רבי אלעזר בן עזריה היה תנא בן הדור השלישי לתנאים, נצר למשפחת כהנים נכבדה שהתייחסה לעזרא הסופר. מלבד היחוס המפואר, התעטר רבי אלעזר גם בעושר מופלג, אשר הוריש לו אביו.

רבי אלעזר בן עזריה התמנה כנשיא הסנהדרין בגיל צעיר מאד. באותה עת הוא היה בן י"ח שנים בלבד.

בדור של ענקי תורה וגדולי דעה, כאשר שקלו החכמים את מי להושיב בראש, הם מנו שלוש מעלות חשובות שישנן לרבי אלעזר בן עזריה: חכם, עשיר ועשירי לעזרא.

חכם - שאם ישאלו אותו שאלות הלכתיות הוא ידע להשיב כראוי. עשיר - שאם יצטרכו לפעול בבית הקיסר ברומי, הוא ילך ויפעל. עשירי לעזרא - שיש לו זכות אבות שתגן עליו למען כל עמו.

כאשר הציעו לו את התפקיד הרם אמר: "אלך ואתייעץ תחילה עם אשתי". לאחר דין ודברים טענה אשתו שחסרה לך הדרת זקנה, ו"נאה לדרשן להיות זקן". מיד נעשה לו נס, והלבינו שמונה עשרה שורות של שערות זקנו.

ארבעה צמדים מופיעים במשנתנו: תורה ודרך ארץ, חכמה ויראה, דעת ובינה, תורה וקמח. צמדים אלו נראים לכאורה כסותרים אלו את אלו, שהרי הם קובעים עובדה והיפוכה. כיצד יתכן שאם האחד איננו גם חברו לא קיים, וכן להיפך?

התשובה היא שהמצב האידיאלי הוא מיזוג ההפכים והשילוב בין שניהם. כל אחד מהצמדים משלים את רעהו, וכאשר משכיל האדם לקחת גם מזה וגם מזה, ולתת מקום נכבד לכל הערכים - הוא מגיע אל השלמות האמיתית.

אם אין תורה - אין דרך ארץ

מקובל לבאר את המושג "דרך ארץ" כמילה נרדפת לנימוסים ולהתנהגות בקודים חברתיים מקובלים, אך חשוב לדעת שגישה זו מצמצמת מאד את המושג. בלשון חז"ל "דרך ארץ" היא שם כולל להנהגות טובות ולמידות טובות. "דרך" משמעותה הליכה לעבר מטרה שהוגדרה מראש, כאשר כל אורחות חייו של האדם וגם דרכי חשיבתו מכוונות למען אותה מטרה.

כדי שידע האדם מהי מטרת חייו בעולם ומהי הדרך הנכונה שעליו לצעוד בה, הוא זקוק לתמרור וליד מכוונת. אדם שאינו הולך בדרך התורה, אינו יודע מהי הדרך הנכונה, והוא עלול לסלול לעצמו דרך עצמאית ולפתח חוקי מוסר שרירותיים משלו.

לעומת זאת, כאשר האדם הולך בדרך התורה, הוא מכיר את המטרה. בתורה יש מצוות "עשה" ומצוות "לא תעשה" רבות, הנוגעות במישרין ובעקיפין למידותיו של האדם. מטרתן היא לשמור על הצלם האנושי שבו ועל מעלתו הרוחנית והמוסרית. בנוסף, בתורה שבעל פה מצויות תקנות רבות הנוגעות לעניינים אלה, ויש בה גם אין ספור מאמרים, מדרשים ואימרות מוסר בנושאי דרך ארץ.

ההלכות שבתורה מקרינות על ההליכות. לאור מצוות התורה מסגל כל יהודי לעצמו הנהגה מכובדת ומעודנת, כי התורה היא הסוללת את הדרך לדרך ארץ.

אם אין דרך ארץ - אין תורה

התנא מציין גם את הקביעה ההפוכה: ללא דרך ארץ אין תורה, ועובדה זו מתקיימת בשני פנים:

ראשית, התורה לא תחדור לליבו של אדם ולא תשרה בו כאשר הוא ריק מדרך ארץ. שנית, התורה לא תתקיים לאורך זמן בליבו של אדם שאינו נוהג בדרך ארץ שהרי הנהגתו סותרת את התורה ואת דרכה.

אדם המחוסר מידות טובות והנהגות נכונות, הוא, כאמור, אדם שאינו מסוגל לקבל את התורה. כיצד יוכל האדם ללמוד, לדוגמה, על מצוות צדקה או על מתנות עניים: לקט, שכחה ופאה, כאשר אין בו שמץ של מידת נדיבות? כיצד הוא יבין לאשורו את הציווי "ואהבת לרעך כמוך", כאשר האנוכיות כובשת אותו? ואם כן, "דרך ארץ" היא אמנם כלי הקיבול לקלוט את התורה, ולכן "דרך ארץ קדמה לתורה".

אמנם יש מקום לשאול: הרי "אם אין תורה - אין דרך ארץ", ואם כן, מנין ייטול האדם את הדרך ארץ כדי להתחיל ללמוד תורה?

התשובה היא שללא תורה אין דרך ארץ ברמתה הגבוהה והנעלה, אך אדם הרוצה להשכיל בחכמת התורה, עליו לנהוג בתחילה לכל הפחות באותה רמת דרך ארץ שאמורה להימצא בכל אדם ממוצע מן השורה. עליו לנהוג במידות טובות, בנימוסים ובהליכות המקובלים בהגיון האנושי הבסיסי, והללו נמצאים בתשתיתו של כל אדם גם לפני שלמד תורה.

בסיכומו של דבר, כאשר קיימות שתיהן, גם התורה וגם הדרך ארץ, מושלמת היא מעלתו של האדם. יחד עם זאת רשומה כאן אזהרה לכל יהודי הנחשב ל"בן תורה" שעליו להיזהר מאד בכל הליכותיו שתהיינה נאות, שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות. אם, חלילה, תעורר התנהגותו תרעומת, או אם יש לסובבים אותו סיבה לכעס ולטינה כלפיו, הוא מסתכן בחילול ה', עוון שהוא מן החמורים שבעוונות.

בכל הדורות היתה בחברה נטיה לדרוש מבני התורה סטנדרט מיוחד של הנהגה, רמה גבוהה יותר של עידון וריסון, כי הם המייצגים את התורה, הצועדת שלובת זרוע עם הדרך ארץ שקדמה לה.

אם אין חכמה - אין יראה

אם האדם אינו יודע מהו רצונו של המלך, במה תתבטא יראתו כלפיו? יתר על כן, אם האדם אינו מכיר את המלך, כיצד הוא יוכל להיות ירא ממנו?

ומנגד: אם אין יראה - אין חכמה. התנאי ההתחלתי לרכישת החכמה, הוא להיות ירא ה'. אך כיצד יתכן להיות ירא שמים עוד בטרם למד האדם? גם כאן שתי האמירות נראות לכאורה כסותרות זו את זו. קשה גם להסיק מכאן, מהו סדר הקדימה הנכון, אך למעשה, ניתן לערוך סדר בדברים.

מצד אחד, אכן החכמה מביאה לידי יראת שמים. כאשר האדם ניגש ללימוד התורה מתוך גישה של יראה והכנעה מה', ומתוך רצון להתעלות ולהשתלם, פועל הלימוד את פעולתו ומשלהב את לבו באהבת ה' וביראה טהורה.

מצד שני, היראה מגבירה את ספיגת החכמה בלב פנימה. כאשר האדם ניגש מתוך רצון נחוש לרכוש חכמה כדי לדעת מהו רצון ה', ולא לעבור, חלילה, על מצוות המלך, מפתח בו הלימוד את היראה ומעצים אותה. מיראת עונש בסיסית מתעלה דרגתו להשגת יראת רוממות. או אז מתקרב האדם לבוראו, חרד למלא את ציוויו, וירא פן יעבור על רצון אהובו.

כל עליית מדרגה ביראה מעלה גם את החכמה, וכל השגה בחכמה מפתחת במקביל את היראה.

אם אין דעת - אין בינה

הדעת היא חכמה טבעית, חכמה מולדת, היא היכולת להבין ולהכיר את הררי החכמה שבתורה ובתבל ולחוש בטעמם.

הבינה היא שלב מתקדם יותר, ושמה נובע מלשון 'בנין'. זוהי יכולתו של האדם להבין דבר מתוך דבר, לבנות קומות נוספות בתבונתו הוא ולהפיק משמעות מהדברים ששמע ולמד.

וכך קובעת המשנה: "אם אין דעת - אין בינה", ללא החכמה הטבעית הראשונית שעמה נולד האדם, אין מקום לבינה. אי אפשר לבנות בניינים על יסודות חכמה חסרה. אדם שאינו משיג את טעמם הראשוני של הדברים, אינו יכול גם להבין דבר מתוך דבר.

אולם המשנה מביאה מיד את המחצית השניה של המשוואה: "אם אין בינה - אין דעת". הדעת אינה רק תכונה מולדת שלא חלים בה שינויים. האדם מסוגל לפתח את תודעתו ולהרחיב את דעתו ע"י שימוש נכון בבינה.

הבינה מעבדת את הקלט המצטבר במוח, עורכת אותו, מאמתת אותו עם ידע קודם, משווה, מנגדת ובונה על גבי החכמה בנינים חדשים. כך הופכת החכמה החיצונית להיות חלק מן התודעה, מרכיב ממרכיבי האישיות.

אדם שאינו משתמש בבינה וגם אינו מפתח את דעתו, נותר באותה רמת דעה שעמה הוא נולד. יתכן שה' חנן אותו אמנם בדעה טבעית נפלאה, אך הוא מאבד אותה לריק. הוא מאפשר לגורמים חיצוניים ולגירויים מזדמנים להשפיע על דעתו. אין הוא מעצב דעת הנשענת על בינתו, ובמקרה כזה עלולה הדעת בעצמה להיות לו לרועץ.

אם אין קמח - אין תורה

ה' ברא את האדם מורכב מגוף ונשמה. על האדם לשמור על שלימות גופו ועל בריאותו כדי שתהיה נפשו מושלמת, ואמנם כך כותב הרמב"ם: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא, והוא חולה". אדם שמנסה לעמול בתורה ללא אכילה ושתיה, גורם לכך שתורתו לא תתקיים, כי גופו לא יעמוד במעמסה זו.

נשאלת שאלה: מהו החידוש בפיסקה זו? הלא כל בר דעת מבין שללא מזון אין קיום לאדם? התשובה היא שהתנא גם מדגיש מהו השיעור הראוי לקיום התורה.

לעתים קרובות אנשים מצטטים משנה זו כהוכחה וכראיה לצדקת דרכם: 'מה נעשה?' הם טוענים, 'לא נותר לנו פנאי ללמוד. עלינו להשקיע את כל זמננו בפרנסה, שהלא ידוע שאם אין קמח, אין תורה'.

כנגד טענות מסוג זה מסביר התנא את השיעור הנכון: "אם אין קמח - אין תורה". לא זקוקים למכונית מדגם חדיש ואחרון כדי ללמוד תורה. כל שהאדם זקוק ללימוד הוא "קמח", סיפוק צרכי הגוף הבסיסיים. התנא אומר לאדם: אם תרצה באמת ובתמים ללמוד תורה, תרגיש שיש לך הכל ולא חסרת דבר. תרגיש שה' סיפק לך את כל הדרוש לך, כדי שתהיה פנוי ורגוע להתענג על לימוד התורה.

אם אין תורה - אין קמח

פשוטם של דברים הוא שאדם שקיבל את ה"קמח", כלומר, שקיבל את כל צרכיו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצוות, ואינו עוסק בה, אין הוא ראוי לכל הטובה שניתנה לו, ובסופו של דבר היא תילקח ממנו, כי "אם אין תורה - אין קמח".

אמנם יש לתהות על קביעה זו. האם אין בני אדם שיש להם "קמח" די והותר, ואין להם תורה? והרי רבים הם העשירים שאינם צועדים בדרך המסורה לנו מדור לדור?

אלא שכוונת המשנה בקובעה: "אם אין תורה, אין קמח", היא שאין ערך לקמח כשלעצמו. כלומר, שהאדם אינו ממצה את עצמו בתחום הקמח בלבד.

התורה קובעת: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). האדם אינו מסיים את תפקידו בעולם בתחום החומר. כדי שגם חלק הנשמה שבו יקבל את מזונו, עליו לעסוק בתורה ובמצוות, ולמלא את אוצרותיו בתחום הרוח, ואז הוא יגיע לאיזון הראוי ולמילוי של מלוא משמעות תפקידו.