במשנה זו ממשיך רבי ישמעאל להנחות את הדיין כיצד עליו לנהוג בעת הדיון בדינים הבאים לפניו. בעוד שבמשנה הקודמת הוא עסק בעצם השאלה האם ראוי להימנע מלדון או שמא יש להשתדל לדון בכל מצב, הרי שבמשנה זו הוא מורה מהי הדרך הראויה בעת הדיון עצמו, כיצד לדון אותו ובאיזה אופן להשמיע את פסק הדין.

כבסיס משותף לכל דרכי ההוראה והפסיקה עומדת מידת הענווה. אם ישכיל הדיין להפוך מידה זו לעטרה לראשו – אשריו ואשרי הבאים לדון לפניו. הוא יזכה לכוון לדין תורה לאמיתו ולהנחילו באופן מעשי בקרב העם.

אל תהי דן יחידי

רבי ישמעאל פונה אל הדיין הדן בדיני תורה ומשיא לו עצה שהיא המלצה כמעט גורפת ומתאימה לכל דיני התורה: "אל תהי דן יחידי" – תשב תמיד בדין עם עוד שני דיינים. בכך תינצל מטעות בדין ומשאר הרעות המצויות והמוזכרות במשנה הקודמת ("הגס לבו בהוראה, שוטה, רשע וגס רוח"), כלומר, מי שניגש ברגש עליונות – סופו כשלון.

בנוסף מועילה עצה זו להימלט מאיבה, גזל ושבועת שווא, כמובא לעיל. נסביר כיצד פועלים הדברים:

כאשר דיינים נוספים שותפים במהלך הדיון, קיימים סיכויים טובים יותר להוציא לאור דין אמת. גם האדם הגדול ביותר עלול לטעות ולעוות את הדין. לכן, רצוי שיהיו יחד עמו דיינים נוספים, אשר יאירו את עיניו ויעירו לו על טעויותיו. רעיון דומה, לאו דוקא בהקשר לדיין, אלא לכל אדם, אמר החכם מכל אדם (קהלת ד', ט'): "טובים השניים מן האחד". מדוע? "כי אם יפולו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו".

שלמה המלך המתייחס לכל מהלכי החיים וקורותיהם, אינו מחלק בין חכם יותר או פחות, הוא קובע: בכל מקרה – חבר צמוד מונע נפילה, מעמיד על האמת ומונע כשלון.

שלמה המלך העוסק בתהלוכות החיים מסביר שעל האדם לשתף עוד אחד עמו. באופן זה יהיה לו עם מי לשאת ולתת, הם יוכלו לעמוד מול קשיים ולהתגבר על מכשולים בדרכי החיים. בדברי רבותינו אנו מוצאים כי מספר הדיינים צריך להיות גדול יותר משנים. הדיון נערך בנוכחות שלושה דיינים. מדוע? במה שונה דיון הלכתי מהחיים עצמם? הדבר נובע ממספר סיבות:

אחת התוצאות המרות העלולות לצמוח מהכניסה לדין, כמבואר לעיל, היא האיבה, זוהי שנאתו של מי שנמצא חייב בדין לדיין שחייבו. והנה, כאשר יושבים בדין מספר דיינים, הם נמלטים מאיבה זו, שהרי אין בעלי הדין יודעים מיהו המחייב. יתכן מאד שאחד הדיינים דוקא זיכה את הנידון, אך הוא היה בעמדת מיעוט. כאשר יושבים בדין שלושה דיינים, די שיהיה בתוכם רוב שיכריע לחיוב.

זאת ועוד, ההלכה קובעת, כי אין אומרים לבעלי הדין מי הם הדיינים המחייבים ומי הם המזכים. הנידון אינו יודע, בהקשר לכל אחד מהדיינים, האם הוא מהרוב שחייבוהו או מהמיעוט שזיכוהו.

לעומת זאת, כאשר רק שני דיינים ישבו לדין, קיים חשש שתיווצר איבה כלפי הדיינים, שהרי הנידון שחוייב בדין מבין ששני הדיינים כאחד חייבוהו. כל פסק דין שיוצא משניים, מובן ששניהם הסכימו עליו, שאם לא כן, היה נוצר מצב של "תיקו", ובמקרה זה היה עליהם לצרף דיין שלישי שיכריע. מעתה, אם הגיעו שניים להכרעת הדין, ברור מאליו ששניהם הסכימו לפסק זה, והיוצא חייב – ישנא את שניהם.

כדי למנוע תקלה זו תקנו חכמינו שלא ידונו שניים, עד שיצרפו שלישי עימהם. ומעתה אין חשש לאיבה אישית, שהרי לא ידוע מי הם המחייבים ומיהו המזכה.

אם דנו שניים, הם נקראים בלשון הגמרא "בית דין חצוף", כי הם עברו על תקנת חז"ל לדון דווקא בשלושה. יש המוסיפים, כי הם נקראים בשם "בית דין חצוף", על שם עזות הפנים שלהם, שהרי הם מזלזלים בבעלי הדין העומדים לפניהם, ולא איכפת להם שישנאו אותם.

במאמר מוסגר חשוב להדגיש: התורה מצווה את הדיינים: "לא תגורו מפני איש" (דברים א', י"ז). חובה על הדיין לפסוק בדין תורה ללא חת, גם אם ישנאוהו. יתר על כן, גם במקרה שהוא עלול להסתכן, כאשר בעלי דין הם אלימים, עליו לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. אולם ודאי שבמקום שהדיינים יכולים להימנע מעימות, והם לא עשו את הכל לשם כך – יש בכך עזות מצח, והם משדרים חוסר איכפתיות הן כלפי הנידונים והן כלפי עצמם.

נוסיף הבהרה נוספת: דברי המשנה אמורים בדרך המוסר וההנהגה הטובה, כי על פי שורת הדין מותר לדיין מומחה לדון דיני ממונות כאשר הוא פוסק לבדו, ודיניו שרירים וקיימים. משנתנו רק ממליצה שראוי שיצרף דיינים אחרים עמו מפני הסיבות שהיא מונה.

קיים טעם נוסף ולפיו עולה שככל שיהיה רב יותר מספר גדולי התורה השותפים לדיון, הרי זה משובח.

הגמרא מביאה עובדות על אמוראים שנזהרו תמיד שיהיו להם שותפים להכרעת הדין. כך נהג רב הונא בכל דיון, להושיב עוד חכמים לצידו. גם רב אשי נהג לאסוף את תלמידי החכמים הבקיאים בהלכות טריפה הנמצאים במקומו, בכל פעם שבאה לפניו שאלה בהלכות אלו.

מדוע? הגמרא מסבירה (בתרגום מארמית): "כדי שיבוא עלינו שביב מן הקורה". הדברים נאמרו בדרך משל: כשהקורה תכה על ראשנו, יקבל כל אחד רק מכה חלשה, כמכה משביב עץ קטן. כלומר, אם, חלילה, נטעה בהכרעת הדין ויבוא עלינו עונש משמיים, תתחלק באופן זה האשמה בין אנשים רבים, וכל אחד יקבל רק "שביב", מעט מהעונש.

שאין דן יחידי אלא אחד

המשנה מוסיפה טעם והדגשה: "שאין דן יחידי אלא אחד". רק "אחד" – בורא עולם היחיד בעולמו – לו נאה לדון יחידי. הוא יודע את כל הנסתרות, הוא תוכן מחשבות ובוחן כליות ולב, והוא היחיד שדן לבדו, ואין בלתו.

חשוב להוסיף, אמנם לפעמים אנו מוצאים במדרשי חז"ל שהקב"ה נמלך בבית דין של מעלה. לדוגמה, לפני בריאת האדם התייעץ הקב"ה עם המלאכים האם לברוא את האדם. ההסבר הוא שוודאי אין הקב"ה זקוק לעצה, אלא רצונו ללמדנו כי יש לנהוג בענווה ולשמוע את דעת הזולת.

ומכאן נלמד שגם המומחה הגדול ביותר, זה שנהירים לו כל שבילי ההלכה, ראוי לו להימלך בקטנים ממנו, אין זו פחיתות כבוד, אלא חכמה ודרך ישרה.

ואל תאמר קבלו דעתי – שהן רשאין ולא אתה

הדברים אמורים ביחס לדיינים המצטרפים אל המומחה.

תחילה לימדה המשנה כי אל לו למומחה לדון יחידי, אלא עליו לצרף שני דיינים נוספים. עתה מוסיפה המשנה, כי לאחר שצירף אליו המומחה עוד שניים, הם שווים אליו, דעתם חשובה כדעתו והפסק מתקבל מבין כולם. דעתם של כל הדיינים – שווה, והכרעת הדין תהיה לפי רוב מניינם של הדיינים. שמא יטען "המומחה": הלא מעיקר הדין יכול הייתי לדון לבדי, ורק כדי לנהוג בענווה ועל פי עצת המשנה והוספתי שניים עמי, אם כן, אין דעתם חשובה כדעתי, ובידי להכריחם להסכים לפסק שלבי מורה לי. על כך אומר התנא: אין פני הדברים כך! כל הדעות שוות בדין, ולכל אחד מהדיינים יש רשות וחובה כאחד להביע את דעתו בשווה.

וכך הוא פירוש המשנה: "שהן רשאין" – לקבל את דעתך, "ולא אתה" – יכול לאכוף אותם להכריע כשיטתך. אמנם, יכול אתה לנסות לשכנעם ולהביא ראיות לדרך הפסק שלך, אולם אינך רשאי לכפות את דעתך על אחרים.

בחתימת שתי משניות אלו העוסקות בנושא הדיינים, ניתן להפיק לקח מעשי גם עבורנו:

כל אדם הוא דיין כלפי עצמו. בכל רגע נתון מתחבט האדם בדילמות, מתלבט בין הקולות הנשמעים בתוככי לבו ומנסה להכריע מהי האמת. כיצד ניתן להגיע לפסק נקי, חף מנגיעות? נותנת לנו משנתנו עצה טובה: "אל תהי דן יחידי" – בכל שאלה הניצבת לפניך אל תבליט את יחודך, אל תחשיב את עצמיותך, אל תחפש כיצד ה"אני" שלך יגדל בעקבות הכרעה זו, אל תהיה כבול ל"אגו" שלך. 'צא מעצמך', השתדל להאזין לדעת התורה, למוסר השמיימי. אז תזכה להינצל מעיוות הדין ותוציא לצדק את דינך הפרטי.