בן עזאי מדריך אותנו כיצד נוכל לרכוש הערכה לכל אדם, ואפילו לחפץ דומם.

הנחיה זו מסוגלת לרומם את יחסינו לחברה כולה ולהגביה את נקודת מבטנו על חיי היומיום. מילת המפתח היא "כבוד". נקודת ההנחה היא שלכל אדם יש מקום בעולמו של ה', ועלינו לייקר מקום זה ולאפשר לזולת לחיות בו כראוי, לדעת כיצד לנצל את המשאבים שהעניק לו הבורא ולא להצר, חלילה, את צעדיו.

אל תהי בז לכל אדם

אל תזלזל, חלילה, באף אדם ואל תקל ראש לנוכח שום בריה. הסיבה היא "שאין לך אדם שאין לו שעה", לעולם אינך יודע לאן הוא עשוי להגיע בעתיד ולאלו פסגות הוא מסוגל לנסוק ולהתרומם. לכל אדם יש שעת כושר שבה הוא יהיה מסוגל להוציא את כוחותיו אל הפועל, ולתת ביטוי לאישיותו הנחבאת כיום בתוככי דמותו העלומה.

דוגמה מובהקת לעקרון זה שבכל אדם טמון מכרה זהב, נוכל לראות ברבי עקיבא. עקיבא בן יוסף היה רועה צאן פשוט, אדם ללא ייחוס (מוצאו ממשפחת גרים) וריק מתורה, גם קרוא וכתוב הוא לא ידע.

רחל, בתו של כלבא שבוע העשיר, הכירה בו שהוא בעל מידות נעלות ושיש לו פוטנציאל גבוה, ורצתה להינשא לו. האב התנגד נחרצות לרעיון זה, והדיר אותה כליל מנכסיו.

אבל החזון "המופרך" הלך והתגשם. רבי עקיבא הפך להיות לגדול התנאים. הוא הגיע לעיר כגדול הדור לאחר שנות לימוד רבות. כלבא שבוע לא שיער כלל מיהו גדול הדור שהגיע זה עתה, ויצא לקראתו עם כל בני העיר כשמטרתו לבקשו שיתיר לו את הנדר שבו הוא הדיר את בתו מנכסיו.

שאל אותו רבי עקיבא: "אילו היית יודע, שסופו של אותו עקיבא שיצא אדם גדול, האם היית מדירו מנכסיך?" ענה לו כלבא שבוע: "אפילו אם הייתי חושב שיידע אי פעם משנה אחת, לא הייתי מדירו". הזדהה בפניו רבי עקיבא ואמר: "אני הוא אותו עקיבא, בעל בתך".

נשאל את עצמנו: האם יכול אדם לשפוט את זולתו בעיני בשר ודם לקבוע מי ראוי לכבוד ומי אין בו תועלת?!

האמורא רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה עד שפרחה נשמתו, אך לבסוף שבה אליו רוחו. כשחזר לאיתנו שאלו אביו: "כשעלתה נשמתך למרום, מה ראית?"

ענה לו: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה". אנשים שנחשבים כאן "עליונים", חשובים ומכובדים, בעולם האמת הם "למטה" – קלים ובלתי משמעותיים. וגם להפך, אנשים שנחשבים אצלנו לנעדרי יתרונות ולבלתי מועילים, שם הם "למעלה".

אמר לו אביו, רבי יהושע בן לוי: "בני! עולם ברור ראית". ראית את הצורה הנכונה שלאורה יש להתייחס לבריותיו של הקב"ה. אנחנו משקיפים על העולם מנקודת מבט הפוכה ומעוותת. עולמנו – עולם שקר הוא. אנו עלולים לטעות ולהעריך את מי שאין תוכו כברו, ומנגד לזלזל במי שמעשיו הטובים גורמים לנחת רוח בשמים. עלולים אנו לבזות בליבנו את מי שבאמת נאה ויאה לו הכבוד והיקר.

ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום

"מפליג" פירושו מרחיק, דוחה ומקל ראש, ממעיט בערכו.

לא רק לבני האדם, אלא גם לשאר הברואים בעולמנו, אין להתייחס בזלזול, שהלא "כל פעל ה' למענהו" (משלי ט"ז, ד'). כל פעולה שפעל ה', כל בריה שברא, היא שגריר "למענהו", שגריר של רצונו האמיתי של ה'. לכל בריה יש חלק בגילוי כבוד שמים בעולם, גם אם התפקיד נסתר ונעלם מעינינו.

שאל דוד המלך את הקב"ה: "העולם זקוק לכל מה שבראת בו, אולם, מה צורך יש בצרעה ובעכביש?! הצרעה רק עוקצת ומכאיבה, והורגת את הדבורים, ובכך ממעטת את הדבש בעולם. העכביש שוקד הוא כל העת על טווית קורים שאין בהם תועלת לאיש.

ענה לו הקב"ה: "תבוא שעה ותצטרך לשתי הבריות הללו, ואז תבין את תכלית הבריאה".

כאשר קרבו אנשי שאול למערה שבה הסתתר דוד במטרה להסגירו לידי שאול, שלח הקב"ה עכביש, אשר טווה במהירות רשת חוטים על פתח המערה. כשהגיעו המחפשים לאותה מערה, הם ראו את קורי העכביש ואמרו לעצמם: "כאן אין צורך לבדוק. הקורים שבפתח המערה מעידים שלכאן לא נכנס אדם זה זמן רב". כך ניצל דוד על ידי העכביש.

הצרעה הצילה את דוד.

כאשר בעת ליל חדר דוד אל מחנהו של שאול, כדי ליטול את חניתו. מטרתו היתה להוכיח לשאול, שאין הוא אויבו, שהרי הגיע עדיו בעודו ישן – ובכל זאת לא הרע לו.

בזמן המעשה ישן שאול בתוך האוהל, ובפתח שכב אבנר בן נר שר צבאו. כאשר רצה דוד להיכנס לאוהל שאול, הוא זחל מתחת לרגלי אבנר, שרגליו היו כפופות כלפי מעלה.

אולם, כשרצה דוד לחזור ולצאת, הוא נוכח להוותו, שאבנר מתח את רגליו בשנתו, וכעת הוא איננו יכול להשתחל החוצה, מבלי להעיר את אבנר. ביקש דוד רחמים והתפלל. שמע ה' את תפילתו, ועשה נס. שלח הקב"ה צרעה, שעקצה את רגלי אבנר. מחמת הכאב, חזר אבנר וכפף את רגליו בעודו ישן, ודוד – נמלט על נפשו.

אז נוכח דוד לדעת, כי "את הכל עשה (ה') יפה בעתו" (קהלת ג', י"א). לכל דבר יש תכלית בעולמו של הקב"ה. הכל הם עבדיו הנאמנים, המוציאים לפועל גזרות שמים. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג', י"א).

כל בריותיו של הקב"ה, משובצות יחד בפסיפס הפלאים הענק שנברא בידי ריבון כל העולמים. ולכן, מי מאיתנו ירהיב עוז לזלזל בתפקידו החשאי של חברו. אמנם אין הוא מכיר תפקיד זה, אולם, האם זוהי סיבה להקל בכבודו?

המשנה מוסרת לנו עצה הפוקחת עיניים ומחדדת את המבט: שא נא עיניך, התבונן ודע, כי לכל אדם – "יש לו שעה". לכל אדם צפויה וממתינה שעת כושר עלומה, שבה הוא יוכל להשיל את הקליפות החיצוניות של אישיותו ולקנות את עולמו.

רבים הם האישים שחוללו מהפך באורחות חייהם. היה זה רגע של הארה, שעה של השראה וקירבה, שחילצה אותם מהשפל הרוחני והציבה אותם בדרך אמת.

השינוי שעשו היה בלתי ניתן לחיזוי. הם הפתיעו את עצמם וגם את כל הסובבים, ובשעה אחת כבשו פסגות.

לכן קובע בן עזאי: אל תהי בז לכל אדם – אל תסתכל על האדם במצבו היומיומי, בהיותו שקוע בטרדותיו עד למעלה ראש. התבונן לאן מסוגל להגיע האדם בהחלטה של רגע, ברגע שבו נחשפת גדלות נפשו.