הגבאים מחזירין תדיר בכל יום

הקב"ה בחסדו אינו מחכה עד שתתמלא סאתו של האדם כדי להיפרע ממנו בבת אחת ובכל העצמה. הוא נפרע ממנו באופן עקבי מעט מעט בכל פעם, פרעון בתשלומים. למען מטרה זו הוא שולח את הגובים "תדיר בכל יום", והללו מביאים על האדם צרות גדולות וקטנות, הפסדים כספיים, עוגמת נפש, בזיונות, תכניות שהשתבשו, מחלות עונתיות וכן הלאה. פרעונות אלו על מחדלים ועל מעשים רעים שעשה האדם, ממעטים את גודל החוב, ומבטיחים כי האשראי ממרום ימשיך להינתן.

משל למה הדבר דומה? לאדם שגובה חוב משני בני אדם, אחד הוא אוהבו ואחד שונאו. משניהם הוא יגבה בסופו של דבר את הסכום במלואו, אך היחס יהיה שונה: מאוהבו הוא נפרע מעט מעט ומשונאו הוא נפרע בבת אחת. הקב"ה גובה את חובותיו מבני האדם מעט מעט, כי זוהי דרך של חסד. באופן זה האדם אינו צובר חובות הגדולים מכפי יכולתו לשאת, והוא ממשיך לשמור על מאזן סביר.

מטרת הייסורים להוות גם תזכורת תמידית לאדם, כי יש דין ויש דיין. אדם שאינו פוגש "גבאי", ואינו חש שמישהו גובה ממנו את חובו, ממשיך למלא את סלו מכל טוב, ואינו זוכר כי בסופו של דבר יוגש לו החשבון במלואו.

נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו

מטרת הייסורים הינה כפולה. הן לזכך את האדם מעוונותיו, והן לשמש לו תמרור אזהרה הקורא לו לשנות את דרכו. לא כל בני האדם יודעים לפרש נכון את תופעת הייסורים. האנשים נחלקים לאלו שהיסורים באים עליהם מדעתם ולאלו שהם באים עליהם שלא מדעתם. נתייחס תחילה לסוג הראשון. יש אדם שכאשר נפרעים ממנו, נעשה הדבר מדעתו, והוא מכיר בכך שנשלחה אליו אזהרה ממרום. כתוצאה מכך הוא חושב מה עליו לתקן ופותח בצעדי תשובה מעשיים.

המאמין מקבל את הייסורים באהבה, גם אם אינו מבין על איזה חטא הם באו. הוא מקבלם בהכנעה ובהשלמה, ולא, חלילה, בזעף ובטרוניה. הוא יודע כי יש להם (לגבאים) על מה שיסמוכו, כלומר, שהם שליחים של מלך רם ונישא, שוכן שחקים.

לעומתו יש אדם שנפרעים ממנו שלא מדעתו, אדם זה בועט בייסורים. הוא לא מבין על מה ולמה הם מגיעים לו. הוא עלול, חלילה, להכשל בלשונו בהטחת דברים כלפי מעלה. במקום לנסות ולמצוא מהי סיבת הייסורים, הוא מאשים את כל העולם, מלבד את עצמו.

והדין - דין אמת

שונה הוא דינו של ה' מדינו של בשר ודם. דיין בן תמותה דן רק לפי המעשה שבא לפניו, ופסיקתו תהיה כפי הנאמר בחוק.  גם העונש יינתן לפי הקבוע בספר החוקים. אמנם גם שופט בשר ודם מסוגל להתחשב בנסיבות חיצוניות,  אך בטווח מצומצם מאד. באופן כללי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לעומתו, בורא העולם מתחשב בעת הדין בכל מה שקשור במישרין ובעקיפין לאותו מעשה: הוא מביא בחשבון גם פרטים שנעלמים מעיניו של האדם. הוא מכיר ויודע מה היתה כוונתו הראשונית של האדם ומה הניע אותו לבצע את המעשה. הוא גם מביא בחשבון את כל ההשפעות החיצוניות שהביאוהו לעשות מה שעשה: חינוכו מנוער, מצוקותיו, לחציו, דחפיו ורמתו הרוחנית. כמו כן, ה' מתחשב בהשפעה שיש לאותו מעשה לטווח הרחוק, דבר שנעלם מעיני בני האדם.

במקרים רבים מצטרף גורם נוסף לחישוב: העונש של החוטא עלול לפגוע גם בקרוביו ובאוהביו או באלה שזקוקים לו. שופט בשר ודם אינו יכול להתחשב במכלול ההשלכות, אך לעומתו ה' אינו גורם לעולם עוול לאותו פלוני בעת שהוא נפרע מאלמוני. לכן, נאמר לשון כפל: "והדין דין אמת", ראשית נקבע "הדין" על המעשה עצמו ועליו יש עונש מוגדר, אך יש דין נוסף אשר בו כוללים את כל ההשפעות וההשלכות, שאחת מהן לא נעדרה.

והכל מתוקן לסעודה

במילים "והכל מתוקן לסעודה" מסביר התנא את פשר הנהגת הבורא עם בריותיו, הכל נעשה לשם אותה סעודה, היינו למען חיי העולם הבא.

הנהגת הבורא, הן עם הצדיקים והן עם החוטאים, מכוונת לחיי העולם הבא. מטרתו להרבות את שכר הצדיקים ולמנוע את טובתו מן הרשעים שמעשיהם הוכיחו כי הם מעדיפים לראות את עולמם בחייהם כאן.

מדוע כינו חז"ל את העולם הבא בשם "סעודה"?

התשובה היא שכשם שכל עבודת האדם בעולם הזה היא למען השגת צרכיו, כך גם תכלית העולם הזה היא כדי להכנס לטרקלין, לעולם הבא. מסיבה זו השתמשו במשל נאות זה.

זאת ועוד, הכנת סעודה דורשת הכנות מרובות, ואנשים רבים מאד עסוקים במישרין או בעקיפין בהכנתה. קניות מרובות, בישול ואפיה, עריכת שולחנות וכסאות ועוד. גם האופה והטוחן, התעשיין והחקלאי, הרפתן והלולן כולם שותפים לסעודה במידה זו או אחרת. כולם עמלים למען סעודתו של האדם!

ההשקעה נראית כטרחה רבה שאינה כדאית, אולם בסופו של דבר: "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?!" הסעודה, שהיא משל לשכר הרב שיינתן בבוא היום בגן עדן, יינתן בשפע ובהרחבה למי שטרח עבור השגתו. האדם שיזכה לשכרו יהנה משפע נצחי ובלתי מוגבל.