מאד מאד הוי שפל רוח

המשנה משתמשת בהדגשה שאינה שגורה במשניות כלל, ולא נמצאת במקום נוסף במסכת אבות. הלשון "מאד מאד" בא להדגיש שעל האדם להתרחק מהגאוה עד הקצה האחרון.

על האדם לשאוף לצעוד תמיד בדרך האמצעית, זוהי הדרך אשר רגילים לכנותה "שביל הזהב". בכל תכונה מתכונות האדם קיימות מידות קיצוניות הפורסות את כנפיהן לשני הצדדים. כל קיצוניות מסוג זה אינה מומלצת. לדוגמה: ביחס לרכוש, יש לבני האדם שתי גישות שהן הפוכות זו מזו. מצד אחד קיימת מידת הפזרנות – המתייחדת בפיזור הממון ללא הצדקה ולפעמים גם ללא מחשבה, ומן העבר השני קיימת מידת הקמצנות, שכוללת קושי נפשי להיפרד מכל פרוטה.

שתי המידות הללו אינן טובות. לא ראוי להתנהג בבזבזנות, שתוצאותיה אינן ברוכות כלל, ומאידך, אין החברה האנושית המתוקנת יכולה לחיות בכפיפה אחת עם קמצנות קיצונית. הדרך הנכונה היא ללכת בשביל הממוצע העובר בין שתי מידות אלו, והיא מידת הנדיבות. באמצעותה קונה האדם לעצמו שלוה וחיים מסודרים וגם תורם לאחרים מממונו, כאשר הכל נעשה בחשבון. הוא דואג לאחרים, אך במקביל הוא נזהר שגם לעצמו יישארו אמצעי מחיה, ושלא יתפזר כל ממונו.

עיקרון זה חוזר על עצמו בכל התכונות. לכל תכונה יש שלוש מידות – שתי מידות קיצוניות ואחת בתווך. "מידה", כמשמעה, מקורה הוא מלשון מדידה, כלומר, באיזו כמות יש להשתמש בתכונה זו. המידות הקיצוניות שבכל תכונה אינן המיטב. על כל אדם לבדוק את עצמו לאיזה קצה נוטה נפשו, ולהשתדל להטות את דרכו לצד הנגדי, כדי לאזן את אישיותו. זהו "שביל הזהב" שתוצאותיו ברוכות.

עיקרון זה נכון לגבי אלפי הגוונים שבנפש ולגבי הרוב הגדול של המידות והתכונות, מלבד מידת הגאוה. במידה זו יש להתרחק עד הקצה שבקוטב השני. על כך אומר רבי לויטס: "מאד מאד הוי שפל רוח" – יש להשתדל להתקרב ככל האפשר לקצה הקיצוני הנקרא "שפלות רוח", ולא להסתפק במידת האמצע, כי גם האמצע של מידת הגאוה - גאוה הוא.

מה נשתנתה תכונה זו משאר התכונות?

התשובה היא כי הגאוה הינה מידה שכל קורטוב ממנה מהווה שורש למידות רעות נוספות. מידה זו מייצרת תכונות נפש שליליות ומהווה את בית היוצר שלהן. בהעדר הגאוה, נעלמות גם הן.

זאת ועוד, האדם מטבעו נמשך מאד לגאוה. לא אחת הוא מחשיב את עצמו בתחום מתחומי החיים, ועליו להשתדל לנטות לצד השני – למידת הענוה. באופן זה תישמר רוחו מפגיעתה של המידה שכה רב הוא כח ההרס שלה.

אימרה מפורסמת קובעת: "לשם מה ניתנו לאדם שתי עיניים? כדי שיראה בעין אחת את מעלות זולתו, ובשניה – את חסרונות עצמו". ואמנם, אימרה זו מקפלת בתמציתיות את הדרך שבה ניתן להשיג את מידת הענווה.

מהי הדרך להגיע למידת הענוה הרצויה?

יש שני מסלולים המובילים את האדם למידת הענוה: המסלול הראשון הוא להתבונן בגדלות הבורא, והשני - להתבונן בנמיכות קומתו של האדם ביחס לה', יוצר כל.

אחת הדרכים להגיע לתובנות אלו היא התבוננות בפלאי הבריאה.

כאשר יפקח האדם את עיניו ויתבונן סביבו, תספר לו הבריאה על חכמתו האינסופית של היוצר. אדם שזכה להכיר את החכמה הגנוזה בבריאה, את החסד העליון המתגלה בכל פרט שבה – אינו מסוגל להתגאות. הוא ישאל את עצמו: האם אני חכם כבורא העולם? האם אני רחמן כמוהו, והרי הוא זן ומפרנס את כל באי עולם. כלום ניתנה בי גבורה כגבורת ה' המתגלית בכל איתני הטבע?

ואם כך הם פני הדברים, כיצד יכול אני לחשוב כי מגיע לי כבוד על החכמה הדלה המצויה ברשותי או על הגבורה המועטת המעטרת אותי?

משל לְמה הדבר דומה?

לשני בני אדם אשר ערך רכושם זהה, ויחסית רב הוא מאד, אולם אחד מהם גר בכפר נידח, והשני דר בעיר הבירה.

הכפרי מתגאה בעושרו, שהרי רכושו עולה על רכושם של בני הכפר כולו גם יחד. לעומתו, רעהו הגר בעיר ורואה בעיניו את שכניו העשירים, את שרי המלוכה, ואף את המלך עצמו – בודאי לא יחוש בגאוה. רכושו ייראה דל בעיניו לעומתם. חשבון הבנק שלו מחוויר לנוכח המליונים הרבים המתגלגלים סביבו.

באותו אופן על האדם לכוון את מבטו. אם הוא מסתכל סביבו על שוכני ארץ, הוא יבוא להתגאות בחכמתו, בעושרו וביתר התכונות שחנן אותו הבורא. אולם, אם יַפנה את מבטו כלפי מעלה ויתבונן במלכות ה' – שוב לא יתגאה בכוחותיו הדלים. הכל יתאפס מול מראהו הזוהר של מלך מלכי המלכים.

שתקוות אנוש רימה

זוהי עצה נוספת המובאת במשנה כיצד יש להתרחק מגאוה ולסגל את מידת הענווה עד שתהפוך לטבע המוטבע בנפשו של האדם.

נעיין תחילה בניסוח הדברים, שהוא ניסוח המעלה תמיהה: "שתקוות אנוש – רימה"? האמנם זוהי תקוותו של האדם – להפוך למאכל לתולעים? לכאורה היה צריך לכתוב במשנה: "שסוף אנוש רימה", שהרי האדם אינו מצפה ואינו מקווה לסוף זה?

אמנם, המשנה רומזת כאן הערה עמוקה. נדייק בעוד פרט של משפט זה: המשנה משתמשת בלשון "אנוש", ככינוי לאדם. המושגים "אדם" או "איש", מציינים אישיות רמת דרג. המילה "אדם" נובעת מהפסוק (ישעיהו י"ד, י"ד): "אדמה לעליון", האדם נושא צלם אלוקים. גם התואר "איש" מציין: "איש אלקים". לעומתם, הכינוי "אנוש" מבטא את החומר הנמוך. האדם ביסודו, בחומר המקיף אותו, אנוּש ונחות הוא, מובל ונשלט בידי כוחות האדמה, ומתקשה להתרומם מעל נטיות החומר. נוסיף שבדור אנוש, בנו של שת, החלו בני האדם לטעות בזהות האלוקית, והחלו לייחס תכונות אלוקיות גם לדמויות ארציות, וכפי שנאמר (בראשית ד', כ"ו): "אז הוחל לקרוא בשם ה'", "הוחל" מלשון חולין.

על כך רומזת המשנה: מי שהוא בדרגת "אנוש", מי שחי את חייו, כאילו שהוא מקווה להיות רימה, הרי שלאדם זה אין אמנם תקוה אחרת, ואין לו שאר רוח לנושאי קודש, אין הוא מצפה לעידון רוחני וכל הווייתו סובבת סביב החומר. ועל כך קובעת המשנה: העובדה שהאדם מסוגל להגיע לדרגה נמוכה זו, מטילה את אדרתה על כל המין האנושי, ולכן, עליו לנהוג בענוה.

אמנם האדם מצווה לנהל את חייו על פי הקו הרוחני הגבוה, להתרחק מאותו סוף מדכא שמצפה לאדם שכולו חומר, אך העובדה שקיימת אפשרות כה גדולה לטעות בכל מהלך החיים, עובדה זו מטילה את חותמה על הכל, ולכן: "מאד מאד הווי שפל רוח".