בכך כדי לוודא שהוא אמנם אהוב ומרוצה במרום? התשובה היא לא! דרוש פרט נוסף וחשוב מאד כדי שמקומו הרוחני הגבוה יובטח לו.

האינדיקציה הקובעת את מצבו ואת מעמדו של האדם, היא אישור החברה. "רוח הבריות" - היא מדד מובהק לרוח המקום, לרוח ממרום. כאשר חבריו ומכריו של האדם מוצאים קורת רוח בקרבתו, כאשר הם מוקירים ומעריכים את מידותיו ואת פעליו, אות היא כי אכן ישרה דרכו בכל תחומי עבודת ה'. ולהיפך - כל עוד אין דעת החברה נוחה ממעשיו, גם הקב"ה אין דעתו נוחה ממנו.

נקודה זו דורשת הבנה מעמיקה וביקורת: לעיתים שוגים בני האדם בהערכה שהם מייחסים לזולתם. לדוגמה, על אדם אחד יאמרו: "פלוני הוא צדיק נסתר. הוא מהדר במצוות, מדקדק בקלה כבחמורה, ומשקיע את כל מרצו בלימוד התורה. אמנם הוא טיפוס קצת קשה, ואינו מסתדר עם סובביו, אך ניתן להבין את התנהגותו, לנוכח המטלה הרוחנית שנטל על עצמו".

מנגד, יאמרו על אחר: "אלמוני עוסק רבות בחסד, הוא איש נעים ונוח לבריות. כולם אוהבים אותו ומחפשים את קירבתו. אמנם, הוא לא נראה צדיק גדול, ומן הסתם אינו מקפיד במצוות יתר על המידה, אך בדברים שבין אדם לחברו הנהגתו מושלמת".

המשנה מחכימה אותנו וקובעת כי שתי ההערכות הללו שגויות: הראשון אינו בעל מדרגה גבוהה אף בתחום שבין אדם למקום, שכן נאמר במשנה: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו" - ללא יוצא מן הכלל. אם רוח הבריות אינה נוחה ממנו, גם רוח המקום אינה נוחה ממנו. על אדם האהוב על הבריות להשתדל להתעלות גם בדברים שבין אדם למקום, שהרי התנא הציג את שני צידי המטבע, כדי ללמדנו כי שני התחומים חופפים הם זה לזה. לא יתכן מקרה שבו יהיה אדם פרוש מעניני העולם, עד שהפרישות תגרום לבריות לפרוש ממנו. דרך התורה, אם היא אמיתית וכנה, אין היא גורמת, חלילה, לעוגמת נפש של הזולת.

כמו כן, לא יתכן מצב שבו אדם מצליח להסתיר לאורך זמן את מעשיו הרעים מעיני הבריות, ולזכות להערכתם. אדם שמעשיו אהובים על הבריות, ידוע כי "תוכו כברו", כלומר, שפנימיותו יפה כחיצוניותו, ואף לקב"ה יש נחת ממעשיו, כי אמנם מעשיו מושלמים הם בכל התחומים. ביהדות אין אפשרות להפריד בין המצוות שבין אדם למקום לבין יחסו של האדם לבריות. זוהי מציאות משולבת שעליה נאמר (משלי ג', ד'): "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם".

יהודי ירא שמים שהוא גם אהוב ומוערך בקרב מכריו, נחשב כמקדש שם שמים ברבים. הוא משמש דוגמה אישית ומקרב את הרבים לעבודת ה'.

וכן להיפך: אדם שאין רוח הבריות נוחה ממעשיו, כאשר יש ביקורת שלילית על התנהגותו בחברה ומטען של תרעומות וטרוניות רובץ עליו, במקרה כזה הוא מרחיק במעשיו את בני האדם מעבודת הבורא. ודאי שדמותו של אדם זה לא יכולה להחשב כמושלמת. זאת ועוד, הבריות נוהגות לשפוט את מעשי הזולת ביחס למעמדו הרוחני. אדם המפורסם כצדיק וכתלמיד חכם, דורשים ממנו התנהגות נעלה יותר, מוסרית, עדינה ומתחשבת. אדם שעיני הבריות נשואות אליו בציפיה לראות בו דמות חיובית, אם הוא מועל באמון הציבור ומאכזב בהתנהגותו, הוא גורם, חלילה לחילול ה'. התנהגותו מקוממת את הסובבים ומביאה אותם לתהות: האם כך מחנכים אצלכם? סיטואציה זו היא מסוכנת בתוצאותיה. החמור שבעוונות הוא חילול ה'. כל ימיו צריך האדם לשקול את מעשיו בפלס ולהביא בחשבון כל תוצאה וכל השלכה רחוקה של מעשיו. עליו לחשוב: מה יאמרו הבריות? איזו פרשנות יתנו למעשה שלי? רק באופן זה נצליח לקיים את חובתנו לקדש שם שמים בהופעתנו, בדבורנו ובהתנהגותנו.

דומה כי אחד הלקחים המרכזיים הנלמדים מהמשנה הוא מהי הדרך לרכישת חן וקסם אישי. את לב ההמון אי אפשר לרכוש בהעמדת פנים ובגישה מזוייפת. ניתן לקנות את לב ההמון במידת האמת, ביראת שמים, ביושר לב ובטוהר כוונות.

גם אם ניתן לגנוב את ליבם של ההמונים באופן זמני, בסופו של דבר הם חושפים את נקודת האמת. כלל גדול הוא: כאשר דרכו של אדם גורמת נחת רוח לבורא, נותן הקב"ה את חינו בעיני הבריות. לכן על האדם לחתור אל הנקודה המרכזית, אל השלמות הרוחניות מכל צדדיה, ויתר המעגלים יותאמו בהמשך לקו מרכזי זה.

לסיום, מן הראוי להשלים את ביאור דבריה של משנה זו בשני תובנות שחשוב לבארן ולהפנימן בלבבות:

הראשונה היא ש"רוח הבריות" שעליה מדברת המשנה עוסקת בחברה נורמטיבית, חברה שמעשיה טובים וישרים והשקפותיה נכוחות. בחברה זו מעריכים את המעשים הנכונים ומעריצים אדם מושלם באמת. דבריה של חברה זו מהווים אינדיקציה ברורה למעמדו הרוחני של האדם, כי דרכיה של חברה זו ישרים הם.

לעומת זאת, אדם שנקלע לחברה שאין מעשיה הגונים ואין השקפותיה עולות בקנה אחד עם דרכה של התורה, חברה זו אינה מהווה כלי לבדיקת איכותו של האדם, ולא אליה התכוונה משנתנו.

התובנה השניה היא שאמנם הערכת החברה חשובה היא וקובעת, אך איש המעלה, האדם המושלם ברוחניותו, גבוה הוא מהישגיהם של האנשים הרגילים בחברה, ואל לו להוריד את עצמו לדרגתם. גם אם חשובה לו התרשמותם החיובית, עליו להמשיך בלימוד התורה ובקיום המצוות באופן גבוה ומושלם, לנצור על טוהר השקפותיו ועל יתר הערכים הרוחניים שרכש. דעת החברה שהובאה במשנה, אין כוונתה להשתעבדות לחברה, אלא להוות עבורה דוגמה וסמל, משאת נפש ודרך חיים. על האדם להוליך את החברה אחר הישגו, ואל לו להגרר אחריה.