האדם חייב ללמוד תורה בכל מצב, בין בעוני מחפיר ובין בעושר מופלג. לא עוני מחפיר ולא עושר אגדי יספקו לאדם תרוץ מספק ליום הדין על השאלה: מדוע לא למד תורה כראוי. בכל המצבים מוטל על האדם להתגבר על הנסיונות ולהפנות את מוחו ואת לבו לתורת ה'.

על האדם להפנים: הקב"ה אינו מנסה אותו בנסיון שאינו יכול לעמוד בו. אם מוצב בפניו אתגר קשה, על כורחך שיש לו כח להתמודד מולו ואף לנצח. גורלו של האדם נתון בידיו – ברצותו, יתגבר על הנסיון, ובחולשתו - יכרע תחתיו.

רבי יונתן מתייחס בדבריו לשני מצבים הפוכים בתכלית, הלא הם העוני והעושר. שניהם מערימים קשיים גדולים על יכולתו של האדם להתפנות ללימוד התורה, ומציבים בפניו אתגר גדול.

העני טרוד בפרנסתו. במשך כל היום הריהו מחזר אחר מזונותיו. דאגתו נתונה להשגת עבודה מכניסה יותר, לעלות עוד דרגה במשכורתו הדחוקה. גם בזמן שאינו עסוק בעבודתו, ראשו אינו פנוי לדברים אחרים – ולא כל שכן לדבר הדורש מאמץ שכלי מרוכז – כלימוד התורה.

מנגד, גם העשיר טרוד בעסקיו כל ימיו. ככל שעסקיו משגשגים יותר, כך מועט יותר זמנו הפנוי. כאן צריך לסגור עסקה דחופה, שם צריך לקפוץ לחו"ל בעניינים בוערים, עליו להיפגש עם יועצי השקעות, רואי חשבון, עורכי דין, פקידים ועובדים...

גם כאשר אינו עוסק בנכסיו בפועל, ראשו "תפוס" כל הזמן בענייניו הפיננסיים. עליו אומר שלמה (קהלת ג', כ"ג): "כל ימיו מכאובים, וכעס עניינו – גם בלילה לא שכב לבו" – אין לו מנוחה אף לא לרגע.

שני נסיונות אלה קשים הם במיוחד, ועל כן ביקש שלמה המלך מהקב"ה (משלי ל', ח'-ט'): "רֵאש ועושר אל תתן לי. הטריפני לחם חוקי".

שלמה מבקש שיהיה לו כדי סיפוקו ("לחם חוקי") – לא יותר מדי ולא פחות מדי. מדוע? "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן איוורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי". בגאוות העשיר טמונה סכנת התכחשות לבורא, השובע עלול להעביר את האדם על דעתו. גם דוחקו של הדל עלול להביאו לגזל ולעזיבת הבטחון בה' לחלוטין.

כל המקיים את התורה מעוני

אכן, התורה מכירה בנסיון הכפול שמעמיד המצב הכלכלי בפני האדם, היא לא מבטלת נסיון זה ואת אתגריו, אולם בשום פנים ואופן היא אינה רואה בו הצדקה להשתמטות ממילוי החובות הרוחניים.

כאשר מתייצב היהודי בפני בית דין של מעלה לאחר מאה ועשרים, הוא נשאל האם עסק בתורה. על כל תשובה אפשרית, יוכיחו לו בטענה נגדית שאין הצדק איתו. במשפט שמים מציגים בפני האדם שני "מודלים מחייבים", דוגמאות קיצוניות לעוני מחפיר ולעושר מופלג. הדמויות הראשיות הן: דמותו של הלל הזקן, ובמקביל דמותו של רבי אלעזר בן חרסום. שניהם עסקו בתורה בתכלית ההתמסרות, מתוך ניגוד חריף לנתונים הכלכליים שלהם.

הבה נתבונן:

בכל יום ויום היה הלל הזקן משתכר בטרעפיק (מטבע קטן). חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו. מחצית מכל שכרו הוציא הלל עבור רשות לשמוע את דברי התורה בבית המדרש.

פעם אחת לא הרויח אפילו אותו מטבע בודד ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. מה עשה? עלה וישב על פי הארובה, כדי שישמע דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון.

אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים". מרוב דבקותו נצמד לחלון והאזין לשיעור, עד שנערם עליו שלג בגובה שלוש אמות!

אין אדם שעוניו כה גדול כעוניו של הלל – שלא מצא להשתכר אף לא כדי מטבע קטנה אחת, ובכל זאת מסר את נפשו עבור לימוד התורה.

אם כן, פוסקים בבית דין של מעלה: אין העוני מהווה תרוץ מספיק להתבטלותו של העני מן התורה.

סופו לקיימה מעוֹשֶר

העשיר מצטדק: 'עשיר הייתי וטרוד בנכסי'. אך משיבים לו: 'כלום היית עשיר יותר מרבי אלעזר?'

מיהו אותו רבי אלעזר ומה היה גודל עושרו?

"אמרו עליו, על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים" – היו אלו עסקים חובקי עולם.

רבי אלעזר עזב את כל עסקיו ביד אחרים, והיה נוטל נאד של קמח על כתפו, ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה.

באותם ימים היה נהוג לאכוף מדי פעם את התושבים לעבוד במלאכת המושל של אותו מחוז שבו הם דרים, מעין מס עבודה המוטל על האזרחים.

פעם אחת, כשהלך רבי אלעזר בדרך, תפסוהו עבדיו במטרה להעבידו בעבודת המושל של אותו מחוז. העבדים לא ראו מעולם את רבי אלעזר ולא שיערו כי ההלך הנודד שפגשו, הינו מעסיקם הגדול. גם רבי אלעזר לא הזדהה בפניהם, אלא ביקש מהם: "בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה".

העבדים נשבעו בשמו של אדונם, שאינם מניחים לאותו הלך עד שיעבוד את העבודה המוטלת עליו. או אז הבין רבי אלעזר שאלו הם עבדיו, אולם גם הפעם הוא לא הזדהה, אלא שילם להם ממון רב עד שהניחוהו.

מעובדה זו אנו לומדים כי לא זו בלבד שרבי אלעזר בן חרסום לא עסק בניהול עסקיו, אלא שהוא גם לא הכיר את העוסקים בהם – ואפילו לא ידע אלו מחוזות שייכים לו. כל זאת משום שחשקה נפשו בתורה.

חכמים אלה הינם ראיה ניצחת לכך שגם העני הדחוק ביותר, ומנגד, גם האדם העשיר ביותר, מסוגלים הם לעסוק בתורה.

מעניין לחקור: האם שני הנסיונות, העוני והעושר, מציבים אתגר זהה בקשייו לאלה העומדים בפניהם, או שמא האחד קשה מהאחר, ואם כן, מהו הנסיון הקשה יותר?

מפרשי המשנה מוצאים את נסיון העושר כקשה יותר. אמנם העוני עלול להכשיל בגזל או בגניבה, אולם העושר מסכן את בעליו בהתפארות עצמית ובגאוה שעלולה להביא אותו, חלילה, לכפירה.

התנא נקט לשון 'ביטול' – מעושר ו'קיום' – מעוני, משום שאלה הן האפשרויות השכיחות יותר. יש יותר אנשים המקיימים תורה מעוני, מאשר אלו המקיימים אותה מעושר. וכן להפך, יש יותר המבטלים תורה מחמת עושרם, מאשר אלו שהעוני הוא סיבת אי עיסוקם בתורה.

הגמרא אומרת: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" – יש לקרב את בני העניים וללמדם, משום שדווקא מהם עתידה תורה לצאת לישראל.

מדוע? משום שלעניים אין עסקים המטרידים אותם, וראשם פנוי לעסוק בתורה.

פועל שכיר, לאחר יום העבודה, שב לביתו ומשאיר את טרדות העסק לבעלים, ופונה לעסוקיו האישיים.

אי אפשר להתעלם גם מהחינוך האישי שגורם הצמצום הכלכלי. העשיר רגיל מטבעו בתפנוקים, ואילו העני מסתפק במועט. אורח חיים צנוע ומיעוט של הנאה מתאוות הגוף, מהווים תשתית מתאימה ביותר לעליה בתורה וביראת שמים.

אותו אדם שהצליח להתעלות ולקיים את התורה בימי עוניו, יזכה לקיים את התורה גם בימי עושרו. לאדם כזה אפשר לתת משמים עושר, ללא חשש שהוא יביא רעה לבעליו.

לאחר שזכה אותו עני לקבוע בנפשו את לימוד התורה וקיום מצוותיה בימי עוניו, שוב לא יניח את עסקו בתורה לעולם – גם כאשר יזכה להרווחה.

אדם העוסק בתורה בזמן הדחק, על אף הקשיים הכרוכים בכך – זוכה שרישומו של אותו לימוד יחקק בלבו לכל ימי חייו.