המחלל שם שמים

במשנה הקודמת הדריך אותנו התנא רבי לויטס איש יבנה אודות מידת הענווה: "מאד מאד הווי שפל רוח". כתוצאה מדברים נחרצים אלו על חשיבות הענווה ומעלתה, עלול האדם לסבור, כי מוטל עליו לסבול כל חרפה ולספוג כל ביזיון. מסיבה זו בא רבי יוחנן בן ברוקא ללמדנו, כי במקום שיש, חלילה, חילול ה', אין לנהוג בענוה. במקרה שנוצר ביזוי תלמידי חכמים, חייבים לקום ולמחות. כבוד שמים עומד מעל לכל הערכים האחרים – גם מעל למידת הענווה.

בספרו "שערי תשובה" מדרג רבנו יונה את העבירות השונות לעשר מדרגות, הדרוג הוא לפי חומרתן והעונש הניתן עליהן.

המדרגה העשירית והחמורה ביותר כוללת עבירות שנאמר עליהן שאין לעובריהן חלק לעולם הבא. המשותף לכולן הוא שמתלווה אליהן ממד של חילול השם.

מדוע חילול השם נחשב כעבירה החמורה ביותר?

מסביר רבנו יונה שמטרתנו הכללית בעולם היא להאדיר את שם ה' ולהרבות כבוד שמים. תכלית הבריאה היא להביא לגילוי כבודו של הקב"ה בפי כל באי תבל. ואמנם, באחרית הימים, כאשר יזרח כבוד ה' בגלוי, יכירו גם העמים במלכותו של אלוקי ישראל, וישתדלו להתקרב אליו.

תפקידו של עם ישראל הוא לחתור להבאת תכלית זו למימושה המלא. וכך נאמר בפסוק (ישעיהו מ"ג, כ"א): "עם זו יצרתי לי – תהלתי יספרו". ה' בחר בעם ישראל לעם סגולה, "יצרתי לי", כדי שהם יפרסמו ויאדירו את שמו של ה' בעולם.

על פי הנחה זו המחלל שם שמים, מחבל בתכלית שלמענה נברא העולם, הוא גם מועל בתפקידו המרכזי של עם ישראל, ומסיבה זו חמור ביותר חטאו.

חשוב להדגיש. הכבוד שניתן לבורא, שונה הוא לחלוטין מהכבוד הניתן ליצורי אנוש. ה' הוא מושלם וניצב מעל לכל היצירה. הכבוד אינו דרוש לו כלל. כבוד זה דרוש לנו, כדי שנוכל להכיר בו ובגדלותו, כדי שנזכה להתקרב אליו ולזכות בכל מה שהוא חפץ להעניק לנו. נבראנו כדי להתקרב אליו, ואנו מסוגלים להתקרב דרך הכבוד שאנו מעניקים לשמו. הכל נעשה למענינו.

המושג 'חילול ה'', מצטייר בעינינו כעבירה נדירה, כזו שבאורח חיינו הקבוע כמעט ואיננו נתקלים בה. אולם, לאמיתו של דבר, אורב מכשול זה לנו גם בחיי היומיום. נקל להיכשל, חלילה, בחילול ה' מפאת חוסר תשומת לב. העיקרון של חטא זה הוא שהוא מתחשב לא רק במעשה עצמו, אלא גם ביחס אל העושה. כלומר, שלעתים מפאת רמתו הרוחנית הגבוהה של האדם, נחשב מעשהו גם כהפרה של היחס הנאות לכבוד שמים, ולכן הוא כלול בקטגוריה קשה זו. נסביר את הדברים:

אישיות מפורסמת ומוערכת שעיני הכל נשואות אליה - כל מעשה קטן שלו זוכה לסיקור פומבי. גם לכל אמירה שלו יש השפעות ארוכות טווח. מסיבה זו עליו לשקול את מעשיו בפלס, ולהיזהר מאד. עליו לחשוב תמיד: כיצד האנשים יפרשו את מעשי, אלו הסברים יתנו האנשים להתנהגותי? כי השפעתם השלילית של מעשי, גם אם כוונתן היתה טובה, נחשבת לחילול שם שמים, והיא נזקפת לחובתו של האדם.

בגמרא מובאת דוגמה מרב שאמר: כאשר אני קונה בשר מן האטליז בהקפה – אני עלול להיכשל בחילול ה'. מדוע? משום שהרואים אותי לוקח בשר ולא משלם, עלולים לסבור שאני מקבל טובת הנאה ומנצל את מעמדי הרוחני לטובתי האישית.

הרואים אינם יודעים שאני משלם אחר כך, והם עלולים ללמוד ממעשי הנהגה שאינה ראויה. הם יאמרו: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יאמרו אזובי הקיר?!" לחילופין, הרואה יאמר: "הרבנים מנצלים את מעמדם לקבלת שוחד ולסחיטת טובת הנאה".

דוגמה זו מוכיחה עד כמה מוטל עלינו לאמוד מראש כל השלכה של פעולותינו, שמא נגרום, חלילה, בהתאם למעמדנו מצב של מיעוט כבוד שמים בעיני הרואים.

 המחלל שם שמים בסתר

אמרתו של רבי יוחנן בן ברוקא הקובע: "כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי" מעוררת לכאורה תמיהה:

על פי המובא עד כה, מסתבר כי חילול ה' הוא מעשה הנעשה בפני רבים. חילול ה' נוצר ממעשה העלול להביא את הרואים לזלזול בתורה ובמצוות. תמוה, אם כן, לקרוא על המושג: "כל המחלל שם שמים בסתר". כיצד ניתן לחלל שם שמים בסתר? והלא אם עושה את מעשיו באין רואה הרי שלא גם לאף אחד לזלזל בכבוד ה'?

ההסבר הוא כי חילול ה' עלול להיות גם פנימי, בתוככי נפש האדם עצמו: בכל עבירה שאותה עובר האדם בסתר, רחוק מעין רואים, קיים ממד של חילול ה'. אדם החוטא במסתרים נחשב כמחלל שם שמים, הוא כאילו משאיר מקום פנוי מכבוד שמים.

נאמר בגמרא: "כל העובר עבירה בסתר, כאילו דוחק רגלי השכינה". הסיבה לכך היא שאותו אדם מוכיח, כביכול, שהקב"ה אינו רואה, חלילה, את הנעשה במחשכים.

על גישה זו תמה הנביא ירמיהו (כ"ג, כ"ד): "אם יסתר איש במסתרים, ואני (הקב"ה) לא אראנו?!" – כיצד יכול האדם להעלות על דעתו שיש מקום פנוי מהשגחת ה'? ושניתן להסתתר מעיני ה'?

פגם נוסף נמצא בעובר עבירה בסתר. מכיוון והוא עושה זאת כי אינו מעוניין שבני אדם יראוהו. הוא מוכיח במעשיו שגדול מורא הבריות בעיניו, יותר ממורא שמים, שהרי דאגתו העיקרית היא שלא יראוהו בני האדם. אין לך זלזול בכבוד שמים יותר ממי שמחשיב את דעת הבריות יותר מאשר את דעת קונו.

 נפרעין ממנו בגלוי

עונשו של "מחלל שם שמים בסתר" ש"נפרעין ממנו בגלוי". את עונשו הוא יקבל בריש גלי, כדי שיווצר הד למעשיו. אך דברים אלו מעוררים תמיהה: הנהגת ה' מתנהלת תמיד על פי "מידה כנגד מידה". קיים קשר ברור בין המצוה – לשכרה ובין העבירה – לעונשה. ואם כן, מדוע כאן אנו מוצאים עונש שהוא, לכאורה, הפוך לחלוטין מן העבירה? האדם חטא בסתר, מדוע, אם כן, נפרעים ממנו בגלוי?

התשובה היא שהעונש חייב להיות גלוי לעין כל כדי למנוע חילול ה' גדול יותר. אדם זה העושה את מעשהו בסתר ומתעלם מהבורא ומהשגחתו, אם לא תגיע תגובה גלויה ופומבית למעשיו, הוא ירגיש כמנצח. לכן, עליו להענש לעיני כל ולהווכח שדרכו לא צלחה, כדי שישנה את דרכו ויפנים את העובדה שהבורא סופר את צעדיו.

לנוכח דברים אלו שנאמרו על חטא חילול ה', חייבים להציב את הצד השני, את התקוה ואת התוחלת. גם למחלל שם שמים יש תקוה, יש פתח הצלה, והוא: עשיית תיקון במקום הקלקול. ככל שיזכה האדם לקדש שם שמים, באותה מידה יכופר לו עוון חילול ה'. קידוש שם שמים, מלבד ערכו העצמי, תריס הגנה הוא בפני החטא ההפוך.