רבי צדוק חי בסוף תקופת בית המקדש השני, והיה בן דור התנאים הראשון, הדור שלאחר סיום תקופת הזוגות (המוזכרים בפרק ראשון של פרקי אבות).

הגמרא מספרת על רבי צדוק שישב בתענית במשך ארבעים שנה, כדי שלא תחרב ירושלים. במשך כל אותה תקופה הוא אכל רק תאנה יבשה אחת ביום. בעקבות התענית הממושכת רבי צדוק רזה כל כך, עד שכל מאכל שנכנס לגופו היה ניכר מבחוץ.

כאשר רבן יוחנן בן זכאי יצא בהיחבא מירושלים הנצורה, כדי להיפגש עם מפקד הרומאים הצרים על העיר, הוא ביקש מאספסיינוס, מפקד צבא רומי, שלושה דברים: הראשון – שתנתן רשות להקים מחדש את מוסד הסנהדרין ביבנה, השני – לאפשר את המשך קיומה של שושלת הנשיאים מזרע הלל ובנו רבן גמליאל, והשלישי – רופאים שידאגו להחלמתו של רבי צדוק מתעניתו הממושכת.

אספסיינוס נעתר לבקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי. כאשר הובא רבי צדוק לפני אספסיינוס, קם רבי יוחנן בן זכאי לפניו מלוא קומתו וכיבדו. שאלו אספסיינוס: 'וכי לפני זקן זה אתה צריך לקום?'

ענה לו רבן יוחנן בן זכאי: 'חייך, אם היה בישראל עוד אחד בדרגתו, אפילו אם היה לך מספר כפול של חיילים, לא היית מצליח להכניענו'.

שאלו אספסיינוס: 'במה כוחו גדול?'

ענה רבן יוחנן: 'שיכול הוא לאכול פרי קטן, ולחזור וללמוד לאחר מכן מאה דרשות!'

גם לאחר החורבן המשיך רבי צדוק להתאבל ולהתחנן לפני הקב"ה שירחם על עמו ישראל.

לאחר החורבן התיישב רבי צדוק בגליל בעיירה טבעין, ומשם, ממרחקים, נשא ונתן עם הסנהדרין שביבנה. כאשר היה מגיע ליבנה, כבדוהו כגדול הדור, ומקום מושבו היה מימינו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין.

אל תעשם עטרה להתגדל בהם

התנא משגר אזהרה כלפי האנשים שמטרתם היא שהתורה תגדיל ותנשא את עמדתם ותנחיל להם כבוד וגדולה. וכך הוא אומר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם", אל תלמד כדי להתכבד בדברי התורה ולהשיג רווחים צדדיים, כמו כבוד וגדולה.

אמנם, במשנה הקודמת למדנו שמותר ללמוד תורה "שלא לשמה", כלומר, כדי להשיג הנאות אישיות, כדי שבסופו של דבר ניתן יהיה להגיע לדרגת לשמה, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". אי אפשר לדרוש מאדם שמעולם לא טעם את המתיקות האמיתית של התורה, שלא זכה להשיג את השגב של חיי רוח, להתמסרות כה גבוהה ללא הנאות מוחשיות. את הילד הקטן אפשר לפתות בפרסים "פשוטים", כממתקים ומשחקים, ואת האדם המבוגר מושכים הכבוד והפרנסה. אך לאחר שהאדם זוכה להרגיש את העונג הנפשי שהתורה מעניקה ללומדיה, הוא יוכל להשתחרר ממטרותיו האישיות וללמוד למען ה'.

לאדם זה, שזכה כבר לטעום מן המאור שבתורה, מופנית התביעה, כיצד הוא מעז לשים את כתרו של מלך מלכי המלכים עטרה לראשו? כיצד הוא משתמש בתורה, שהיא אצולה ממקור עליון ולהורידה לד' האמות הנמוכות של בני האדם?

ולא קרדום לחפור בהם

אסור לעשות מן התורה קרדום לחפור בו, כלומר, אין ללמוד מתוך מטרה להתפרנס מלימוד התורה. התנא מדמה את העוסק בתורה לצורך פרנסה, למי שנוטל את כתרו של המלך, ומשתמש בו כבאֵת חפירה, זוהי זילות של התורה והורדת מטרותיה לרמה ארצית.

אין בזיון גדול למלך, מאשר נטילת התכשיט שנועד להצביע על כבודו ותפארתו, ושימוש בו ככלי פשוט. המתפרנס מדברי התורה, מוריד אותה מרוּם ערכה הרוחני, והופך אותה לכלי עזר לחייו הגשמיים, ההמוניים.

יחד עם לימוד תובנה זו, נשאל: האם אכן התורה אוסרת להתפרנס מלימודה? ומה בדבר משכורתם של מלמדים בתלמוד תורה, של רבנים ומורי הוראה ושל יתר נושאי המשרות התורניות? והרי עובדה היא שרבים לומדים תורה, אך בד בבד הם גם מתפרנסים ממנה?

התשובה היא שההכרעה בנושא זה משתנה לפי המקום והשעה, וכן – בהתאם לרמתו של האדם ולמידת בטחונו בה'.

אנו מוצאים תנאים ואמוראים שנהנו מיגיע כפם. לעתים היתה זו מלאכה קשה, ולא בהכרח מכובדת. את יתר זמנם הם הקדישו ללמוד את התורה בעצמם וללמדה לאחרים.

אמנם כבר בתקופת הראשונים היה נדיר למצוא אדם שמסוגל לעבוד לפרנסתו, ובה בעת להפוך ללמדן ולמורה הוראה לרבים.

הפוסקים הכריעו שצורך השעה מחייב רבנים ומלמדים ליטול שכר. על ידי כך הם יוכלו להתמסר בשלמות ללימוד התורה ולהפצתה, ויצליחו ליישם את מטרת העם: לבל תשתכח, חלילה, תורה מישראל.

יתרה מזו, הפוסקים חייבו את הקהל לדאוג לפרנסת מנהיגיו, כדי לרומם את כבוד התורה. אין זה נאה שנושאי כתרה של התורה יחיו חיי שפלות ודוחק. הדבר מרחיק את הצעירים מלימוד התורה וגורם לזלזול בלומדיה.

כמובן, כל הטעמים הללו מתאימים לאדם שכוונתו בהנהגה זו היא לשם שמים, ולא למי שנוהג כך לתועלתו האישית בלבד. על כגון זה נאמר (שמואל ל"א, ט"ז, ז') "וה' יראה ללבב", כוונת לבו של האדם פנימה, ידועה רק לה' חוקר לבב.

בד בבד, בכל הדורות נמצאו אנשים, בודדים אמנם, שהיה להם מקור פרנסה אחר, והם עסקו במשך כל היום בלימוד התורה ובהוראתה לאחרים. אך הללו בודדים היו. הציבור רובו ככולו, אינו מסוגל כלל לעמוד במעמסה זו, ולכן, הותר לו להתפרנס מהישגיו בלימוד התורה.

ודאשתמש בתגא – חלף

המשתמש בכתרו של מלך לצורך מלאכות של חולין – חולף מן העולם. כתר המלך מסמל את עליונותו של המלך ואת היותו מנותק מהעיסוקים הקטנים והיום יומיים של בני האדם. הוא מסמל רוממות, שלטון ופיסגה, שאליה הגיע המיוחד שבעם. הפיכת הכתר לכלי מלאכה פשוט, הינה פגיעה במלך עצמו, במעמדו וביכולתו לשלוט.

גם התורה מרוממת היא, ניתנה ממרום, שימשה כתוכנית בריאת העולם ובהתאם לזכותה ממשיך העולם להתקיים. הנוטל חמדה גנוזה זו והופך אותה לכלי שרת למטרותיו האישיות, נחשב כפוגע בכתר המלך ודרכו, חלילה, הוא פוגע במלכות כולה. לכן, כה חמורה היא ההתייחסות למעשיו ולהתייחסותו.

כל הנהנה מדברי תורה – נוטל חייו מן העולם

הגמרא במסכת נדרים (ס"ב, ע"א) אומרת: "כל המשתמש בכתרה של תורה, נעקר מן העולם".

הגמרא מביאה ראיה לקביעה זו, ממקרה שאירע לבלשאצר. בלשאצר היה נכדו של נבוכדנצאר מלך בבל – כובש ירושלים ומחריב בית המקדש הראשון. באחד הימים, לאחר שלפי חשבונו המוטעה, כבר עברו שבעים שנות גלות בבל, והעם לא נגאל, הוא ערך משתה גדול. במהלכו של המשתה הוא השתמש בכלי בית המקדש, שאותם הביאו הבבלים בשובם מהצתת בית המקדש בירושלים.

באמצע המשתה, נראתה פתאום צורת כף יד שכתבה על הקיר כמה מילים. בעתה אחזה במלך ובשרים, שישבו עמו במשתה. כולם ראו את המחזה המופלא, אך איש לא הצליח להסביר את פשר המראה או לפענח את הכתב שעל הקיר.

המלך קרא לדניאל, שפירש לו שהמלים שנכתבו הן: "מנא מנא תקל ופרסין" – ופירושן הוא: "מנא" – מנה הקב"ה את שנות מלכותך, ומצא כי הגיעה שעתן להסתיים. "תקל", - שקל הקב"ה את זכויותיך, ומצאך חסר וריק מכל זכות. ולכן, "ופרסין" – הגיעה שעתך, ובקרוב תחולק מלכותך – תיפרס ממך ותינתן לאחריהם.

מדוע הוא נענש? משום שהעז בגאוותו להשתמש בכלי המקדש. כיצד מעז אדם להשתמש בשרביטו של מלך, בכלי המקדש שנועדו לעבודת הבורא?

ואכן, מסיים הכתוב ואומר (דניאל ה', ל'): "בֵּה בליליא" – עוד באותו לילה פלשו הפרסים לבבל, פרצו לארמון המלוכה ובלשאצר נהרג.

הגמרא לומדת מכאן קל וחומר: ומה בלשאצר, שהשתמש בכלי המקדש, אשר קדושתן אינה נצחית, כי היא פוקעת על ידי שימוש בהם לצרכי חולין, נענש כה קשות, כל שכן שייענש הנהנה מדברי תורה – שקדושתם נצחית ואינה נפגמת לעולם.

אמור מעתה: "הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם" – כי הוא פוגע בקודש הקודשים של העם היהודי, בתורה שהיא שרביטו של מלך מלכי המלכים .