המשנה שלפנינו מביאה שני ציורים מנוגדים. בשני הציורים מסמל האילן את האדם, אך בכל אחד מהם יש לו מאפיינים אחרים. יחסי הגומלין שבין הענפים לשורשים, הם הקובעים את עתידו של האילן לאורך כל שנות קיומו. האם ייכנע לרוח ויפול שדוד, עקור ממקומו, או שמא ינצח בגאון את הסופה ויישאר נטוע למרות רוחות התקופה התוקפות אותו תדיר?

המשלים רומזים לשני סוגי אנשים. הראשון מרבה בענפים, חכמתו משתרגת על פני הנוף והמרחב, אולם בסיסו אינו רחב, כי שורשיו מועטים. מעשיו אינם תואמים את חכמתו. השני נוהג במידה הפוכה. מי עדיף? אדם המאדיר את החכמה או רעהו המשקיע יותר במעשה? הבה נלמד את חידת האילן. נתחיל לפענח את הסמלים.

מרבים להשתמש במילות הפסוק (דברים כ', י"ט): "כי האדם עץ השדה", כדי להשוות את האדם לאילן, ואם כי הפסוק עצמו עוסק בנושא אחר, ההשוואה מקובלת. האילן הרי הוא האדם. העץ מורכב משורשים הנטועים עמוק בקרקע, ומענפים הגלויים לעיל כל. כך גם מורכבת אישיותו של האדם משורשים שהם המעשים, ומענפים המציינים את החכמה.

ראשית נדון: האם המשל לא היה אמור להיות הפוך? והרי השורשים הם היונקים את לשד האדמה ומזינים את הענפים? חיותם של הענפים תלויה בשורשים ולא להפך. ואם כן, כיצד מדמה המשנה את המעשים לשורשים ואילו החכמה, לדבריה, מזוהה עם הענפים? והלא אין האדם יכול לפעול מאומה בלא שיחכים תחילה, ולכן, לכאורה, צריכה החכמה להחשב כשורש, שהוא המקור למעשים, ולא להפך?

התשובה היא שמטרת התנא להמחיש את תהליך צמיחתו הראויה והמשובחת של עץ אישיות חיובי. התנא קובע שעל המעשה הטוב להיות מונח כבר בשורש. עוד בטרם צמח האילן, עוד בטרם שלחה החכמה את פארותיה לכל עבר, כבר אז סומנה המטרה - להגיע לידי מעשה. כלומר, כבר בעת לימוד החכמה, מטרת הלימוד היא הקיום המעשי, לדעת ולהכיר את התורה לעומקה, כדי לקיימה ולשומרה.

על האדם להבהיר לעצמו מבראשית שאם בשורש יהיה, חלילה, פגם, גם הענפים לא יצמחו כיאות. השורש הוא הבסיס שעליו נשען האילן כולו, והוא גם המזין אותו. השורש מסמל את הרעיון הבראשיתי, כל הענפים מתפצלים ממנו, ולכן הם גם טפלים לו ונגזרים ממנו.

החכמה היא הדרך להגיע לביטוי של המעשים. מטרת לימוד התורה היא ללמוד על מנת לעשות. בעומדם למרגלות הר סיני הבינו זאת בני ישראל והקדימו "נעשה" ל"נשמע".

מובן, שאי אפשר לפעול ולעשות טוב בטרם למדו כיצד לעשותו, אך בעת חיפוש החכמה, צריך תמיד לזכור באיזו חכמה רצוננו לבחור, בחכמה שתביא למעשים.

כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין

המשנה ממשילה אדם שחכמתו מרובה ממעשיו, לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, ולכן סופו המר קרוב. אך נשאלת השאלה: לכאורה, אם כוונת התנא היא להזהיר בעיקר מפני מיעוט מעשים, די היה אם יאמר ששורשיו מועטים? מדוע הוסיף התנא לציין את העובדה "שענפיו מרובין"? האמנם ריבוי החכמה הוא העומד לאדם זה לרועץ? והרי, לכאורה, רק מיעוט מעשיו הוא הנקודה החלשה שבאישיותו? התשובה היא שאכן כן. ריבוי הענפים הוא הגורם לאילן לכרוע תחת נטל ענפיו, ובעת ש"הרוח באה", גורמת הכמות הגדולה של הענפים לקריסת העץ. סיכוייו של עץ כזה שיש בו שני חסרונות, לעמוד בפני רוח סערה, הם מועטים ביותר. לא זו בלבד ששורשיו לא העמיקו את אחיזתם בקרקע, אלא שגם נוף ענפיו הרחב והמסועף מכביד על העץ וגורם לעקירתו.

כדי שיוכל האילן לעמוד בפני רוח מצויה ושאינה מצויה, חשוב שבכל מקרה לא תהיה כמות הענפים מרובה מדי ביחס לכמות השורשים, כלומר, שהחכמה לא תהיה רבה על המעשה. מובן שאין רע ברכישת חכמה, אך על החכמה להיות כזו שמביאה לידי מעשה. עליו לדאוג לכך שהמעשה יהיה העיקר, ואילו המדרש הוא שיביא לכך.

נתאר לעצמנו מקרה קיצוני של אדם שלמד ורכש הרבה חכמה, אולם אין לו כוונה לקיים את ציווי הבורא ואת מצוותיו. אדם כזה הוא, לכאורה, גרוע ממי שלא למד כלל. ראשית, כל מעשיו הם בגדר מזיד, שהרי הוא יודע את הדין ברוב חכמתו, ובכל זאת אין הוא מקיים אותו. בנוסף, מכיון שמטרת לימודו אינה על מנת לעשות, עלול הוא להשתמש בחכמה כדי לתרץ את השתמטותו ממילוי חובתו, ועל ידי כך הוא משתמש בה לרעה.

לכל מצווה הוא ימצא פטור ולכל איסור הוא ימצא היתר. הוא יסביר למה אין צורך במנהג פלוני ומה רע בחומרה אלמונית. במקום שחכמתו תביאהו לידי מעשה, היא תרחיק אותו מקיום רצון הבורא.

הנזק עלול להתפתח עד כדי סכנה גם לאמונתו של אותו אדם. עלול הוא להשתמש בחכמתו כדי לקעקע את הבסיס של אותה חכמה. בלשון חז"ל נקרא העושה כן "מקצץ בנטיעות", הוא עוקר את הנטיעה כולה משורשה. ריבוי חכמה ללא מעשים עלול להיות לרועץ לאותו אדם.

והרוח באה ועוקרתו

מתי היא שעת המבחן? מתי מתגלה לעין כל ההבדל בין האילנות שבגן?

ההבדל בין זה שחכמתו מרובה לבין זה שמעשיו מרובים, בא לידי ביטוי בעת שנושבת הרוח. הרוח חושפת את האמת. כאשר אין לאדם בסיס איתן, הוא נסחף עם הרוח ונעקר לחלוטין ממקור חיותו.

הרוח מגיעה מכיוונים שונים, ופנים רבות לה. לעיתים נושבת הרוח מכיוון החברה. על האדם לדעת לעמוד מול מוסכמות ולא להתפעל, להתייצב איתן בפני חיצי הלעג, בפני דעת החברה. אדם ללא שורשים איתנים, עלול לקרוס תחת המעמסה החברתית.

הדעה הרווחת באותו זמן, זו המשתנה ממקום למקום ומעת לעת, עלולה להכשילו כליל. בכל תקופה רווחת דעה שלטת, תפיסת עולם שקונה לה אחיזה בקרב הציבור, והכל סרים למרותה ונוהרים אחריה. לעתים רחוקות אלו הן דעות חדשות, אך לעתים קרובות יותר אלו דעות מחודשות, שכבר היו בעבר וכבר נידחו ע"י מי שדעתו איתנה. מטרת כולן להסית את האדם ולהפילו בחטא, להסיט אותו מדרכו הישרה.

מי שרואה בחכמה את חזות הכל, סופו שיפול שדוד לרגלי אחת מאותן רוחות. תמיד עלול להגיע הרגע שבו לא תהיה לו תשובה מספקת לטענה מסויימת, וכל חכמתו תתגלה כמשענת קנה רצוץ. מאותו רגע הוא ילך שבי אחרי הרוח, יגייס את כל כישוריו למען האידיאה החדשה, ובסופו של דבר הוא יקרוס יחד עמה אל התוהו.

פעמים רבות מגיעה הרוח מכיוון היצר הרע המאיץ באדם להיכנע לתאוותיו. מי שאין לו בסיס מוסרי רחב, עלולה חכמתו עצמה לעמוד לרשות היצר, והיא תשתיק את מצפונו בכל האמצעים השכליים המוטעים העומדים לרשותה.

לעומתו, אדם שאינו מסתמך רק על חכמתו, אדם שאצלו המעשה הוא העיקר ולא המדרש, אינו מכופף את ראשו בפני כל אופנה חולפת, אלא ממשיך בדרכו כפי שהלך בה מימים ימימה.

זאת ועוד, לעתים נושבות רוחות סערה אמיתיות: מלחמות, מגפות רעב ושאר רעות השוטפות בסערה את העולם. בני האדם נכנסים באותה שעה למערבולת של צער, כעס, אכזבה ותסכול. בעת כזו זקוק האדם למשענת חזקה, לבסיס איתן, שיעזרו לו לדבוק בדרכו, למרות הקשיים שמסביב. בעת כזו החכמה אינה מספיקה לאדם, והוא אינו מוצא בה נוחם. רק מערכת המעשים היא מעשית לגביו.

בעתות צרה מתגלים כוחותיו של האדם בעל האמונה התמימה. אותו אדם יטען גם בעת כזו: אני הולך בדרכי בתום, כי זהו רצון ה'! אני ממשיך בדרך התורה והמצוות, כי אין דרך בלתה! גם אם אינני מבין את המשמעות של כל דבר!

רוח סערה כזו נשבה בזעף בדור גירוש ספרד ורדיפות האינקויזיציה. היהודים נדרשו לבחור בין חיי נדודים קשים מנשוא לבין המרת דת, בין עליה על המוקד לבין, חלילה, התכחשות לדת אבותיהם.

רבנו יוסף יעב"ץ חי באותו דור. בספרו הוא מעיד כי דווקא הנשים וההמון שהיו מחוברים לדרך התורה המעשית והקיומית, אלו שמעשיהם היו רבים מחכמתם, אלו שאמונתם היתה תמימה ופנימית, הם גם אלו שנשאו בגאון את יהדותם. חיי התורה והמצוות הפכו בליבם לטבע שני. הם לא קיימו את התורה רק מתוך מניע שכלי, אלא גם מתוך אמונה תמימה, ולכן עמדה להם אמונתם בשעת מבחן.

לעומתם, בעלי המחשבה, אלו שחקרו במשך שנים רבות אחר טעמי המצוות וסודות התורה, דווקא הם כשלו בעת מבחן, כי, כאמור, החכמה עצמה אינה עומדה לבדה בפני רוח סערה, אם אין לה שורשים הנטועים עמוק בלב. כאשר התורה אינה חלק אינטגרלי ממהותו של האדם, היא רק בגד חיצוני שהאדם מתהדר בו, והרוח המצויה עלולה להסיר מעליו את כיסוי החכמה ולהסיט אותו מדרכו האמונית.

הופכתו על פניו

תפקיד הרוח הוא להפוך את האילן על פניו, לגלות לעין כל את השורשים המועטים של בעל החכמה המרובה.

בני אדם שופטים את הזולת עפ"י חכמתו, ולא על פי מעשיו. חכמת האדם נוצצת ומאירה למרחוק. רבים שומעים את שיעוריו המעמיקים, מאזינים לנאומיו חוצבי הלהבות, אך הם אינם יודעים כלל על מעשיו הנעשים בחדרי חדרים, אם אמנם גם הם רבים הם.

עובדה זו מקנה טעם נוסף להסבר הראשוני שהמעשים דומים לשורשים והחכמה דומה לענפים, שהרי השורשים חבויים ונסתרים הם בבטן האדמה, ואילו הענפים מציינים את יפי העץ ומגלים את תפארתו. וכאמור, העץ נמדד בעיני הבריות לפי מוטת ענפיו, ולא בהתאם לעומק שורשיו.

כאשר נפרעים מאותו אדם "שחכמתו מרובה ממעשיו", נוצר הכרח לגלות את שורשיו, להוציא לאור עולם את מיעוט מעשיו, את דלות התוכן הפנימי שלו. כאשר העץ יעקר מהאדמה, יבינו הכל, שאדם זה היה נאה דורש, אך לא נאה מקיים.

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו...

המעשים הטובים, שהמשנה מדמה אותם לשורשים, מייצבים את העץ, מקנים לו יציבות בפני כל רוח, גם בפני רוח זלעפות. הוא גם "שתול על פלגי מים", גם "בשנת בצורת" הוא נותר רענן וגם אז הוא עושה פרי.

שני האילנות - שני אנשים הם. האחד ערער בערבה, מופקר לרוח, והשני - שתול על פלגי מים, חי ורענן, מניב ומלבלב.

חובתנו להשקות את השורשים, להעמיק את אחיזת המעשים בקרקעית הלב, לקיים את המצוות כהלכתן ולעשות אותן מתוך הזדהות פנימית. אז נגלה באילננו גם פריחה ושגשוג, צמיחה ולבלוב, כי משורשים חזקים צומחים פירות מתוקים.