רבי עקיבא בן יוסף חי ופעל בעיקר בדור השלישי לתנאים. הוא היה מגדולי חכמי ישראל ואחד האישים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על העם לדורותיו.

קורות חייו של רבי עקיבא מאלפים מאד ונוסכים תקוה רבה בדרכו של כל אדם. בתחילה הוא היה עם הארץ מוחלט, רועה צאנו של כלבא שבוע, אחד מעשירי ירושלים. הוא אפילו לא ידע קרוא וכתוב.

את השינוי המבורך באורחות חייו חוללה רחל, בתו של כלבא שבוע. היא הבחינה בצניעותו ובמידותיו הטובות, פנתה אליו ושאלה: "אם אתקדש לך האם תלך ללמוד תורה?" הוא ענה לה: "כן", ומאותה תשובה חיובית צמח בהמשך גדול תלמידי החכמים של דורו.

האב, כלבא שבוע, הגיב בחריפות לרעיון שבתו תינשא לעם הארץ. הוא הדיר אותה מכל נכסיו ואסר עליה להנות מהם.

כמוסכם ביניהם שלחה רחל את רבי עקיבא בגיל ארבעים להתחיל ללמוד תורה. לא קלה היתה תחילת דרכו בלימוד. דברי התורה לא נחקקו בלבו, והוא כמעט הגיע לידי יאוש. חז"ל מתארים מה הביא למפנה: פעם אחת היה עומד על פי הבאר (שאבן שפתו היתה חקוקה). אמר: "מי חקק אבן זו?" אמרו: "לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום?" מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: "אם המים הרכים חקקו את האבן הקשה, על אחת כמה וכמה שדברי התורה יחקקו את לבי, שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הוא החל מהצעדים הראשונים, בלימוד אצל מלמד התינוקות שלימדו לקרוא, והמשיך ללמוד בהתמדה ובנחישות עד לנעשה לתלמיד חכם גדול.

שתים עשרה שנה שקד רבי עקיבא על תלמודו כשהוא מנותק לחלוטין מביתו, כפי שסיכמו בתחילה הוא ואשתו. כעבור שתים עשרה שנה חזר רבי עקיבא לביתו.

כאשר התקרב לביתו, שמע רבי עקיבא אדם השואל את אשתו: "עד מתי בעלך יעזוב אותך?" תשובתה של רחל היתה: "אם היה שומע לי, היה יושב בבית המדרש עוד שתים עשרה שנה". כששמע זאת רבי עקיבא, סב מיד על עקבותיו, וחזר לבית המדרש לשתים עשרה שנות לימוד נוספות.

כשחזר לאחר עשרים וארבע שנה, ליוו אותו עשרים וארבעה אלף תלמידים. שמעה אשתו שבעלה חוזר ויצאה לקראתו בבגדי עניותה. אמרו לה שכנותיה: "קחי בהשאלה מאיתנו בגד ראוי למעמד זה". בתשובתה היא השתמשה בפסוק (משלי י"ב, י'): "יודע צדיק נפש בהמתו", כלומר, שבעלה יעריך אותה מאד בכל אופן שתופיע לפניו.

כאשר הגיעה קרוב אליו, היא ניסתה ליפול לפני רגליו. התלמידים לא הכירוה ורצו להרחיקה, ואז אמר להם רבי עקיבא את דבריו המפורסמים: "עזבוה, שלי ושלכם - שלה הוא", כל לימוד התורה שלי, וגם כל לימוד התורה שלכם, שייך לה. רק בזכותה זכיתי ללמוד תורה. משפט זה משמש לדורות כסמל לכח מעורבותה של אשה בלימוד התורה ובשכרה הגדול על התמיכה והסיוע שהיא מגישה לבעלה ולבניה בלימודם.

לאחר שזכה לעושר, העניק רבי עקיבא לאשתו תכשיט יקר הנקרא "ירושלים של זהב", כשהוא מפרש קניה זו: "הרבה צער הצטערה עמי בתורה". התכשיט המסמל את כתר התורה, ראוי לו שיהיה על ראשה של אשה שהקריבה כה רבות למען התורה.

מסכת חייו של רבי עקיבא, מאז עומדו על דעתו בגיל ארבעים, ועד מלאת לו מאה ועשרים שנה, היתה רצופה במסירות נפש ובהקרבה למען התורה.

בתקופת השמד, כאשר גזרה מלכות רומי שלא יעסקו ישראל בתורה, השליך רבי עקיבא את נפשו מנגד, והיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק עמהן בתורה.

את חיוניות לימוד התורה עבור ישראל הוא ראה כחיוניות המים עבור הדגים. האם ניתן לנתק את הדג ממקור חיותו, ללא פגיעה בחייו? כך גם כאן. איומים, נגישות ורדיפות לא יצליחו לנתק את עם ישראל מן התורה.

בסופו של דבר נתפס רבי עקיבא על ידי הרומאים והואשם בהרבצת תורה למרות האיסור של השלטונות. הוא נידון למיתה משונה ונמנה על "עשרת הרוגי מלכות", המוזכרים בתפילות יום הכיפורים ובקינות לתשעה באב.

כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, היה רבי עקיבא קורא קריאת שמע ומקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. בפטירתו יצאה בת קול ואמרה: "אשריך, רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד..." רבי עקיבא חי את חייו על קדושת שמו של ה', וזכה לקדש את שם ה' גם במותו.

יש הרואים את רבי עקיבא כממשיכם הרוחני של אנשי כנסת הגדולה, כי כמוהם פעל גם הוא רבות למען קיום התורה בעם ישראל.

לא יפלא אפוא כי הוא עונה כהד לדברי אנשי כנסת הגדולה, שהובאו בתחילת המסכת: "ועשו סייג לתורה", כלומר, כדי שהתורה לא תפגע חלילה, יש להקיף אותה בחומת הגנה. גם בדבריו כלול אותו סייג המגדר את התורה ומרחיק ממנה כשלים ומפריעים.

במשנה מובאים ארבעה דברים המכונים "סייג", כלומר גדר וגבול.

שני תפקידים לגדר: למנוע מזרים להיכנס פנימה לתחום שאינו מיועד להם ולעצור את הנמצאים בתוך התחום מלפרוץ החוצה לאזור הסכנה הנמצא בחוץ. ואמנם, פועלים הסייגים של חז"ל בשני מישורים אלו: למנוע מהשפעות בלתי רצויות מלחדור לכרם בית ישראל, ולהרחיק את הנמצאים בתוככי שטחה של התורה ותחת השפעתה, מאזור הסכנה האורבת בחוץ.

ב'שיר השירים' (ג', ז') נאמר על כנסת ישראל כי היא "סוגה בשושנים". אחד משבחיה של האומה הוא שהיא גודרת את פנימיותה ואת סגולותיה בשושנים. היא לא מתייחסת לגדר זו כאל חומה מאיימת, בעלת תייל ודוקרנים. החומה שסביבה נראית לה כגדר שושנים, הפורחות ומפיצות ריח נעים.

דברי התורה מצטיירים לעינינו באופן כה יפה ומלבלב, כי אנו מודעים לעובדה שהגדר נועדה למעננו ונבנתה לטובתנו, לשמור על יפי דרכנו ועל אצילות חיינו, לבל יעשקו אותנו זדים, הם היצר הרע וחיילותיו.

רבי עקיבא במשנתנו אינו מחדש סייגים שלא ידענו עליהם עד כה. הוא מצביע על יתרונם ועל תועלתם של סייגים הקיימים משכבר הימים. הוא מבהיר, כי שמירה מיוחדת עליהם, בכוחה לשמר את גננו הפורח, שיניב רק שושנים וירחיק את החוחים.

שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה

המשנה מצביעה על השחוק ועל קלות הראש כעל גורמים ראשיים המרגילים את האדם לערווה, כלומר, להסרת רסן בעבירות חמורות. לכל אדם יש בתוככי נשמתו רתיעה טבעית מעבירות, ביחוד עבירות חמורות וקשות. אולם טבעם של השחוק וקלות הראש לשבש סייגים אלו המצויים בנפש, ולמסמס אותם עד שהאדם מתקרב, חלילה, לעבירה עצמה.

התנא נקט לשון "מרגילין" (מרגילים). מילה זו מתארת היטב את דרכו של היצר. הוא פועל בשלבים. תחילה הוא רק מדבר ושוחק. לאחר שהאדם מתרגל לשחוק זה ועדיין לא חש בסכנה, מתקדם היצר צעד נוסף לקראת קלות ראש, וכך הוא מושך את האדם צעד אחר צעד אל עברי פי פחת. קלות הדעת מסירה את המחסומים, והאדם שניצב בתחילה במרחק רב מן העבירה, מוצא את עצמו לפתע בפניה.

דומה הדבר לאדם הקופץ למים קרים. תחילה הוא רועד מקור עד ששערותיו סומרות, אך לאחר כמה דקות הוא מסתגל למים ומסוגל אף להנות מהם. גם השחוק וקלות הראש מבטלים את תחושת היראה שבליבו ומקרבים אותו ללא כל הגנה אל החטא.

מסורת - סייג לתורה

מהי המסורת שאליה התכוון התנא? על איזה חלק בתורה היא שומרת?

הכוונה היא למסורת כתיבת התורה. לתורה יש נוסח מדוייק מאד, עם הוראות ברורות כיצד לכתוב כל מילה: היכן קיים כתיב חסר ו"ו או יו"ד והיכן קיים כתיב מלא. באיזו מילה יש אות נוספת ובאיזו מילה חסרה אות. באיזו מילה יש לכתוב אות זעירה ובאיזו יש לכתוב אות רבתי ועוד ועוד כללים רבים.

הסופר אינו יכול לכתוב ספר תורה על פי זכרונו או על פי חוש השמיעה, אלא עליו לכתוב במדוייק על פי ספרי התורה שקדמו לו. רק כך הוא יוכל לכתוב כל אות וכל מילה בדיוק המרבי.

דברי התורה עמוקים הם מיני ים. בכל תג רמוזים תלי תילים של הלכות וידיעות, ולכן כה חשובה היא הכתיבה המדוייקת החפה מכל שגיאה או שיבוש, חלילה. התורה שבעל פה שנמסרה יחד עם התורה שבכתב בהר סיני, היא המבארת לימודים אלו מהפסוקים, ומשתיהן יחד, מהתורה שבכתב ושבעל פה, יוצאת תורה שלמה ברורה ופסוקה שלאורה אנו חיים.

המסורת העוברת מדור לדור ומבארת כיצד נכתבת התורה, היא הסייג לתורה שבכתב. רק בזכות ההקפדה על אותה מסורת, נשתמרה התורה שבכתב כפי שניתנה בסיני, והיא ממשיכה ללוות בנאמנות את העם בכל דורותיו.

שגיאות דפוס למיניהן מתגלות לרוב כמעט בכל הגהה של טקסט. קל וחומר שבספר בן למעלה משלושת אלפים שנה, אמורות להימצא מספר רב של גרסאות, נוסחאות שונות, השמטות, הוספות וכדומה. אך הנה למרבית הפלא, התורה שניתנה לנו לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, נותרה בשלמותה בכל תפוצות ישראל. כל קוץ וכל תג שבה נשמרים בדייקנות ובקפדנות - וכל זאת בזכות המסורת המדוייקת.

כאשר לפני כ-2000 שנה נטלו היהודים את מקל הנדודים ויצאו לגלות הארוכה בת האלפיים, הם נטלו עמם גם את הנכס היקר והחשוב להם מכל - את ספר התורה. ספר זה שהה בגלויות רבות, מהן מנותקות ומרוחקות ממרכזי היהדות, עד שלעתים לא היה קשר עמן לאורך מאות שנים.

במאה השנים האחרונות שבות כל אותן גלויות לארץ מכורתן. גם הפעם נושאות הן על כפיהן את ספרי התורה. וראה זה פלא, הספרים זהים! כל ספר עבר עשרות, אם לא מאות העתקות ידניות במשך השנים, ולמרות הכל הדיוק מפליא. חזיון זה ממחיש את אלוקיות התורה ואת השמירה עליה ממרומים.

זהו כוחה הגדול של המסורת, המסורת השומרת על עם ישראל ועל תורתו, לבל ידח ממנו נידח.

מעשרות - סייג לעושר

רבים שוגים וסבורים שהעושר הוא תולדת החיסכון, שהשמירה על הקיים ואיכסונו בבתי אוצרות, היא שתביא לריבוי הממון. אולם רבי עקיבא מדגיש כי מגמתם של הדברים הפוכה. דווקא ההוצאה, החסרת הממון לצורך נתינת מעשר לעניים, היא שתשמור על הקיים ותנסוך בו ברכה.

אנשי ירושלים הכירו סוד זה, בפיהם היה נפוץ משל: "מלח ממון - חסר", הרוצה למלוח את ממונו, כלומר, לשמר אותו לאורך זמן - עליו לחסרו, לתת ממנו לצדקה.

חכמינו דרשו את הפסוק (דברים י"ד, כ"ב): "עשר תעשר", עשר בשביל שתתעשר. נתינת מעשרות מביאה להרווחה ולעושר.

אמנם באופן כללי קיים איסור לנסות את ה' ולבדוק אם תניב המצוה את שכרה ותפעל את פעולתה, אולם באופן חריג במצוות מעשר כספים - הדבר מותר. הבורא מבטיח: אם יפתחו ישראל את ליבם לצדקה, יפתחו ארובות השמים וישפיעו עליהם שפע ברכה עד בלי די. ואמנם, סגולה זו הינה בדוקה ומנוסה: מצוות צדקה מניבה עושר ושפע ברכה לתורם ולמשפחתו.

נדרים - סייג לפרישות

כאשר אדם מודע לחולשה כלשהי השוכנת בלבו או לתאווה מסויימת שקשה לו להתמודד מולה, מה בידו לעשות כדי לשרש את הרע, להתגונן בפני הפורענות?

למטרה זו מסוגלים לסייע הנדרים. אדם שיקבל על עצמו בנדר להתנזר ולפרוש מכל גורם המגביר בו תאווה מסויימת או מנצל את חולשותיו, הוסיף בכך סייג השומר עליו ועל לבו. כאשר שוגה האדם פעמים רבות, חלילה, באותו חטא, מקהה בו ההרגל את הפחד מן העבירה ומצפונו שוב אינו מייסר אותו כבתחילה, לכן עליו לעבור לקיצוניות שכנגד ולהוסיף איסור נוסף על עצמו. איסור נדר יחדש בו את הרתיעה מן החטא, ויסייע לו במלחמה נגד יצרו.

למעשה, כדי שהנדר יסייע לאדם להתרחק מן העבירה, אין צורך לנדור דווקא באותו תחום שבו הוא נכשל. לעתים רצוי שהאדם ידור בתחום אחר, וממילא הוא יתרחק מן האיסור.

חכמינו הביאו מעשה על אדם שהתרגל מילדותו לשלוח יד ברכוש אחרים ולגנוב מכל הבא ליד. נטייתו בתחום זה היתה כה גדולה, עד שהגניבה הפכה אצלו לטבע שני. בלי משים ובלי שליטה היה נוטל משל זולתו, גם כאשר לא היה לו צורך בכך.

באחד הימים החלו להתעורר בו רגשי חרטה. הוא שאל את עצמו: מה יהיה בסופי? הוא שטח את בעייתו בפני רב גדול וציפה למוצא פיו. הוא סבר כי הרב יתווה לו דרך תשובה קשה, מלאה בסיגופים ובהרחקות, אך להפתעתו אמר לו הרב: "יש לי עצה עבורך, תידור שלא תוציא דבר שקר מפיך". צחק הגנב בלבו: כיצד תועיל קבלה פעוטה זו למחלת הגנבות שלי?

אך מכל מקום, עשה האיש כדברי הרב ונדר שלא לשקר. ויהי היום, שכניו יצאו מביתם, והפקידו בידו את הדירה על כל תכולתה. הגנב נותר לבדו עם רכושם הרב. כהרגלו מימים ימימה, הוא החל לתכנן כיצד יעביר לרשותו את האוצר שנפל לידו כמעט בהיסח הדעת. אלא שלפתע נזכר: והרי בעלי הבית יחזרו וישאלו אותי: לאן נעלם רכושם? ואני אהיה חייב לומר את האמת. נדר זה מנע אותו מהעברה.

הרי לנו שהשפעתם של נדרים פועלת אף מעבר לתחום הנדר עצמו.

ובאופן עקיף, אדם שנודר ומקדש את עצמו, זוכה להינזרות ולהתרחקות מן החטא, ואז שורה עליו קדושה, והיא מסייעת לו להתנתק מן החטא.

סייג לחכמה - שתיקה

כיצד שומרת השתיקה על החכמה?

חכמינו מלמדים כי החכם מסגל לעצמו גינוני חכמה בכל שיחה. את ראשי הפרקים בהנהגת החכם רשמה המשנה במסכת אבות (ה', ט'): הוא אינו נכנס לתוך דברי חברו, הוא שותק כשחברו מדבר, ועל מה שלא שמע, אומר 'לא שמעתי'. מידות אלה, המכילות כבוד לזולת וענווה, מבטאות את פנימיותו ואת גישתו של החכם, ומכתירות אותו באותה מעלה נשגבה - שחכמה שמה.

החכם גם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה. הוא שותה בצמא את דבריו, ואינו ממהר להראות בפניו את חכמתו. באופן זה הוא אינו מפסיד את דברי החכמה הנאמרים.

כמו כן, הוא אינו נבהל להשיב. הוא ממתין במתינות לשמוע מה יש לזולת לומר, ואינו ממהר לחשוב מה הוא יכול לענות לו. להיפך, הוא חושב היטב על דבריו בטרם ישיב, ובאופן זה מתיישבת סברתו היטב ודבריו יוצאים מדודים ושקולים.

העובדה שהשתיקה עדיפה על פני הדיבור, בולטת באיברים שיצר לנו הבורא: לכל אחד ניתנו שתי אוזניים לעומת פה אחד. ללמדנו, כי עדיפות הן ההקשבה לזולת והשתיקה על פני הדיבור.

סייג לחכמה - כדי לרכוש חכמה ולשמר אותה, יש לנהוג בשתיקה, להקשיב ולהאזין, לשמוע ולקבל.