מטרת רבי עקיבא במשנה שלפנינו היא להבהיר מושגי יסוד בהנהגת הבורא בעולמו, כיצד הוא מנהל את מעשי בני האדם וכיצד הוא מחשב את שכרם ועונשם.

כדי להמחיש את הדברים ולקרבם לדעתנו, מביא התנא מספר משלים המקנים לנו מושג בדרך ההנהגה של ה' את העולם. למעשה, כל משל מייצג יסוד השקפתי, אשר ניתן באמצעותו לקרב אל הלב את עיקרי האמונה הנובעים ממשנה זו.

הכל נתון בערבון

חייו של האדם, גופו, שכלו, בריאותו, משפחתו וקנייניו- כולם ניתנו לו מבלי שהוא נתן לבורא מאומה תמורתם. מן הרגע שמגיח התינוק לאויר העולם ועד לרגע שבו הוא נפרד מן העולם, מסופקים לו כל צרכיו באהבה ובשפע, בלא שהוא תורם מאומה באופן אמיתי למי שהעניק לו כל זאת.

נתאר מעט את מהלך החיים: התינוק גדל ונהיה לילד. הוא מקבל את התנאים האופטימליים להתפתחותו הגופנית והרוחנית, אך עדיין אינו מחוייב לפרוע לבורא תמורת כל אלו.

הילד נעשה "בר מצוה". הוא אמנם מחוייב במצוות, אבל למעשה, אין הוא מסוגל לקיים, ולו מצוה אחת, בלא העובדה שהקב"ה מעניק לו את האמצעים הדרושים לקיום המצווה. כדי שהאדם יוכל לקיים את רצון ה', הוא נזקק לנתוני פתיחה רבים: חיים, בריאות, פרנסה ועוד ועוד. את כל אלה מספק לו הבורא, עוד לפני שמקיים האדם את ציוויו.

בויכוח, כביכול, שהתנהל בין האלוקים לבין איוב, מוכיח הקב"ה את תרומתו הרבה לאדם. וכך נאמר שם (איוב מ"א, ג'): "מי הקדימני ואשלם? תחת כל השמים לי הוא". חכמינו מדגימים את הדברים:

"מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים?" המסקנה העולה מכל אלו היא, כי בכל מקרה, האדם חייב לבורא על טובו וחסדו. גם אם האדם מקיים את כל המצוות ושומר על כל דברי התורה, את כל אלה הוא חייב לקב"ה, ומעשיו מהווים חלק קטן מאד של פרעון על כל הטובה שגמל לו ה'.

למבט זה התכוון רבי עקיבא כשאמר: "הכל נתון בערבון" - ערבון הוא משכון הניתן כערובה שההלוואה אמנם תפרע. כל צורכי האדם ניתנו לו כהלואה, בטרם נתן הוא לה' תמורה כלשהי עבורם. האדם זוכה לכל טוב כמקדמה ל"תשלום" שעליו לפרוע בהמשך. התשלום הוא קיום רצון הבורא, שמירת התורה והמצווה.

חשוב להוסיף ואף להדגיש: קיום המצוות נחשב למעין "תשלום" רק ביחס לפעולות האדם, אך אין הוא תורם בכך מאומה לה'. הקב"ה אינו חסר מאומה, וממילא אינו מקבל דבר, וכבר נאמר: "אם צדקת מה תתן לו? או מה מידך יקח?" (איוב ל"ה, ז').

דברי המשנה: "הכל נתון בערבון" - מטרתם להציב את האדם במצב רגיש ושברירי, שבו כאילו פונים אל האדם: שים לב, שום דבר בעולמנו אינו מובטח לך. הכל נתון בערבון, ועשוי הוא להיתבע ממך בחזרה בכל עת.

אדם המפנים בלבו עובדה זו, ישתדל בכל יכולתו להשתמש כראוי במתנות שהופקדו בידו כערבון, לקיים את רצון הבורא, לפרוע את חובו בזמן, ולא להגיע, חלילה, למצב שבו יאלץ המלווה לתבוע בחזרה את הערבון עקב אי פרעון של החוב .

מצודה פרושה על כל החיים

מפרשים רבים רואים ב"מצודה" זו דימוי ליצר הרע הפורש רשת לרגלי האדם. רשת זו "פרושה על כל החיים". המלכודות טמונות בכל פינה, והפתיונות רבים הם מספור. הם גם נמשכים לאורך כל החיים ומתחדשים בכל עת. הם גם משתנים לאורך הדורות, ואין דור שלא נברא בו היצר הרע המתאים לו.

הנסיונות משתנים גם בהתאם לגיל האדם. הצעיר מתמודד עם הנסיונות המתאימים לגילו, והמבוגר - עם פיתויים מסוג שונה. את בעלי המאה פוקד נסיון העושר, ואילו אחרים מתמודדים מידי יום עם הלחצים של נסיון העוני. על האדם לעמוד בגבורה בכל הנסיונות, כי בכל רגעיו מתלווה לאדם אותו "מלך זקן וכסיל", הוא הכינוי בפסוק ליצר הרע. היצר מעוניין לדעת אם אמנם יחלץ האדם בשלום מהרשת שהוא פורש בשיטתיות לרגליו.

השאלה המתבקשת היא: מדוע ברא ה' את היצר הרע? במשנה הקודמת הוסבר כי "בטוב העולם נידון", ה' מעוניין בטובתן של הבריות, ואם כן, מדוע הוא מאפשר ליצר לפרוש רשת לרגלי האדם? עלינו להסביר מה היה חסר בעולם, בלי אותו יצר הנקרא "רע".

התשובה היא שהיצר נברא כדי לתת שכר לאדם על קיום המצוות ועל עשיית מעשים טובים. לוּ לא היו פיתויי היצר מסנוורים את עיניו, והוא היה חי לאורו של ההגיון הצלול הכובש את מוחו ואת לבו, ברור שהכל היו בוחרים בטוב. באופן זה היה מתבטל האיזון העולמי בין הטוב לרע. היתה מתבטלת גם ה"בחירה החופשית", ועמה היתה מתבטלת האפשרות לתת שכר לאדם. רק כאשר שמים לפני האדם בגלוי ובמודע "את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע", יש ערך אמיתי לבחירה זו. לכן, נברא היצר הרע, שתפקידו לסמא את עיני האדם, לפתות אותו, ולנצל את חולשותיו כדי להפילו ברשת הפרוסה לרגליו.

רק אדם שהתגבר על הפיתויים ובחר ב"חיים", זכאי לקבל שכר טוב על עמלו.

החנות פתוחה והחנווני מקיף

במשל החנות הפתוחה, מדגים התנא את עקרון הבחירה החופשית. החיים משולים לחנות ענקית, שניתן להשיג בה כל פריט. יש בעולם מוצרים בריאים, ויש מוצרים שרק מיעוטם יפה, ואילו ריבויים מזיק לבריאות. יש מצרכי יסוד שלא ניתן לחיות בלעדיהם, ויש מוצרי מותרות יקרים, שרק אנשים עתירי ממון משתמשים בהם. הקונה נכנס לחנות באופן חופשי ומכניס לעגלתו כל מה שלבו חפץ.

בנמשל, המצרכים שבחנות הן ההנאות שהאדם נוטל מן העולם. חלקן אמנם נחוצות ומועילות, וחלקן מיותרות ואף אסורות. ה' אינו מגביל את האדם לקחת מן העולם את כל אשר ישאלו עיניו. וכבר נאמר: "הבא ליטמא פותחין לו", כלומר, מאפשרים לו למלא את רצונו. "וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה", כל אדם רשאי לערוך קניות באשראי ללא הגבלת סכום.

אולם כמו בחנות, אין דבר הניתן בחינם: "החנוני מקיף", הוא מוכן להלוות ביודעו כי סוף הפרעון לבוא, הוא מסתמך על העובדה הקודמת ש"הכל נתון בערבון".

הקפה פרושה דחיית הפירעון למועד מאוחר יותר. ההקפה במשנתנו היא משל למידת הרחמים של ה'. ה' מאריך אף לחוטאים, וממשיך לספק את כל צרכיהם אף שהם אינם פורעים מאומה מחובותיהם. אולם ברור כי מצב זה לא יימשך לנצח. החנווני מקיף רק עד סכום מסויים, לכל חשבון יש גבול.

בינתיים מתנהלים פיקוח הדוק וביקורת רצופה על כל הרכישות. אין דבר שאובד בדרך, ואין פריט שישכח בבוא יום הדין.

הפנקס פתוח והיד כותבת

לפני שיוצא האדם מהחנות עם שלל מצרכיו, הוא חייב לעבור דרך הקופה הרושמת, גם אם לקח בהקפה. שם מחשבים את כל מה שלקח, עורכים סיכום ומגישים לו חשבון. כך גם בחנותו של ה': "הפנקס פתוח והיד כותבת", דבר לא נשמט, ואף פעולה לא נשכחת. ברור שה' אינו זקוק לפנקסים, והדברים נאמרים כמשל במטרה לשבר את אוזנינו, במטרה ללמדנו, כי יש דין ויש דיין, ואת הכל יביא ה' במשפט, וכבר נאמר: (ברכות ל"ב, ב') "ואין שכחה לפני כסא כבודך"

"היד כותבת" היא בעצם ידו של האדם עצמו. בשעת פטירתו של האדם לבית עולמו, מתייצבים לפניו כל מעשיו ואומרים לו: 'כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: 'הן'. אומרים לו 'חתום', וחותם.

כשם שהאדם אינו יכול להכחיש מסמך שחתימתו מתנוססת עליו, כך לא יוכל האדם להכחיש את הרשום ב"פנקסו" של הבורא. כל שנותר לו הוא להודות ולומר: "יפה דנתוני".