רבי שמעון בן עזאי היה מתלמידיו של רבי יהושע בן חנניה. הוא גם "תלמיד חבר" של רבי עקיבא. בתחילה ישב לפניו כתלמיד, ולאחר שנתעלה במעלות התורה, זכה להחשב כחברו של רבי עקיבא.
הסיבה שבן עזאי קרוי על שם אביו, ללא הזכרת שמו היא משום שהוא התפרסם כגדול בתורה כבר בילדותו, כאשר עדיין נקרא על שם אביו. כינוי זה דבק בו גם בשנים מאוחרות יותר.
בן עזאי הצטיין בהתמדתו בלימוד התורה. בן עזאי נחשב גם לסמל החסידות, כלומר, לעשיית רצון ה' מעל ומעבר לחיובים המוטלים על כל אדם מישראל. הגמרא אומרת: "הרואה בן עזאי בחלום – יצפה לחסידות".
בן עזאי בא להשלים את דברי בן דורו ורעו – בן זומא – שנאמרו לעיל. במשנה הקודמת נאמר: "איזהו גיבור? – הכובש את יצרו". יש צורך להתאזר בגבורה עילאית כדי לנצח את היצר הרע. נשאלת השאלה: כיצד יכול האדם להגיע לפסגות כאלו? כתשובה לשאלה זו קובעת משנתנו שמהאדם לא נדרש לכבוש מיד את הפסגה. כל שעליו לעשות הוא – לרוץ למצוה קלה ולברוח מן העבירה. אם יעשה כן – הוא יזכה להרבות במצוות ולהינצל מן העברות, ובבוא הזמן יזכה גם להעפיל אל הפיסגה.
המשנה מביאה שני טעמים מדוע יש לברוח מן העבירה ולרוץ לדבר מצוה:
הטעם הראשון הוא "שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה". זוהי תוצאה טבעית, ההרגל נעשה טבע והאדם מסתגל במשך הזמן לסדר החיים אותו תובעת המשנה: לרוץ לדבר מצוה ולברוח מדבר עבירה.
הטעם השני הוא "ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה" – זוהי ההשפעה הרוחנית, התגמול שניתן משמים לטוב או חלילה, למוטב.
הוי רץ למצוה קלה
מהי מצוה קלה? הלא בהבנתנו האנושית המוגבלת אין לנו מדד או אופן למדוד את מתן שכרן של המצוות? הלא אין לנו כלי-מדידה לשקול ולהעריך איזו מצוה חשובה יותר ואיזו פחות? ואמנם, כך ראוי שיהיה, כדי שהאדם יקיים את כל המצוות ולא יבכר ויעדיף רק את אלו שמתן שכרן מרובה.
התשובה היא ש"מצוה קלה" היא זו הנראית בעינינו קלה לקיום: מצוה שאין צורך להוציא עבורה הוצאות ניכרות, שאין בה טורח, שקיומה אינו אורך זמן רב וכדומה.
יש מצוות יומיומיות, שקל לקיימן מכח ההרגל. יש מצוות שכליות, ששורת ההיגיון מסייעת לקיומן, כמו כיבוד אב ואם, "והדרת פני זקן" וכדומה. כמו כן, קיימות מצוות שיש בקיומן הנאה לגוף, כסעודת שבת ויום טוב וכדומה.
מעורר אותנו בן עזאי: "הווי רץ – למצוה", עליך לכוון בזמן המעשה – לשם קיום המצווה. לא לכבד את ההורים רק משום שההגיון מורה זאת, לא לחבב את יום השבת מפאת הסעודות שבו. תמיד יש לרוץ למצוה לשם שמים, מתוך כוונה לקיים את מצוות ה' לשם ה'.
המשנה מדגישה עוד: "הווי רץ למצווה" – יש לרוץ לקיים את המצווה, לעשות את המצוות מתוך תשוקה וזריזות. תפקידנו לחזר אחר הזכויות, ולעשותן באהבה ובחשק, כאדם הלהוט לאסוף אוצרות פז. עלינו לרוץ אחר המצוות ולא להמתין שהן תבואנה אלינו.
נאמר גם להיפך: "ובורח מן העבירה" – אל תמתין עד שתבוא, חלילה, העבירה אליך ותנסה להפילך ברשתה. היה חכם הרואה את הנולד. הקדם רפואה למכה, ברח מכל מקום שעלול להביא אותך לידי ניסיון.
שמצוה גוררת מצוה
להדרכה שבמשנה מצורפים דברי עידוד והמרצה: למצוות קיימת תגובת שרשרת, מעגל קסמים חיובי.
לא מצפים ממך, כאמור, לקפוץ מיידית לראש הסולם, להכניע כליל את היצר ביום אחד. נדרש ממך לעשות מצווה קלה: להניח תפילין, לברך ברכת המזון, לקבוע מזוזה. אם תקיים מצוה קלה באופן מלא, תבוא בעקבותיה מצוה קשה יותר, שגם אותה תצליח לקיים במלואה: אם תברך ברכת המזון כראוי, תעלה במדרגה, ותוכל גם להתפלל בכוונה, כי מצוה זו תגרור את חברתה.
התחל במצוות הקלות, במצוות המובנות לכל אחד, וההמשך יבוא.
"שמצוה גוררת מצוה" – זהו כלל נכון על פי דרך הטבע. אדם שמתרגל לרוץ לדבר מצוה – ולו אחר מצוה קלה ביותר – מתחיל להוקיר בלבו את המצוות. במשך הזמן הוא עולה שלב, מהקל אל הכבד, עד שהוא "רץ כצבי לעשות את רצון אביו שבשמים", בכל התחומים.
ועבירה גוררת עבירה
המגנט הרוחני פועל, לדאבון לב, גם בקוטב הנגדי. כשם שהאדם מסוגל להרגיל את טבעו להִמשך לדבר מצווה, כך הוא עלול גם להתרגל לדבר עבירה. ויותר מכך, לדבר עבירה קל יותר להתרגל, שהרי האדם מטבעו הוא חומרי ונוטה אחר תאוותיו.
ישעיהו הנביא הזהיר: "הוי מושכי העוון בחבלי השווא, וכעבות העגלה חטאה" (ה', י"ח). היצר הרע נראה בתחילה דק כקורי עכביש, הוא מושך את האדם בפיתוי קל שנקל לקורעו - "בחבלי השווא", חבלים שאין בהם ממש.
אולם אם לא השכיל האדם להתגבר עליו בתחילה, סופו יהיה: "וכעבות העגלה חטאה" – החטא ימשוך אותו בחבל עבה, חבל שניתן למשוך בו עגלה מלאה. באותה שעה הוא ייגרר חסר אונים אחר העבירה.
העבירה הראשונה גוררת בעקבותיה עוד ועוד עברות, עד שלבסוף נגרר האדם אחר חטאיו, בלי יכולת להשתחרר מכבליו. האדם הופך שבוי בידי הרגליו.
המעציב מכל הוא ש"מכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו". "הותרה לו" כוונתה שבעיניו היא נעשית כהיתר. אדם שחוזר על העבירה שוב ושוב, סופו ששוב אין ליבו נוקפו בטרם יעבור על ציווי התורה. הוא כבר לא מתחרט, שהרי הוא חוטא מתוך הרגל, ומבצע את החטא בלי לחשוב, לא לפני המעשה ולא לאחריו.
ולכן, "הווי... בורח מן העבירה – שעבירה גוררת עבירה", העבירה הראשונה היא קצה הקרחון – אתה יודע היכן הוא מתחיל, אך אינך יודע כלל היכן הוא מסתיים. את סופו תגלה מאוחר מידי, רק כאשר תתרסק, חלילה.
ששכר מצוה – מצוה
מלבד התוצאה הטבעית "שמצוה גוררת מצוה" מכח ההרגל, קיים גם טעם רוחני לקיום המצוות. מדוע יש לרוץ אפילו למצוה קלה? – "ששכר מצוה – מצוה". חכמינו אומרים: "הבא להטהר – מסייעין בידו". מן השמים מסייעים לאדם העושה מצוה אחת, שיזכה לקיים מצוה נוספת. באופן זה הוא מקבל שכר כפול על מעשה המצוה. הן שכר בעולם הבא על קיום המצוות, והן שכר מיידי בעולם הזה – שיזכה במצוה נוספת, שגם עליה יקבל שכר.
בספר דברים מופיעה דוגמה נפלאה, המוכיחה כיצד מי שעולה על "מסלול הטהרה" שואף בהמשך לקיים מצוות רבות נוספות, כי אחת מביאה את רעותה:
התורה מזכירה כ"מצוה קלה" את מצות "שילוח הקן" (דברים כ"ב, ו'-ז'). זוהי מצוה שאין בה חסרון כיס, ואינה דורשת מאמץ רב. הגמול על מצוה זו הוא רב ועצום – אריכות ימים, ובצידה קיים "בונוס" נוסף:
אם קיימת את מצות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש. מן השמים יזכו אותך בדירה חדשה, כדי שתוכל לקיים את מצות עשיית מעקה לגג הדירה החדשה. כעת מגיע לאדם שכר על מצוות עשיית המעקה, ולכן, הוא יזכה גם לכרם, ויקיים את מצות: "לא תזרע כרמך כלאים".
לאחר מכן הוא יזכה לשדה, לשור ולחמור, וכך יתאפשר לו לקיים את מצוות: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". מצוה זו יקיים כאשר ימנע מלחרוש יחדיו בשור ובחמור שקיבל.
בהמשך הוא יזכה לבגדים נאים, ואז יקיים גם מצות: "לא תלבש שעטנז" – כאשר יימנע מלתפור בבגד צמר ופשתים יחדיו.
המדרש ממשיך, שאותו אדם יזכה גם למצות ציצית, וכמו כן הוא יזכה לאשה ולבנים, והכל מתוך ההשתלשלות המופלאה של "שכר מצוה – מצוה".
לצד ההתפעמות וההתפעלות מן הרווחים של "קרן המצוות", ניתן דעתנו לעוד הארה מחכימה: רבנו עובדיה מברטנורא מביא פירוש נוסף מהו: "שכר מצוה – מצוה". אם אדם נהנה מעשיית המצוה והוא מתענג על שזכה לקיים את רצון השם – הנאה זו עצמה תחשב לו למצוה.
מי שזוכה לקיים מצוות רבות, טובל בים של עונג. נפשו רוויה בסיפוק, בשמחה ובתחושה של קרבת אלוקים. כבר כאן בחייו עלי אדמות הוא מתענג על ה' ונהנה מזיו שכינתו, ועונג זה עצמו – למצוה הוא נחשב.
שכר עבירה – עבירה
האם על עברות וחטאים מקבלים "שכר"? מהו, אם כן, הביטוי: "ששכר עבירה – עבירה"? אלא שהדברים נאמרו על משקל "שכר מצוה", שהרי על עבירה מקבלים עונש ולא שכר.
אך עלינו לעמוד על הבדל יסודי הקיים בין "דרך המצוות" ל"דרך העבירות":
אמנם העושה עבירה אחת, נענש מן השמים, והוא "יזכה" לעבור עברות נוספות. אולם אינו דומה שכר המצוה ל"שכר" העבירה. הסייעתא דשמיא והעזר ממרום המורעפים על המתחיל במצוה, מיועדים רק לעושה המצוה. מי "שבא להטמא – פותחין לו", אך לא מסייעים לו בפועל להיטמא, לא עוזרים לו במגמה השלילית, אלא רק "פותחין לו" – לא מונעים ממנו מללכת בדרך שבחר בה, משאירים לו את הדרך פתוחה. לעומתו, הפותח במצוה מסייעים לו לאורך כל דרכו להמשיך לקיים מצוות ולהגיע לפיסגה.
כאן אנו נתקלים ברחמיו של הבורא שאינו חפץ ברעת החוטא, ואינו מכשילו במתכוון. אמנם הקב"ה הותיר ביד האדם את הבחירה בין טוב לרע, אך לא יותר מכך, לא מוליכים אותו יד ביד במסלול העברות.
אבל – זהירות: עצם הפתח שנפתח בפי התהום נחשב כעונש חמור בפני עצמו. ברגע שמן השמים מונעים מהאדם את הסיוע ולא עוזרים לו להתגבר, הוא נתון בכל רגע לסכנת נפילה ביד היצר האורב לו. המלחמה שיהיה עליו לעמוד בה, קשה היא מאד ללא סיוע מן השמים.
לכן מזהיר בן עזאי: "הוי בורח מן העבירה... ששכר עבירה – עבירה" – אם תעבור עבירה, הקב"ה יעזוב אותך, ושוב יהיה לך קשה מאד לברוח מן החטא בכוחות עצמך.
נתבונן בפרט מאלף נוסף: בן עזאי מציב בפנינו כלל מדהים לביקורת עצמית: המצוה והעבירה אינם ארועים בודדים, בלתי תלויים. הם מכניסים את האדם למעגל עשיה, לתגובת שרשרת בלתי ניתנת לעצירה. ולכן, אם רצונך לדעת האם מעשיך נכונים, בדוק את מהלך חייך. אם אתה נכשל וחוזר ונכשל בעברות, חלילה, על כורחנו שאין אתה בורח מן העבירה, וחייך עלו על מסלול הכלל: "שכר עבירה – עבירה". אולם אם מזדמנות לידך עוד ועוד מצוות – סימן הוא שאתה הולך בדרך הנכונה: "ששכר מצוה – מצוה", שאתה נמצא במסלול הנכון שעליו מופיע הכיתוב: "הבא להטהר, מסייעים בידו".
הרשם עכשיו!
