רבי ישמעאל הוא בנו של רבי יוסי בן חלפתא, שדבריו הובאו במשנה הקודמת. מקום מושבו היה בציפורי, ולאחר פטירת אביו הוא מילא את מקומו כמנהיג הרוחני של העיר.
בדבריו של רבי ישמעאל במשנה זו קיים הד לזהירותו המופלגת בעת עריכת דין, והוא בבחינת 'נאה דורש ונאה מקיים'. בגמרא מובא מקרה שארע לרבי ישמעאל ברבי יוסי המוכיח עד כמה יש להיזהר מעוון שוחד.
אריסו של רבי ישמעאל נהג להביא לו משדהו של רבי יוסי סלסילת פירות בכל ערב שבת. פעם אחת הוא הקדים והביא את הפירות ביום חמישי. שאלו רבי ישמעאל: 'מה יום מיומיים שהקדמת להביא לי היום את הפירות?' ענה האריס: 'מכיון שיש לי היום דיון בבית הדין שלך, חשבתי שאנצל את ההזדמנות שאני מגיע אליך, ואביא כבר היום את מכסת הפירות השבועית'. אמר לו רבי ישמעאל: 'אם כך, פסול אני לדון את דינך. העובדה שהבאת לי את הפירות מוקדם יותר, יש בה חשש של לקיחת שוחד'.
רבי ישמעאל הושיב דיינים אחרים שידונו בדינו של האריס במקומו. בעת הדיון עקב רבי ישמעאל אחרי מהלך הדיון. בעת המעקב הבחין רבי ישמעאל, שדעתו נוטה לטובת אריסו. אף שלא השתתף בדיון, מצא רבי ישמעאל את עצמו חושב בכל מהלך הדיון: 'הלואי שיטען אריסי כך, הלואי שיענה כך וכך', כדי שיזכה בדין.
כאשר שם לב רבי ישמעאל להלך מחשבותיו, אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד", כלומר, ראו כמה חמורה היא נטילת שוחד, "ומה אני – שלא נטלתי, ואם נטלתי – שלי נטלתי – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".
הנוטל שוחד, המקבל מתנה מאחד הצדדים, אינו יכול להוציא דין אמת לאור.
לא ייפלא אפוא, שרבי ישמעאל שנזהר זהירות כה רבה לדון דין אמת, הוא זה שמתריע במשנתנו שעל האדם לחשֹוך עצמו מן הדין ולהיות זהיר מאד בהוראותיו. מפני חומרת הנושא חשוב מאד להשתדל להימנע מלהגיע לדון בבית דין, ואם דנים, יש לכלכל את הדברים בהשכל ודעת ובזהירות יתירה.
החושֹך עצמו מן הדין
משנתנו מעלה על נס אדם שנמנע מלהיכנס לתוככי מריבה בין ניצים, ואינו ממהר להתערב ולפסוק את דינם.
לנוכח קביעה זו מתעוררת שאלה: והרי כל חברה מתוקנת זקוקה לאנשים שיכריעו ויפסקו במחלוקות השונות המתעוררות בחיי היום יום. ואם כן, חשוב להבין מדוע משבח התנא במשנתנו אדם שנמנע מלעשות משפט צדק בין איש לרעהו? ויותר מכך, מצוה מפורשת נאמרה בתורה שיש למנות דיינים. ואם כן, כיצד ניתן לשבח את אלו שנמנעים מלקיים את ציווי התורה?
תמצית התשובה היא שכוונת התנא למי שנמנע מלדון במקום שיש אחרים הראויים יותר ממנו לדון. אין ספק שחובת הציבור היא להקים מערכת של בתי דין, ולדאוג שימונו דיינים ראויים שידונו את הציבור על פי דין תורה. חידושו של התנא במשנתנו מכוון כלפי חובתו של היחיד. לא על האדם היחיד מוטלת החובה להתמנות ולהיות אחד מהדיינים. התנא מייעץ לאדם השואף להתמנות לדיין, שאל לו להכניס עצמו לנושא זה. בכך הוא יחשוך (=יחסוך) מעצמו איבה, גזל ושבועת שווא.
במקביל, חשוב לזכור את דברי המשנה בפרק ב': "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כאשר אין אחרים הראויים כמוהו לדון ולהורות לציבור את דיני התורה, מוטל עליו לקבל על עצמו אחריות זו ולא להותיר את הציבור כצאן אשר אין להם רועה. אולם, כאמור, כאשר מצויים דיינים ראויים, אל לו לקפוץ לקלחת זו.
הסבר נוסף וממצה ניתן לשאלה שהוצבה לעיל: כיצד ניתן לשבח את הנמנע מלדון?
קיים "שביל זהב", מהלך אמצעי העונה על כל הדרישות ושמו: פשרה. ראוי לדיין למצות את כל האפשרויות הניצבות לפניו ולהשיג פשרה בין הניצים. הפשרה עדיפה על פני הכרעה חותכת ומוחלטת.
פשרה משמעותה שבהסכמת שני הצדדים הדיין אינו מכריע את הדין המעדיף את אחד מהצדדים על פני רעהו, אלא נוקט בדרך ממוצעת, שבה כל צד מוותר על חלק מטענותיו לטובת הצד שכנגד.
כאשר שני הצדדים מסכימים מראש לפשרה, נוצר מצב שאין בו חשש לגזל, שהרי מלכתחילה הסכימו שניהם למצב שבו יש להם רווח מסויים וגם הפסד המקובל עליהם. במצב זה לא תתפתח איבה, כי אף צד לא יטען שהדיין היטה את הכף לחובתו.
הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח
אדם שאינו ירא מטעות וממהר לפסוק את הדין מבלי לעיין בו היטב מכנהו התנא: "שוטה, רשע וגס רוח", וכל זאת עקב גישתו הקלילה לנושאים כה כבדי משקל.
מדוע כה רבה רעתו? כי לא הרי לימוד תורתנו הקדושה כלימוד שאר החכמות המצויות בעולם. בעוד שאת שאר החכמות ניתן להשיג על ידי קריאת הספרים העוסקים בהן, הרי שבלימוד התורה לעולם אי אפשר לרדת לסופם של דברים.
התורה עשויה בצורה של רבדים רבדים, ויש בה עומק לפנים מעומק. עיון במקום מסויים, מסוגל לשפוך אור על סוגיה שנידונה במקום אחר. האדם יכול לעסוק שנים בנושא מסויים, ובכל אותה עת לדלות עוד ועוד חידושים מאוצרותיה הכמוסים של התורה שאין חקר לתהומותיה. ואמנם, חכמינו הכירו בקוצר דעתו של האדם הקרוץ מחומר, לעומת גודלה של חכמת התורה, ומשום כך הם חששו בבואם לדון דין תורה לעומקו.
"הגס לבו בהוראה" הוא אדם שממהר לחרוץ פסק דין מתוך הסתכלות שטחית, ללא עיון מעמיק וללא בדיקות חוזרות ונשנות, שמא טעה באבחנת המקרה עצמו ובפרטיו.
בסופו של דבר יתגלה האדם לעין כל שאינו אלא "שוטה, רשע וגס רוח".
הוא שוטה – כי אינו משכיל לראות את עומק הדברים, אינו מסוגל להבחין בין עיקר לטפל, בין ערך התורה לכבוד המדומה שהוא מייחל לנחול.
הוא רשע – כי הוא מכשיל את הרבים הנשמעים להוראותיו השגויות.
הוא גס רוח – כי גאוותו מעבירה אותו על דעתו ומגלה את שטחיותו לעין כל. פסקיו יהפכו למשל ולשנינה, והכל יבינו שאינו ראוי כלל לאיצטלה שנטל על עצמו.
הרשם עכשיו!
