רבי ישמעאל בן אלישע הכהן היה תנא בדור השלישי לתנאים, והיה תלמידו של רבי יהושע בן חנניה. מקום מושבו היה בדרום, בכפר עזיז, שם הקים את בית מדרשו שנקרא "בית רבי ישמעאל".

בילדותו נלקח בשבי והושם במאסר ברומא. על הצלתו מספרת הגמרא: מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים (תינוק הכוונה לנער), יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך רבי יהושע, עמד על פתח בית האסורים ואמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיה מ"ב, כ"ד)?

ענה אותו תינוק ואמר (את המשך אותו פסוק): "הלא ה' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו". אמר רבי יהושע: מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל.

מיד נשבע שאינו זז משם עד שיפדה אותו בכל ממון שידרשו עבורו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומיהו? רבי ישמעאל בן אלישע.

רבי ישמעאל ניסח את "שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן" - שלושה עשר כללים לדרך לימוד התורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב, לימוד דרשות חז"ל מלשון הפסוקים והבנת הדינים הנובעים מהם.

הווי קל לראש

משנתנו משתמשת בסמלים המייצגים שני הפכים: "ראש" ו"תשחורת".

"ראש" הוא אדם גדול, נעלה ומרומם, מחמת מידותיו הנעלות ומפאת ידיעותיו המופלגות. אדם זה משמש כמנהיג ומורה דרך. לאיש כזה "הווי קל" - "קל" משמעותו זריז ומהיר, הנהגה שהיא הפוכה מהתנהלות בכבדות ובאיטיות. "קל" משמעותו גם חריצות, כפי שמורים לנו רבותינו בפרקי אבות: "הוי קל כנשר" – שכוונתו שהנשר עף בקלילות תמיד ואינו יגע כלל.

האדם צריך לעמוד הכן לפני ה"ראש", ולבצע בזריזות את כל אשר יידרש. כאשר יתנהג בהכנעה ובכבוד לפניו, יזכה להתקרב אל גדולי התורה, לשמש תלמידי חכמים, ללמוד מהם ולהתחנך לאורם.

הפועל "קל" רומז גם כי על האדם להקל בכבודו העצמי בעת עומדו לפני מי שהוא "ראש". רק כך יזכה להתקרב אליו ולצקת מים על ידיו.

הדמות המייצגת מהלך זה יותר מכל הינה דמותו של יהושע בן נון שמכונה בתורה: "משרת משה".

יהושע בן נון זכה להיות ממשיכו של משה רבנו בהנהגת העם בזכות התבטלותו המוחלטת לרבו והתמסרותו המלאה אליו. בשל מידותיו אלו הוא זכה לקבל ממשה את כל התורה שקיבל משה מסיני. התורה מכנה את יהושע: "נער לא ימיש מתוך האוהל". הוא עשה את עצמו כנער עול ימים ושירת את משה בנאמנות שאין דומה לה. הוא לא בחל אפילו בעבודות "פחותות", כמו סידור הספסלים בבית המדרש, ובזכות כל זאת הוא נבחר לעמוד בראש העם.

עובדת היותו "קל לראש" זיכתה אותו ללמוד את הנהגותיו של משה במידה שלא זכו לה אחרים בדורו. על כגון זה אמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", כלומר, שמההתקרבות לגדולי התורה ומהתבוננות בכל הליכותיהם ניתן ללמוד רבות.

ונח לתשחורת

ממשיך התנא שעל האדם להיות גם "נוח לתשחורת". "תשחורת" - הוא כינוי לאדם צעיר, ששערותיו עדיין שחורות. המילה "תשחורת" מזכירה גם את המילה שחר, המסמל את תחילת היום החדש, את שלב ההתחדשות והרעננות.

מדובר באדם צעיר לימים, חסר ידע ונסיון, אך אין לזלזל בו, חלילה, בשל כך. גם אל בן התשחורת חשוב להיות "נוח", לנהוג עמו בסבלנות, לענות על שאלותיו, להסביר לו ולחזור ולהסביר.

לשון המשנה מדגישה שצריך להיות עמם "נוח", אך לא להיות "קל לתשחורת", כפי שנוהגים כלפי "ראש". אין לנהוג עם הצעירים בקלות דעת ואין לרדת לרמתם או להיענות לכל גחמותיהם. אין להתבזות ולהשתטות עם בני הנעורים. כמובן, כדי לקרב אותם יש לגלות כלפיהם יחס של קירבה, להתייחס למשובותיהם בנחת ולהדריכם בדרכי נועם. חשוב גם לבסס את הקשר עמם על הערכה ואמון, לחוש אליהם כאב לבניו, אך לא להתחבר עמם בחברות שתביא לירידה רוחנית.

באופן זה תהיה לאדם השפעה על הנערים, הם יהיו פתוחים לקבל את תורתו, אך המעמד של הרב המחנך יישמר, והוא לא ייחשב כאחד מהם.

והווי מקבל את כל האדם בשמחה

שמא יסיק אדם למקרא הדברים שאם אסור לו לנהוג בקלות ראש עם הצעירים, עליו להראות להם פנים חמורות, לעטות על פניו ארשת רצינית ולהתהדר בגינונים של חשיבות ועליונות, על כן ממשיך התנא ואומר: "והווי מקבל את כל האדם בשמחה". כל אדם, גדול כקטן, "ראש" ו"תשחורת", רם מעלה ו"עמך" - את כולם צריך לקבל בשמחה אמיתית, שמחה הנובעת מתחושה פנימית של הערכה וחיבה.

הכבוד האמיתי והיקר שיתן האדם לבאים במחיצתו, יסייעו לו ליצור עמם קשר בונה ופורה. בדרך זו הוא יושפע לטובה מרמי המעלה וגם ישפיע מטובו על בני התשחורת.

לפי הסבר זה, ההוראה השלישית במשנה, היא אמנם השלמה וסיכום של שתי קודמותיה: לאחר שהתנא הורה כי יש להתייחס לכל אדם באופן הראוי, לנהוג כבוד בזקנים ולהתהלך בנחת עם הצעירים, הוא מסיים: בכל מקרה "הוי מקבל את כל האדם בשמחה", "כל האדם" - כל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, "כל האדם" - על שלל תכונותיהם, את כולם יש לקבל "בשמחה", בשמחה פנימית ואמיתית.

האדם פוגש בחייו שלושה סוגי אנשים: נעלים ממנו, פחותים ממנו ושווים לו. הדברים מתבטאים בשני מישורים: במעמד חברתי או ברמה הרוחנית. מובן, כי כל מפגש מסוג זה מצריך התייחסות שונה לזולת לפי מעמדו. עם זאת, בכל מפגש עם כל אדם, התחושה הבסיסית צריכה להיות - שמחה על השהיה במחיצתו ואהבה אמיתית לכל אדם באשר הוא.

כאשר ירבה האדם בתרגול של תכונה נפלאה זו, לשמוח באמת עם הזולת, ייפתח בפניו צוהר לחיים טובים יותר. סיפר רבי שלמה וולבה: פגשתי בחתונה יהודי זקן בלתי מוכר. הוא לחץ את ידי בחום, שאל לשמי, ואחר בירך אותי בכל לבו. כשנפרדתי ממנו, הוא אמר לי: בדור הקודם היו שמחים להכיר יהודי נוסף, כי משמעות הדברים היא: יש לי עוד יהודי לאהוב...