משנה זו עוסקת בנושאים עקרוניים: באמונה בהשגחה עליונה, בהכרה בהנהגה השמיימית של שכר ועונש וכן בידיעה כי נתונה לכל אדם זכות בחירה חופשית הן בטוב והן במוטב. נושאים אלו הינם נרחבים מאד וקשורים אליהם רבים מיסודות היהדות. נסביר את דברי המשנה ונדון בהם כדי לבצר את אמונתנו ולהעמיק את יסודותיה:

הכל צפוי

החכם מכל אדם קובע (משלי ט"ו, ג'): "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים". הכל גלוי לפני ה'. אין מחיצה המסוגלת להסתיר ממנו את המתרחש מאחוריה, ואין מעמקים הצופנים בחובם פרט שאינו ידוע לו. וכבר קבע הנביא ירמיהו (כ"ג, כ"ד): "אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה'? הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". מציאות ה' מכילה את כל היקום, את השמים ואת הארץ ואת כל מה שכלול בהם. הנסתר עומד לפניו כאילו גלוי הוא, ואין חקר לתבונתו.

הבורא שברא את בני האדם, הוא בוחן כליות ולב, ויודע ומכיר לא רק את המעשים הגלויים, אלא גם את הכוונה והרקע למעשים, את השיקולים ואת האילוצים. אין פרט נעלם ממנו.

התנא נקט במשנתנו לשון "הכל צפוי", צפייה משמעותה מבט מגבוה, מבט הרואה למרחוק ומקיף שטחים נרחבים. כשם שצופה הניצב בראש ההר רואה את כל הפרטים, גדולים וקטנים, כך הקב"ה רואה את מעשי כולם, החל ממעשיו של השליט היושב על כסאו וכלה במעשיו של אחרון הנתינים. כולם נסקרים במידה שווה.

שונה היא הנהגת הבורא מהנהגת שליט בשר ודם. מושל אינו מתעסק בפרטים הקטנים ואינו מתייחס באופן אישי לכל יחיד ויחיד בממלכתו. הוא אינו מתעניין בחיי היומיום של נתין ואזרח. הוא מקיף את עצמו באנשי מקצוע מוכשרים ובאמצעותם הוא שולט על מדינתו. לא כן הקב"ה, הוא עצמו מביט ומשגיח על כל המעשים, ואפילו על מעשים פחותי ערך, על כל שיחה קלה ועל כל הרהור חולף. "הכל צפוי", הכל נצפה, מושגח ונשלט.

הדימוי לצופה מעמיד אותנו על אמת נוספת: צופה העומד במקום גבוה ומביט למרחוק, רואה לפני כולם את העתיד להתרחש. גם הבורא "מגיד מראשית אחרית" (ישעיהו מ''ו י'), הוא יודע מלכתחילה מה יעשה האדם, כיצד יפעל ולאיזה כיוון יפנה, ובכך מתבטא דמיונו לצופה.

זאת ועוד, כשם שהצופה רואה את הדברים ברגע התרחשותם, כך גם מעשי האדם נצפים במרום בזמן אמת. הדבר נובע מהעובדה שהאדם אינו יכול לפעול מאומה, מבלי שהבורא יתן לו את היכולת לבצע את רצונו.

הבורא אינו רק צופה במתרחש, אלא הוא גם זה שמפעיל אותו, שמעניק לו כח ויכולת לפעול. גם את התבונה ואת המחשבות של האדם מעניק ה' בטובו.

הבריאה לא היתה ארוע חד פעמי, שממנו והלאה מתנהל העולם בכוחות עצמו. הקב"ה ממשיך לקיים את עולמו כל הזמן. האדם אינו יכול לעשות צעד כלשהו מבלי שהקב"ה יתן לו כח לפעול.

התבוננות בנושא זה מביאה אותנו להתפעמות אודות גודל רחמיו של הבורא על ברואיו. ה' צופה בחוטא בשעת החטא, ולא זו בלבד שאיננו מעניש אותו על אתר על מעשיו הרעים, אלא שהוא ממשיך להעניק לו כח לפעול. גם המעשים השליליים נעשים כתוצאה מהכח שנוסך הבורא באדם החוטא. ה' עושה זאת כי הוא מאריך את אפו ומחכה לחוטא שישוב אליו.

והרשות נתונה

ה' יודע בבירור כיצד יפעל האדם, ואף על פי כן "הרשות נתונה" - האדם הוא בעל בחירה חופשית, ורשות נתונה לו לפעול כרצונו.

האם הצפיה מראש אינה שוללת את הרשות הנתונה, את הבחירה החופשית? מדוע לא נחשבת הידיעה המוקדמת של הבורא כסתירה ליכולת האדם להחליט על דרכו?

ההסבר לתופעה זו הוא שידיעתו של האדם היא מוגבלת, מאחר שהאדם מקבל את חכמתו מחוצה לו, מאלוקים. לעומת זאת, חכמתו של אלוקים היא שונה משום שהוא עצמו מקור החוכמה, ואינו מקבלה מאחרים, כשם שאלוקים עצמו נעלה מכל הגבולות והמגבלות, כך גם חכמתו ויתר תכונותיו מושלמות הן ובלתי מוגבלות.

ידיעתו של הבורא שונה מידיעתנו, ואת סוג הידיעה הבלתי מוכרת אין ביכולתנו להבין. נאמר (ישעיה נ"ה, ח'): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'". לדוגמה: לממד הזמן כפי שהוא מוכר לנו, אין השפעה כלשהי על הבורא, כי הזמן הוא יצירה של הקב"ה, והוא אחד מהממדים של הבריאה. ואילו הבורא נמצא מעל לכל אלו, מעל לכל מערכת הבריאה, שהרי הוא זה שברא אותה.

ידיעתו של הקב"ה היא ידיעה הבאה לאחר הבחירה, לאחר שבחר האדם ופעל על פי בחירתו, כשבידו אפשרות אמיתית ומעשית לבחור בכל אחת ממגוון האפשרויות הקיימות. את הידיעה הזאת, שמקורה לאחר בחירתו של האדם, יודע הקב"ה לפני הבחירה. השכל האנושי מתקשה להבין ידיעה אלוקית זו, מאחר שבמאגר המידע האנושי אין סוג דומה של ידיעה.

אין ביכולת ההבנה האנושית לדעת היום במה יבחר פלוני בעוד עשר שנים. הסיבה נעוצה ב"מחסום הזמן". עשר השנים ניצבות כמחיצה עבה שאינה מותירה פתח להציץ ולראות את הנעשה מאחוריה.

בעיית "מחסום הזמן" היא תוצאה ישירה של מגבלה אנושית ושל אי יכולתנו לדלג על פני הזמן שבו אנו נמצאים. לו נמצאה אפשרות לדלג על מגבלה זו, היתה לאדם יכולת לעמוד היום ולראות מ"כאן" - את העתיד.

הזמן הוא, כאמור, אחד החוקים שקבע ה', ואין הוא חל עליו. הבורא נמצא מחוץ לזמן ומעליו. אנחנו לא מסוגלים לתפוס עולם ללא זמן, אך אם נצליח להאמין שקיים מושג כזה, נוכל לפצח את החידה.

ובטוב העולם נידון

גם אם "הרשות נתונה", ובידו של האדם לבחור בטוב כמו ברע, אין הקב"ה מעניש את הבוחר ברע באופן מיידי ובצורה קשה. זאת משום ש"בטוב העולם נדון". כאשר הקב"ה ברא את עולמו, הוא שיתף בבריאה את מידת הרחמים. הנהגת העולם אינה מתנהלת רק על פי מידת הדין, שכן גלוי וידוע לפני ה' שאין קיום לעולם בלא שיתנהג עם הבריות במידת הרחמים. נסביר את פרטיה של הנהגה זו:

מידות הטוב, הרחמים והחסד, אין פירושן שהחוטאים לא יענשו, אלא הקב"ה מרחם בדין, ואינו גובה את חובו באופן מיידי. הוא מאריך את אפו, אולי יתחרט האדם ויחזור מדרכו הרעה.

הקב"ה רוצה בטובתן של הבריות כולן, ולכן הוא מלמד סניגוריה על האדם ומתחשב בכל הנסיבות המקילות. הקב"ה מכיר את חולשתו של האדם, ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א), ולכן מטה הוא את הדין כלפי מידת החסד.

אמנם אין מביאים את האדם לידי נסיון שאינו יכול לעמוד בו, הכל מדוד בהתאם ליכולת האדם, אולם גם במקרה שהוא לא עמד בנסיון, מתחשבים בכל הקשיים שעמדו בפניו. מביאים בחשבון את חולשתו, את התכונות הטבועות בו, את החינוך שספג בבית הוריו ואת השפעת החברה.

בתוככי מערכת השיקולים יש מקום רב לכל הנתונים המטים את הדין לטובה. במחיצתו של הקב"ה משמשים הצדק והצדקה יחדיו. כל מקרה נידון לגופו, ועם כל אדם נוהגים בדרך המתאימה לו.

והכל לפי רוב המעשה

בתהילים נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (קמ"ה, ט'), אולם באיזו מידה של רחמים ינהג הקב"ה כלפי כל יחיד ויחיד? "הכל לפי רוב המעשה". במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. הקב"ה נוהג עם האדם, באותה דרך שהוא נוהג עם זולתו (שבת קנ"א, ע"ב): "כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים", יהודי שמרבה בחסד - זוכה להנהגה של חסד. "הדן את חברו לכף זכות - דנים אותו לזכות" (שבת קכ"ז, ע"ב). כל מי שמעביר על מידותיו, כלומר, שהוא מוותר, סולח ואינו ממצה את הדין עם זולתו, "מעבירים לו על כל פשעיו". ככל שירבה האדם במעשים טובים, כן תרבה מידת טובו של הקב"ה כלפיו.