שני התנאים המוזכרים בשתי המשניות הראשונות של פרק זה: בן זומא ובן עזאי, התייחדו בכך שלא נקראו בשמם אלא בשם אביהם. ההסבר הפשטני לכך הוא משום ששניהם נקראו שמעון, ומכיוון שהם פעלו ואמרו את דברי תורתם בסמיכות זמן ומקום זה לזה, הם נקראו על שם אבותיהם, כדי להבדיל ביניהם.

בן זומא משמש כסמל החכמה, שכן בגיל צעיר מאד הוא הפך למופלג בחכמת התורה ובהעמקה בה. משום כך נאמר בגמרא: "הרואה את בן זומא בחלום, יצפה לחכמה", כי הוא המייצג אותה במלוא הדרה.

משנתנו עוסקת בארבעת הערכים שהם הנחשקים והנחשבים ביותר בחברה האנושית: חכמה, גבורה, עושר וכבוד.

בני האדם משקיעים את מיטב זמנם ומרצם להשגת ארבעה דברים אלו. אמנם כל אדם שם דגש על ערך אחר מאותם ארבעה לפי נטיית לבו, אך באופן כללי נוהה האנושות אחר כל הערכים הללו ומנסה להשיגם בכל מחיר.

המשנה באה ללמדנו מהי צורתן האמיתית של תכונות אלו. יתכן מאד שבני האדם החיים ללא הדרכה תורנית מכוונת, יוצרים סולם עדיפויות לא נכון, ונוהים אחרי ערכים שאין להם תכלית אמיתית.

עולה ממשנתנו כי לא צריך להיות כשרוני כדי לזכות לחכמה האמיתית. כמו כן, לא צריך להתברך בשרירים או בנכסים רבים כדי להחשב גיבור או עשיר. גם האפשרות המעשית לזכות בכבוד אמיתי נתונה בידי האדם עצמו, והוא יכול לנווט את כבודו לפי מעשיו ולזכות בו. כל אחד יכול לזכות במטרות אלו בהתאם לערכן האמיתי, אך בתנאי שישכיל לצעוד בדרך שהתוו לו חכמינו.

הכל יודעים, לפחות באופן כללי, מיהו עניו, מי נחשב לצדיק ומי זכאי לחיי העולם הבא. כלומר, שבתכונות הרוחניות אין כמעט מקום לטעות, ובני האדם, רובם ככולם, מזהים את הערך הנכון. אך בערכים המוזכרים במשנה, רבה היא התהיה. רבים אינם יודעים מיהו החכם האמיתי ולמי ראוי לקרוא גיבור, עשיר או מכובד.

המשנה מחוללת אפוא מהפך חשיבה, כאשר היא מציבה משמעות שונה לחלוטין לתארים אלו הנחשבים והנחשקים בעיני הבריות. היא אומרת לנו: אל תסגדו ואל תעריצו, אל תמהרו להצדיע ולכרוע ברך בפני מוסכמות החברה. תנו למבט האמת לומר את דברו.

איזהו חכם?

מיהו חכם? לכאורה, חכם הוא מי שרכש לעצמו ידיעות רבות, איש אשכולות, אשר ידיו רב לו בתחומים רבים. ואולי הוא מי שהכל צריכים לשאול בעצתו? ושמא החכם הוא מי שממלא אולמות בהרצאותיו, מי שמרבים לצטט אותו בהערכה, וקולו נישא ברמה בכל נושא העומד על הפרק?

לא הוא ואף לא הוא, אומר בן זומא: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". זוהי, כאמור, הנחה שהיא ההפך הגמור מהמקובל. החכם הוא מי שמבין שתמיד יש לו עוד מה ללמוד, שמוכן ללמוד מכל אדם - קטן ככל שיהיה. החכם הוא מי שתאב לחכמה ותר ומחפש אותה בכל מקור אפשרי.

אך אם כך הם פני הדברים, מדוע שואלת המשנה: "איזהו חכם", היה מתאים יותר לשאול: "איזהו תלמיד טוב" או "מהי הדרך לרכישת החכמה"?

אך זאת לומדים אנו מדברי בן זומא: דווקא אדם שאין בו גאווה והוא מכיר את הדרך הנכונה לרכוש חכמה, הוא הנקרא חכם. רק מי שיודע שאינו יודע, יש לו סיכוי שיידע.

ויותר מכך, תכונה זו של שוחר דעת ולומד מכל אדם, היא תכונת החכמה עצמה. החכם אינו נמדד לפי כמות הידע שלו, אלא לפי מידת הערכתו לחכמה, והוא הנקרא במשנתנו חכם, חכם אמיתי.

אמיתה זו אודות החכמה ניכרת היא במקום נוסף. מהו התואר הנכבד ביותר שניתן לחכם היהודי? "תלמיד חכם". לא קוראים לו "חכם", אלא כולם נשארים תלמידים, תלמידי חכמים. גם מי שמשמש כרב, מלמד אחרים ומורה הוראה לרבים - תוארו הוא תלמיד חכם.

מבט זה אודות בקשת החכמה נובע מכך שאין סוף וגבול לחכמה, ואין אדם היכול לומר: "אני מושלם בחכמה".

תמיד יש מה ללמוד וממי ללמוד, וכדי להחשב לחכם יש צורך להישאר תמיד בגדר "תלמיד", לרכוש עוד ידיעות ולהשתדל למצות מכל אדם את חכמתו שלו. רק באופן זה ישיג האדם את החכמה עד תכליתה ויגיע למיצויה.

איזהו גיבור?

בלשון היומיומית, כאשר אנו מתייחסים לגבורה, כוונתנו לגבורת הגוף, לחוזק פיזי. בימינו הגיעה הערצת הגבורה הגופנית לשיאים גבוהים. הספורט נמצא בשורה אחת עם החינוך לערכים ולקניית ידע. דומה שבימינו אנו מעתיקים את תרבותה של יוון העתיקה שהספורט היה מרכיב עיקרי בחיי תושביה, ועל חוזק, מהירות וגמישות נבנה עמה. הכישורים הספורטיביים סייעו גם להעמקת הכישורים הצבאיים, שעליהם הושם דגש רחב בממלכת יוון.

גם מתעשיית הבידור נושבת רוח של האדרת הכח הפיזי. החזקים זוכים לתהילה ולהערצה, ועיני הכל נשואות אליהם. יתר על כן, אדם שנמנע מלהחזיר למכהו מנה אחת אפיים, נחשב לפחדן ולמוג לב. רואים בו טיפוס חסר אופי, והוא מוגדר כאדם שאינו יודע לעמוד על שלו, כלומר, הוא נחשב לכשלון.

אומר על כך בן זומא: טעות היא בידכם. רק גבורה רוחנית נחשבת לגבורה אמיתית. רק תכונות נפשיות כאומץ, נחישות ועמידה בקשיים רוחניים וזקיפות קומה מול מלחמת היצר, הן תכונות של גבורה אמיתית.

הגבורה הניצבת מעל כולם, היא הגבורה הפנימית, זו שאינה ניכרת בזירה. מי שניחן בה, הוא הוא הגיבור האמיתי, הוא הכובש את יצרו.

בחברה מקובל לראות כגיבור את מי שמנצח את זולתו, ואילו בן זומא אומר: גיבור הוא מי שמנצח את יצרו. המאבק האמיתי מצוי בפנימיות, בתוככי הלב.

מדוע אמנם הכובש את יצרו, הוא הגיבור?

מלחמת היצר היא מלחמה תמידית, והיא נערכת ללא פשרות. הפסוק המופיע במשנה מנסח היטב מגמה זו: "טוב... מושל ברוחו מלוכד עיר", לכידת עיר היא אמנם נצחון גדול מאד, אך זהו נצחון חד פעמי, לעומתו, במלחמה הרוחנית זקוקים לנצחון לאורך כל קו החזית. זהו קו שמתמשך לאורך כל חיי האדם. כל כשלון במערכה מתמשכת זו תוצאותיו הרות אסון, ומכאן ניכר גם גודל הגבורה שנזקקים לה בתחום זה.

איזהו עשיר?

אין מגמה המעסיקה את החברה האנושית של ימינו, יותר מאשר הרצון להתעשר. מהו העושר? צבירת רכוש נוסף במטרה לזכות לחיי נוחות, ליכולת להגשים חלומות נוספים של רווחה ופינוקים ורכישות מוגברות של אמצעי מותרות. גם צבירת כסף לשמו, מבלי שנעשה בו שימוש כלשהו, נחשב לעושר בה"א הידיעה. רוב בני האדם משקיעים את כל זמנם ומרצם במטרה להשגת העושר המיוחל.

בנקודה זו מעורר אותנו בן זומא: עצרו לרגע מהמרוץ הגדול לעושר! "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" מי שמסתפק במה שיש לו, חי את חייו ביתר שלוה וביתר שלמות, ללא המרדף המתיש אחר ממון, בלי לבזבז את כוחותיו ואת מרצו למען חלום שבדרך כלל לא מתגשם, ואף כשהוא מתגשם הוא מוליך את האדם לדרך ללא מוצא.

אך לנוכח קריאת דברי המשנה צפה שאלה: לכאורה החליף התנא עושר באושר? המסתפק במה שיש לו הוא אמנם מאושר, אך מה לו ולעושר, שמשמעותו ריבוי נכסים ואמצעי תשלום?

אולם לאחר התבוננות נבין כי יש לנו טעות בסיסית בהגדרת העושר:

עושר כמו החכמה, אינם נמדדים לפי מה שיש לאדם. לא משנה כמה הון הספיק האדם לצבור, העשיר האמיתי הוא מי שלא חסר לו מאומה.

אם נשאל ונתחקר אדם: לשם מה אתה רוצה להתעשר? תשובתו תהיה: כדי שלא יחסר לי מאומה, כדי שאוכל להשיג את כל מה שאחפוץ בו.

לפי תפיסה זו, העשיר האמיתי הוא זה שכבר הגיע למטרה, מי שלא חפץ במאומה, מעבר למה שכבר יש לו. זאת ועוד, אמרו חכמינו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתייים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות".

ככל שגדל רכושו של האדם, כך גדלה גם תאוותו לממון נוסף. ככל שמושגיו מתרחבים, מתעצמת התאווה. לחסר פרוטה - חסרה פת לחם. למבוסס כלכלית - חסרה דירה מרווחת. ואילו לעשיר גדול חסרים מליונים רבים. אדם שצבר ממון רב מרגיש בחסר רב יותר. ככל שממונו יתרבה, הוא יהיה יותר נצרך, עד כמה שהדבר נשמע מופרך. ולכן, איזהו עשיר, העשיר האמיתי? הוא השמח בחלק המיועד לו.

כיצד ניתן להגיע למידה מעולה זו ולהיות שמח? התשובה מונחת בדברי המשנה: "השמח בחלקו". לא נאמר השמח במה שיש לו או המסתפק במועט, אלא בחלקו. מדוע?

מטרת המשנה ללמדנו כיצד יכול האדם לשמוח גם ברמת חיים נמוכה. כיצד הוא יחוש עשיר גם כאשר ריבוי הנכסים רחוק ממנו? אם האדם ישכיל לדעת שלכל אדם מגיע בדיוק החלק המתאים לו, אזי הוא יוכל לשמוח בגורלו.

כל אדם הגיע לעולם כדי למלא תפקיד המיועד לו, ורק לו בלבד. כל אחד מקבל ממרום את הכלים שהוא נזקק להם לצורך מילוי תפקידו. על פי מבט זה, אם יקבל האדם עושר שלא יועיל לו למילוי תפקידו, יהיה זה, חלילה, עושר השמור לבעליו לרעתו.

לדוגמה, נגר זקוק למסור גדול וגס כדי לנסר בו קורות, ולהכין מהן רהיטים. אם יציעו לו להחליף את מסורו במסור עדין ויקר מאד המיועד ליהלומים, מובן שיבוז להצעה זו באומרו: "מה יתן לי מסור יקר? הלא לא אוכל לבצע בו את מלאכתי!".

כל אדם מקבל משמים את כל הנתונים ההולמים את תפקידו. גם את הממון הוא מקבל בהתאם לשליחותו. החלפת גורלו בגורלם של אחרים אינה מועילה מאומה, ולמעשה, היא מזיקה למילוי התפקיד היחודי שלו.

איזהו מכובד?

מקובל שמכובד הוא אדם התופס עמדת מפתח בכירה בקהילה, נושא משרה חשובה או בעל הון רב. הכל חפצים בקרבתו ומשתדלים לרצותו ולהחניף לו. המכובד עצמו מתנהג בהתאם למעמדו הנישא, אינו מתרועע עם כל אחד ושומר על סטאטוס גבוה, כיאה לבני המעמד העליון.

אומר התנא: הכבוד שרוחשים לך, כבוד מדומה הוא. הכבוד אינו מכוון לאישיותך, אלא לכח שאתה מחזיק בידך, והראיה - אם תיפרד מעושרך או ממעמדך, כל הכבוד יהיה כלא היה. לשוא תחפשנו, באותה שעה האנשים אפילו לא יכירוך.

רצונך להיות מכובד באמת? למד במשנה: "איזהו מכובד - המכבד את הבריות". העניו, אותו אדם צנוע, המתייחס לזולתו במלוא ההערכה, הוא המכובד האמיתי. אמנם לא מקיפה אותו הילה זוהרת של כבוד חיצוני, לא מסובבים אותו מלחכי פינכה, והוא גם לא מוזמן לכל ארוע חברתי, אולם בלב פנימה רוחשים לו הכל כבוד. הוא עצמו יודע להעניק מילה טובה לכל אדם, לראות את היפה שבכולם, והוא מכובד באמת, יותר מרודף הכבוד שתואר לעיל.

לאחר שנוכחנו מי הם החכם, הגיבור והעשיר האמיתיים, בא התנא ללמדנו כי גם מי שניחן בכל המידות התרומיות הללו, לא יזכה לכבוד אם לא יכבד את הבריות. לכבוד זוכה רק מי שמכיר במעלתו המיוחדת של הזולת ושל כל אחד מהסובבים אותו - והוא זה שיזכה שיכירו גם את מעלותיו ויעריכו אותו.

זאת ועוד, מי שניחן בשלושת המעלות שנמנו עד כה, עלול ליפול ברשת הגאווה ולצפות שהכל יחלקו לו כבוד. בא התנא ומסביר: רק מי שמלבד כל שלל מעלותיו עונד לראשו כעטרה את מידת הענווה, אדם שיודע תמיד להעמיד את מעלת השני מול חסרונותיו - הוא הראוי לכבוד.

האינפלציה גואה, האנשים נוהים אחרי ערכי החברה הנחשקים על ידה, ולעומתם מנהיגה המשנה פיחות בכל ערכים אלו המקובלים בחברה. מטבעות של חכמה, גבורה, עושר וגם כבוד מקבלים משמעות חדשה בראי המשנה. עלינו להציב לעצמנו סולם מושכל כרצון התורה, ולענוד לראשינו פנינות חן אלו, שבהן מעטר בן זומא את האדם השלם.