רבי יוסי בן חלפתא היה תנא בדור הרביעי לתנאים. מוצא משפחתו הוא מבבל, אך הוא עצמו חי ופעל בציפורי שבגליל, בדור שאחרי מרד בר כוכבא.
הוא היה אחד מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא שנותרו לאחר המגיפה שבה נפטרו עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא. חז"ל מעידים על אותם חמישה תלמידים כי "הם העמידו תורה אותה השעה". אלמלא הם היתה משתכחת, חלילה, תורה מישראל.
רבי יוסי מוערך בין חכמי דורו כחכם היורד לעומקו של דבר, ויודע לבסס את כל דבריו בהיגיון ובטעם. אורחות חייו הצטיינו בצניעות ובאהבת שלום. הוא לא נהנה מכתרה של תורה, אלא התפרנס מיגיע כפיו כמעבד עורות.
כשנלמד את משנתנו ניווכח כי בדבריו היה רבי יוסי "נאה דורש ונאה מקיים". הוא ידע לכבד כל אדם ולהכיר את מעלתו של כל אחד.
לא בכדי זכה רבי יוסי בהערכת כל חכמי ישראל – עד שבמותו קראו עליו: "משמת רבי יוסי פסקה הבינה".
כל המכבד את התורה – גופו מכובד על הבריות
מיהו "המכבד את התורה"? אדם שמרומם את התורה ולימודה. אדם זה מסרב להשתמש בתורה כאמצעי להשגת מטרות ארציות ואינו הופך את כתר התורה לקרדום, לאמצעי לחיפוש פרנסה או להשגת כבוד (ראה במשנה קודמת).
שכרו של המכבד את התורה הוא שגופו מכובד על הבריות, כלומר, שכבר בחייו בעולם הזה, הוא יזכה להערכה רבה. הבריות יודעות להבחין בין מי שכל מעשיו נעשים באמת לשם שמים לבין מי שרוממות התורה בגרונו, אך למעשה היא קרדום לחפור בידו.
בכל הדורות חיו רבים מבין גדולי ישראל בפשטות, ולעתים אף בעניות. היו אלה אנשים שרובם לא תפסו משרה רשמית, ואף נהנו מיגיע כפם, ולמרות כל זאת חיכו הכל למוצא פיהם. העם מכיר היטב את גדוליו האמיתיים ואת תלמידי החכמים שבו. גם גדולי אומות העולם שיחרו לא אחת לפתחם.
העובדה שאורח חייהם התנהל בצניעות ובפשטות, לא זו בלבד שלא גרעה מכבודם, אלא היא גם העלתה את קרנם בעיני העם. מנגד, תלמיד חכם הנהנה מדברי תורתו שלא כדין, גורם לכך שהמון העם לא יכבדוהו ויצביעו עליו כמי שמשתמש בכתרה של תורה.
התלמוד מדגים בציור חי עד כמה חמור הוא הפיחות העלול להיווצר במעמדו של תלמיד חכם, כאשר הוא מצטייר בטעות בעיני שומעי לקחו כאחד מהם, כאשר הם טועים וסוברים שהוא מוּנע משיקולים קטנוניים ונגוע בחולשות אנוש. וכך מובא שם:
"לְמה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר עמו – דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו – דומה לקיתון של חרס".
ערכו של החכם בעיני ההמון יורד פלאים בראותם שגם הוא, לכאורה, נוהג ככל אדם, רודף אחר כסף וכבוד ונופל באותן מהמורות שבהן הם נופלים.
יתר על כן, הזדקקותו של החכם למתנותיו של עם הארץ ולהיטותו אחריהן, מביאה אותו להתרפסות בפניו ולביזוי מעמד תופשי התורה.
על כך אמר רבי יוסי: "המחלל את התורה – גופו מחולל על הבריות". אי כיבוד התורה מביא לחילולה, וסופה שגם התלמיד חכם עצמו יהיה בזוי בעיני כל.
הבה נתבונן מה נאים הדברים כשהם יוצאים מפי רבי יוסי: הוא עצמו עסק במלאכת עיבוד עורות, מלאכה שנחשבה לבזויה, כי מלאכה זו הדיפה ריח רע, עד שהעוסק בה היה צריך להתרחק ממקום ישוב.
והנה, למרות כל זאת, חכמי ישראל ועימם כל העם נושאים את שמו של רבי יוסי בהערכה ובהערצה עד עולם.
וכל המחלל את התורה – גופו מחולל על הבריות
סיומה של המשנה מובן מאליו לאור ההסבר של תחילת המשנה. כשם שחלקה הראשון של המשנה מביא בשורה טובה למי שנזהר בכבודה של תורה, באותה מידה מבהירה האמירה המקבילה מהו עונשו של המחלל את התורה, של זה העושה את תורתו קרדום לחפור בו.
ניתן דעתנו לעובדה הבאה: מתן שכרו של המכבד את התורה אינו ניתן לו בדרך הטבע. לכאורה, מי שמבזה את עצמו עבור דברי תורה, ומוכן להשפיל את עצמו ובלבד שלא להנות מכתרה של תורה, אמור להביא לתוצאות הפוכות מכבוד. אולם המשנה מבטיחה כי בניגוד לתחזיות האנושיות, מן השמים ירוממו את שמו בעיני הבריות. אף כאן, בדרך ההפוכה, התהליך זהה. עונשו של הנהנה מכתר התורה הינו עונש שבא שלא בדרך הטבע. האדם יכול להשתמש בידע התורני שרכש כקרש קפיצה למעמד חברתי גבוה, לצבירת רכוש וכבוד ולמשרה נחשקת, אך סופו יהיה שגופו יהיה מחולל על הבריות. השינוי במעמדו לא יהיה רק בעיני החכמים, היודעים להבחין לעומק בכוונות בני האדם וברחשי ליבם, אלא גם המון העם, אלו האומדים אדם לפי אמידותו והמנשאים איש לפי משרתו – גם הם יבזוהו. מן השמים יגרמו לכך שקלונו ייחשף ברבים. מתאים לקרוא עליו את הפסוק שהזכיר בן זומא במשנה א': "ובוזי יקלו" – מבזי תורת ה' סופם לרשת קלון.
נקרא שוב את דברי המשנה, ונמצא בהם משמעות נוספת:
המשנה הקודמת הורתה שאל לו לתלמיד חכם להנות מתורתו. הלומדים את המשנה עלולים לטעות ולחשוב, כי עליהם מוטל "לדאוג" לכך שהחכם לא יהנה מתורתו וממעמדו, ועל כולם מוטלת חובה לפעול באופן שתלמידי החכמים לא יכשלו בעשיית התורה עטרה להתגדל בה.
כדי למנוע טעות זו, בא רבי יוסי ואומר: אמנם לתלמידי החכמים עצמם, כלומר, ללומדים עצמם, אסור להשתמש בתורתם כקרדום לפרנסה, אולם עליכם, על הציבור כולו, מוטל לדאוג לכך שהם יתפרנסו בכבוד.
כאשר החכם עצמו מבקש להרוויח מלימודו, יש בכך פגם, שנהנה מכתרה של תורה, אך על האחרים מוטל לדאוג לרווחתו באופן שמותר לו ליהנות מהם, כגון: שיתנו לו הלוואה, אך לא מתנה, שיכניסו אותו כשותף לעסק שלהם, וכך לא ייחשב החכם כמי שנוטל שכר על לימודו.
באותה מידה אסור לחכם לרדוף אחר הכבוד, אך על הציבור מוטל לכבדו ולהוקירו, שהרי כבודו – כבוד התורה הוא. ולכן, המכבד תלמידי חכמים ודואג לרווחתם, נחשב כ"מכבד את התורה" ושכרו הוא ש"גופו (שלו יהיה) מכובד על הבריות".
לעומתו, מי שנוהג להיפך, מי ש"מחלל את התורה", מי שמוצא פגמים מדומים בתלמידי חכמים ומזלזל בהם בטענה שהם עוזבים את חיי המעשה לטובת עיסוק בחיי רוח, הרי שסופו יהיה ש"גופו (יהיה) מחולל על הבריות" – הוא עצמו יהיה בזוי בעיני רואיו.
כל יהודי חרד להגביה ספר קודש שנפל ולנשקו ביראת כבוד, כל יהודי מרגיש את הזכות לכבד ספר תורה בבית הכנסת, באותה מידה עליו להעריך את ספרי התורה החיים, את תלמידי החכמים השרויים בתוכנו. עליו לרחוש להם כבוד ויקר.
הרשם עכשיו!
