רבי אלעזר המודעי היה תנא בדור השני לתנאים, לאחר החורבן. הוא היה בן דורם של רבן גמליאל, רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר בן הורקנוס. כינויו "המודעי" נקבע על שם מקום מושבו, בהר מודיעין.

רבי אלעזר המודעי האריך ימים וחי בתקופת מרד בר כוכבא והמצור הרומי על ביתר, ובה הוא מצא את מותו. מסופר במדרש ששלוש שנים ומחצה צר הקיסר אדריאנוס על ביתר. והיה שם רבי אלעזר המודעי, שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: "רבונו של עולם, אל תשב בדין היום!" ובזכות תפילתו המיוחדת ניצלה ביתר.

בסוף אותן למעלה משלוש שנים התייאש אדריאנוס, ונתן את דעתו להפסיק את המצור ולשוב למקומו, אלא שאז בא כותי אחד לאדריאנוס ואמר לו: "אל תלך, אני יודע כי כוחם של היהודים נובע מתפילתו של רבי אלעזר. המתן כמה שעות, ואני אדאג לכך שביתר תיפול בידך עוד היום".

מה עשה אותו כותי? חדר לעיר בהיחבא דרך הביבים. כשנכנס לעיר, מצא את רבי אלעזר המודעי עומד ומתפלל כהרגלו. עשה עצמו הכותי כאילו הוא לוחש דבר מה לאזנו של רבי אלעזר. כשראו אותו בני העיר, התעורר חשדם, והם הביאוהו לפני בר כוכבא ואמרו לו: "ראינו את הכותי משוחח עם חביבך (רבי אלעזר המודעי היה דודו של בר כוכבא)".

שאל בר כוכבא את הכותי: "מה אמרת לו? ומה אמר לך?"

השיב הכותי בערמה ובתחבולה: "אם אומר לך, המלך אדריאנוס יהרוג אותי, ואם לא אומר לך, אתה תהרוג אותי. מוטב שמלך יהרוג אותי ולא אתה. רבי אלעזר המודעי אמר לי, שהוא מעוניין שביתר תימסר בשלום לאדריאנוס" על פי דברי השקר של הכותי רבי אלעזר תכנן למסור את העיר ביד צר.

כששמע בר כוכבא את תשובתו, הלך אל רבי אלעזר המודעי ושאל אותו: "מה אמר לך הכותי?" השיב רבי אלעזר לפי תומו: "לא כלום" ומה אמרת לו? "לא כלום". בהיותו שקוע בתפילה, לא שם רבי אלעזר כלל לב למה שהתרחש סביבו.

בעט בר כוכבא בדודו הצדיק, והרגו. מיד גרמו העוונות, נלכדה ביתר, ואסון בקנה מידה גדול ביותר אירע לעם ישראל בהריגת כל תושביה.

רבי אלעזר המודעי אומר

משנתנו עוסקת בגנותם של מעשים הנובעים מן המחשבה, חטאים שמקורם בדעות כוזבות. מטרת המשנה להזהיר מפני דעות אלה, ולהתריע כי עלולים ליפול ברשתן כמעט מבלי משים. האדם עלול להיגרר ולהיסחף ולהיכלל בסופו של דבר בין אלה שאין להם, חלילה, חלק לעולם הבא.

קיום המצוות נשען על י"ג עיקרי היהדות שבהם: מציאות ה', בריאת העולם על ידו, השגחה פרטית, תורה מן השמים ועוד. אם חלילה צצים בקיעים בחומת האמונה, עלולה המסגרת כולה להתערער, והאחרית המרה מי ישורנה.

הקו המשותף לחמשת החטאים המוזכרים במשנה הוא שכולם קשורים בהוויתם לדעותיו של מי שאומר: 'אין תורה מן השמים'. הכופרים בזים לדבר ה' ומחללים ביד רמה את כל הקדוש לעמנו. חטאם אינו נובע מכניעה ליצר ומהגררות אחר התאוות. שורש חטאם בליקוי השקפתי ובחסרון מהותי באמונה.

המחלל את הקדשים

עוון חילול הקודשים אמור בעיקר לגבי הקרבנות, שהם "קודש לה'" ומיועדים לעלות על גבי המזבח. הפר המיועד להקרבה, היה לפני כן פר ככל הפרים, ומותר היה להשתמש בו הן לעבודת השדה והן לשחיטה ולאכילה, אך מרגע שבעליו אמר: "קודש לה'", הוא מיועד רק לה'. מי שישתמש בו למטרת חולין - הרי הוא מחלל את הקודשים.

שורש חטאו של המועל בקדשים נובע מחמת אי הבנה בחומרת הנושא. במבטו השטחי הוא מתקשה להבין מדוע שונה בהמה זו, שעד לפני זמן קצר היתה כשאר בהמות. לפי דעתו קשה: האם דיבוריו של אדם יכולים להפוך אותה לקודש?

אך התורה קובעת שקיים כח בדיבורו של האדם לשנות את מהותו ואת קדושתו של חפץ, והמחלל את הקודשים- עמוק חטאו וחמור. והממאן בכל אלו- ממאן ביסודות היהדות.

המבזה את המועדות

אין כוונת המשנה למשמעות הפשוטה, לחילולי שבתות ומועדי ישראל. כוונתה היא שהאדם אינו נוהג במועדים בכבוד הראוי להם.

אזהרה זו אמורה בעיקר לגבי מי שאינו מכבד כראוי את חול המועד. ימי חול המועד אינם קדושים כמו יום טוב, והותרו בהם מלאכות מסויימות. אמנם חשוב מאד להקפיד ולא לעשות בהם את המלאכות האסורות בחול המועד, בעיקר מלאכות שאינן לצורך המועד. כמו יש לכבד ימים אלו במאכל ובלבוש חגיגי. אם אדם מתנהג בימים אלו כביום חול, ואינו מכבדם כהלכה, הדבר נחשב כפגם מהותי. נסביר את שורש הכשלון:

ביזוי המועדים נובע מכך שהאדם אינו מאמין בלב שלם במה שמייצגים המועדים. הוא אינו מאמין בלב שלם ביציאת מצרים, במעמד הר סיני, בענני הכבוד ובשאר המופתים שעשה הבורא לעמו, כי לולא זאת המועדים היו מכובדים בעיניו.

זאת ועוד, עד לקביעת הלוח שאנו חיים על פיו, בימי הלל השני, נקבעו המועדים ע"י הסנהדרין. הם הכריעו מתי חל ראש חודש, ומקביעה זו נגזרו תאריכי כל החגים והמועדים.

על פי התורה, ניתן כח לחכמי הסנהדרין וגם לגדולי התנאים לקבוע את זמני המועדים. יהודי מאמין מכיר בכוחם של חכמי התורה להורות את דרך הקיום המדוייקת של התורה, ואינו סוטה מדבריהם ימין ושמאל. הסוטה - גדול עוונו, כי הוא לא מקבל את מרות החכמים שהיא אחד מיסודות התורה.

המלבין פני חברו ברבים

התורה מזהירה מפני גרימת צער לזולת. קיים איסור לגרום בושה או צער לאדם בכל דרך שהיא, ואפילו בדיבור הנאמר בקלילות או בדרך הלצה. כאשר אדם פוגע בכבודו של חברו בפני רבים, ובושתו של החבר היא קשה מנשוא, השוו חז"ל חטא זה לרצח. הבושה מתבטאת בשינויים בפעילות התקינה של מחזור הדם, הלב כמו פוסק מלפעום לרגע, האדמימות הטבעית בפנים נעלמת, והאדם מחוויר. המבייש מכונה "מלבין פני חברו" וכמוהו כשופך דמים.

לעתים חמור מה שנאמר בדברי חז"ל על המלבין פני חברו ברבים, יותר ממה שנאמר על רוצח. לגבי המבייש נאמר שאין לו חלק לעולם הבא, דבר שלא נאמר על רוצח. מדוע כה גרועה וחמורה היא הלבנת פנים? ראשית, האדם אינו חש כי עשה רעה גדולה: 'בסך הכל אמרתי כמה מילים, ולא הזקתי לגופו או לרכושו של הזולת. מה כה גרוע בהלצה מחודדת?' מחשבות מעין אלו מונעות מהאדם מלשוב ממעשיו הרעים, והוא דבק בדרכו הקלוקלת.

זאת ועוד, המלבין פני חברו מוכיח שאין הוא מעריך את האדם כ"צלם אלוקים" שיש לשמור על כבודו, וזהו עיוות השקפתי. ערכם של בני אדם חשוב הוא מאד, ואילו בעולמו של אותו אדם אין מקום לערכיות זו. הוא לא חי את הידיעה שהבורא ברא את האדם כבחיר הברואים, בצלמו ובתבניתו, ומכאן מתחילה מפלתו הרוחנית.

המפר בריתו של אברהם אבינו

אדם שמבטל את מצוות מילה מפר את הברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו.

המילה היא 'חותם הברית'. במסגרתה התייחד עם ישראל כעם סגולה. מי שמפר את מצוות המילה, הריהו כמכריז שאינו רוצה להיות חלק מברית יסודית זו בין האלקים ובין עמו.

אברהם אבינו ערב עבור כל מי שנכנס לברית, שינחול עולם הבא. אברהם אבינו עומד בשערי גיהנום כדי להוציא משם את כל הנימולים. אולם מי שמבטל את הסימן המעיד על יהדותו, הוא לא מציל אותו, שכן הוא לא מזהה אותו כיהודי.

מצות מילה נשמרה בכל הדורות במסירות נפש, מסירות שאין לה אח ורע. דם רב נשפך מעם ישראל במשך הדורות על מצוות מילה. בתקופות הקשות ביותר לא נרתעו האבות והאמהות להקריב את נפשם ואת נפש בניהם על מצווה זו, ותמיד עשו זאת מתוך שמחה.

עד היום ניתן להיווכח כיצד מיושמים הדברים. זכינו לראות אנשים מבוגרים שעלו ממקומות נידחים, והיו מנותקים מכל שביב של יהדות במשך עשרות שנים. ובכל זאת, כאשר הם זוכים לגור בין היהודים, הם מבקשים שימולו אותם. לא מרתיע אותם כאב, ולא מונעת אותם העובדה שרוב ימיהם הם היו מנותקים, מטרתם: לזכות בבריתו של אברהם אבינו.

זאת ועוד, כל זוג הורים, ויהיה רחוק משמירת תורה ומצוות ככל שיהיה, שומר על ברית זו. הם חשים שרק באופן זה יכלל ילדם בעם ישראל וישתייך לאומת הנצח.

מגלה פנים בתורה שלא כהלכה

הכוונה היא לאדם המפרש את התורה המסורה לנו מדור ודור, שלא לפי מסורת הדורות. הוא אינו מאמין כי התורה היא אלוקית, וכי יש בה דברים שהם מעבר להשגתו. לדעתו, התורה היא חכמה כשאר החכמות, ואם הוא אינו מבין דבר מה או שאינו מסכים עם הפירוש המקובל, הוא מתנתק מהמקור או מפרשו לפי דעתו הפעוטה.

הכפירה בסמכותם של חכמי ישראל לפרש את התורה, היא כפירה בתורה שבעל פה. הוא לא מקבל את העובדה שיחד עם התורה שבכתב נמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני גם התורה שבע"פ, שהיא פירושה של התורה שבכתב, ורק על פיה אפשר לפרש, להעמיק ולהבין את התורה הכתובה. מי שלא מאמין בכל אלו - הוציא את עצמו מן הכלל.

אף על פי שיש בידו תורה

המשנה מסיימת: "אף על פי שיש בידו (של החוטא שהוזכר לעיל) תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא". אמנם, אמונים אנו ומובטחים כי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אך כוונת דברים היא שלכל אדם מישראל מיועד חלקו לעולם הבא, אם הוא לא ישחית אותו, אם הוא לא יגרום שאותו חלק יעלם בעוונותיו. לחטאים המוזכרים במשנה יש כח, חלילה, למחוק ולהעלים את הזכויות של בן ישראל, את החלק שייעדו לו מראש. לכן, חשוב מאד לא להימנות על עושי חטאים אלו שעוונם כה חמור.