במשנה זו מפורטות שלוש מעלות הקיימות בבריאה. מעלות אלו מהוות סולם עליה, זו למעלה מזו: מעלת האדם, מעלת עם ישראל ומעלת אלו הדבקים בתורה.

איזכור מעלות אלו לא בא כדי לשבח את האדם ללא כוונה להפקת לקחים משבח זה. שבחים אלו ללא התועלת המופקת מהם, עלולים ליצור תחושות של עליונות ויוהרה, שודאי אינן רצויות. ציון מעלותיהם של האדם בכלל ושל עם ישראל בפרט נועד להזכיר להם מהן מעלותיהם האמיתיות, להזכיר להם את היותם צלם אלוקים ובניו של ה'. הפנמת מעלות אלו בתוככי הלב, בכוחה לרומם את האדם ולהרחיק אותו מהתנהגות שאינה הולמת את מעמדו. מעלות אלו מסוגלות גם לנטוע בו שאיפות נעלות ורוחניות.

אם האדם יכיר את ערכן של המעלות שניתנו לו, אם הוא יבין עד כמה חביב הוא בעיני הבורא, הוא יהיה אסיר תודה לו על כך. הוא גם ידע להעריך טוב יותר את זולתו ויזהר מפגיעה בו, שהרי גם רעהו נברא בצלם אלוקים, וגם הוא בנו של הקב"ה.

נאים דברים אלו לרבי עקיבא, אומר משנה זו. הוא הכיר מקרוב את שלושת השלבים שבהם עוסקת המשנה. אביו היה נכרי שהתגייר, ורבי עקיבא הכיר את ערך האדם שבו, את האדם שנברא בצלם אלקים. הוא עצמו היה בתחילה אדם פשוט, רועה צאן שאינו יודע קרוא וכתוב, ומעלתו היתה שהוא נכלל בתוככי עם ה', שהם בניו של ה'. לבסוף הוא זכה להימנות בין גדולי תלמידי החכמים שבדורו וזכה להכיר את מעלת התורה ואת מעלת הדבקים בה. מי כמוהו יכול להעיד כי בכל אדם נטועה יכולת להידמות לבוראו, ושלכל יהודי ניתנה זכות להידבק בתורה הקדושה – שהיא כלי החמדה של ה', בורא עולם ומלואו.

חביב אדם שנברא בצלם

המשנה פותחת בקביעה: "חביב אדם שנברא בצלם". לכל אדם בעולמנו יש קירבה לבורא וטמונה בו חשיבות מיוחדת לפני ה', יותר מכל יתר הברואים שברא ה' בעולמו.

בששת ימי בראשית ברא הקב"ה עולם ומלואו: שמים וארץ, ים ויבשה, עצי פרי ועשבי מאכל ולאחר מכן, בעלי חיים שונים. רק לאחר שהכל היה מוכן ומתוקן, ציפה העולם המושלם לבואו של האורח הנכבד, הוא האדם, פאר היצירה.

מדוע כה חשוב הוא האדם? מה יש בו, באדם, עד שכל העולם הוכן עבורו? התשובה כלולה בפסוק שמצטטת המשנה: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", האדם הוא, כביכול, מעין דיוקן של הקב"ה.

ברור כי אין הכוונה, חלילה, לצלם גשמי או לדמות פיזית, שהרי הקב"ה אין לו דמות הגוף ואינו גוף. הכוונה היא לצלם הרוחני.

מהם אותם צלם ודמות, שבהם דומה האדם לבוראו?

הכוונה לחלק הרוחני שבאדם, לנשמה שבו. הקב"ה נטע באדם נשמה, שהיא חלק אלוק ממעל. הבורא נפח בו חלק מקדושתו, ואמנם כך אנו אומרים מדי בוקר בתפילת השחר: "נשמה שנתת בי... אתה נפחתה בי".

האדם קיבל מהבורא תוספת רוחנית שאינה קיימת ביתר היצורים החיים על פני האדמה. תוספת זו מתבטאת בדעה ובדיבור המיוחדים רק למין האנושי. רק לו ניתנה דעת להבחין בין טוב לרע. גם סגולת הדיבור מיוחדת לו בלבד. האדם דומה לקונו בכך שניתנה לו חכמה להשיג את מה שמעבר לנראה לעין, את ההישג הרוחני שנעלם מעיני החושים הגשמיים. גם סגולת הדיבור מיוחדת לו בלבד. ואמנם, בדיבור זה מסוגל האדם לחולל גדולות ונצורות ולעבוד את בוראו באמונה.

הדעה מעניקה לאדם את הכתר של נזר הבריאה. יש באדם יכולת להשליט את ההגיון על המעשים, ואת השכל על הלב ועל התשוקות. כל בעל חיים מאופיין בתכונות המייחדות אותו: עזות לנמר, חריצות לנמלה, זריזות לצבי וכדומה. פעולות בעל החיים נגזרות מאותן תכונות ואינן ניתנות לשינוי. לעומתן ניחן האדם במגוון תכונות רחב, וביכולת להשתמש גם בתכונות המנוגדות זו לזו. הוא מסוגל לבחור באופן מושכל את דרכו ולשפוט את מעשיו. האדם מסוגל להתנשא מעל תכונה מולדת שלו, וגם לשרש אותה ולהעלימה ע"י עמל ואימון ממושך. האדם שונה מכל בעלי החיים אשר מעשיהם מונעים מתכונותיהם הטבעיות, בלא שתהיה להם שליטה על עצמם.

חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם

רבי עקיבא אמר: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" - מהי התוספת בהדגשה זו? במה מתבטאת אותה חיבה יתירה? היא מתבטאת בכך שהבורא הודיע לאדם על חיבתו המיוחדת, והבהיר לו שבראו בצלמו. הודעה זו מגדילה את ערכה של המתנה, ומוכיחה על גודל החיבה שרוחש הקב"ה לאדם. היא מצביעה על הפוטנציאל הגדול הטמון בנפש האדם ועל יכולתו להתנשא מעל לתכונותיו ולמלא את מאגרי נפשו בטובה ובברכה.

כאשר יצאו נח ובניו מן התיבה לאחר המבול, הודיע לו הקב"ה על העליונות המיוחדת שיש לבני האדם, וביאר לו זאת בפסוק: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ב').

הקב"ה העניק לאדם את כל המתנות הללו למען מטרה מוגדרת: כדי שיגלה את כבודו של ה' בבריאה. באופן זה ייטב לאדם עצמו, כי הוא מתקרב לטובה האלוקית. כאשר האדם הולך בדרך ישרה ומקיים את רצון בוראו הרי הוא פועל בהתאם ל"צלם אלוקים" שבקרבו. בהתנהגותו ניכר שלטון הרוח על החומר. דעתו שולטת על התכונות הטבעיות, ומנווטת אותן לכיוון הרצוי. מנגד, כאשר האדם מובל על ידי דחפיו הטבעיים והיצר שולט בו ובמעשיו, נחשב לו הדבר כאילו הסיר מעל עצמו את צלם האלוקים, ושוב לא נודעת לו חיבה יתירה.

למילה "אדם" משמעות כפולה. הראשונה - מלשון דמות ודמיון, כמו שנאמר (ישעיה י"ד, י"ד): "אדמה לעליון", והשניה מלשון "אדמה" שממנה נוצר גופו של האדם. האדמה היא מקור החומריות של העולם כולו, וביד האדם הבחירה: להידמות לעליון או להידמות לאדמה. במשנה זו מכוון אותנו רבי עקיבא לבחירה הנכונה.

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום

אדם הראשון נברא בצלם אלוקים, ובכל צאצאיו טבועה תכונה אלוקית זו. אולם השתלשלות הדורות לא המשיכה באותו מתווה מדוייק של מילוי רצון הבורא. בני האדם לא התמידו בהתקרבות לבוראם, כפי שציפו מהם.

קין, בנו של אדם הראשון, בחר בדרכים עקלקלות ונענש. משלושת בניו של נח הצדיק, רק שם המשיך בדרכי אביו. גם לאברהם אבינו היו שני אחים, נחור והרן. שניהם לא גילו את מה שגילה אברהם מכח החתירה לאמת, את העובדה שיש מנהיג לבירה.

אברהם היה היחיד שניצב מול כל העולם שסגד לאלילים, קרא בשם ה' ופירסם את האמונה בעולם. בזכות פועלו של אברהם אבינו ושגב דמותו הרוחנית, בחר הקב"ה בו ובזרעו שיהיו נושאי הדגל של שם ה' בעולם. הקב"ה כרת ברית עם אברהם, וברית זו ממשיכה עם כל צאצאיו.

ברית זו התחזקה ביתר שאת בעת קבלת התורה. "כלי החמדה" שניתן לבני ישראל במעמד הר סיני, חיזק קשר זה מאד. ישראל הם היחידים שהכריזו: "נעשה ונשמע" וקיבלו את התורה ללא כל הסתייגות וללא תנאים מוקדמים, ולכן הם זכו להיות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו').

מהו היתרון בתואר "בנים" הממחיש ביתר שאת את חיבתם של ישראל?

ההסבר הוא שכל התארים הנקשרים לראשם של ישראל: "עם סגולה", "גוי קדוש" ועוד מותנים במצב רוחני גבוה של כלל העם, ואילו התואר "בנים" נשאר לעם ישראל בכל עת ובכל מצב. בן לא חדל לעולם להיות בן, גם אם סרח.

התואר "בנים" מסביר שאין נתק, חלילה, בקשר שבין ישראל לקב"ה. קשר בין בן לאביו אינו בטל לעולם. אב אינו יכול לחדול להיות אב, ובן אינו חדל מלהיות בן. קירבה זו קיימת תמיד בלי קשר למעשי הבן. גם עם ישראל קשור לבוראו בקשר טבעי ומהותי, אי אפשר לעולם לנתק או לקטוע קשר אמיץ זה.

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה

שלוש דרגות מוזכרות במשנה זו למעלה מזו: חביב אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה, היא התורה.

התורה היתה עוד בטרם נברא העולם. בלימוד התורה ובקיומה תלויים תבל ומלואה, שמים וארץ וכל אשר בהם. מעתה נבין כמה גדולה היא חיבתו של הקב"ה לישראל: הוא בחר בהם כדי לתת להם את התורה והטיל עליהם את התפקיד להבאת הבריאה כולה אל תכליתה. התורה הינה הגורם המרכזי של הבריאה כולה, והיא ניתנה לישראל עם קודשו של הבורא.

נתבונן בילד יהודי קטן הצועד לתלמוד תורה ללמוד אלף-בי"ת. פעוט זה שספר תחת בית שחיו, גם הוא מחזיק את העולם כולו. תבל ומלואה נוצרו למענו, ואין חביב ממנו לפני ה'.