רבי מאיר נמנה על גדולי התנאים שבכל הדורות. מוצאו היה ממשפחת גרים, מזרעו של נירון קיסר, המצביא הרומי שהתגייר בבואו להילחם בירושלים. הגמרא אומרת ששמו האמיתי של התנא היה נהוראי. ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה.

רבי מאיר היה אחד מחמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, אלו שהעמידו את התורה בעולם כולו, לאחר הסתלקותם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגפה.

כל משנה בש"ס, שלא מוזכר בה שם אומרה – משמו של רבי מאיר היא, כפי שלמדה מרבי עקיבא רבו. על פי כלל זה מהווה רבי מאיר את הבסיס הנרחב והעיקרי של ששה סדרי משנה.

עם גדלותו העצומה בתורה, היה רבי מאיר ענוותן, אוהב שלום ורודף שלום. רבי מאיר העיד על עצמו: "מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברַי". עם כל גדלותו בתורה, לא החשיב רבי מאיר את עצמו כראוי לנהוג באופן מעשי לפי שיטת הפסיקה של עצמו, בניגוד לדברי החולקים עליו. בכך היווה רבי מאיר סמל של התחשבות וכיבוד של דעת הזולת.

הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה

כל אדם מחלק את "עוגת הזמן" שהקציב לו הבורא בהתאם לטבעיו המולדים, ובהתאם לסולם הערכים שלו ולאורחות החברה שהוא חי בה. הוא המחליט איזה נתח מסדר יומו הוא יקדיש לעסקיו, וכמה זמן יוקדש ללימוד התורה ולצרכי הנשמה. חלוקה זו מורה על מהותו של האדם ולאן מועדות פניו.

מצויים אנשים שכמעט ואינם עוסקים במלאכה או במסחר מסיבות שונות: מחמת עצלות או מחמת ששפר עליהם גורלם הכלכלי וכיוצא בזה. סדר יומם מרווח דיו, והם היו יכולים להקדיש ללימוד התורה שעות ארוכות, אולם בפועל אין הם נוהגים כך. לכל היותר הם 'משחילים' שעה של שיעור תורני לסדר יומם הפנוי. גם לאלה פונה התנא ואומר: "הוי ממעט בעסק – ועסוק בתורה", עליכם לשנות את סדר ההחשבה ולהבין שעיקר מטרת החיים היא לימוד התורה.

זאת ועוד, אינו דומה לימודו של אדם הלומד כדי למלא את זמנו הפנוי, ללימודו של מי שמתאמץ לפנות מזמנו ולדחות עסקים וענינים המכבידים עליו, כדי ללמוד. אמנם, גם הראשון מקיים מצוות למוד תורה כהלכתה ושכרו רב, אולם השני מוכיח שהוא מייקר את התורה ומוכן להקריב למענה.

התנא ממליץ: נצלו את זמנכם הפנוי ללימוד התורה, ובכך תרויחו רווח כפול. לא זו בלבד שתזכו למלא את שעותיכם באוצרות הנצח של היהדות, אלא שגם הימנעותכם מעסקי חולין תחשב לכם לזכות. בכך תגיעו למצב שלא העצלות והמשיכה לנוחות תדרכנה את חייכם, אלא השאיפה להתעלות רוחנית היא שתדרבן אתכם ותשפיע על כל פינות חייכם.

ניתן לדייק בדברי המשנה דיוק חשוב נוסף המהווה תנאי להצלחה: המשנה אומרת "הווי ממעט". המלצה זו כתובה בלשון הווה, כפעולה מתמשכת. היא לא נאמרה בלשון ציווי חד פעמי 'מעֵט בעסק!'

מטרת התנא להדגיש את דרך הפעולה הרצויה: יש לפעול לאט לאט בהדרגה ובמתינות. לא ביום אחד מזנקים אל הפסגות. אדם השואף להתעלות בלימוד התורה, אל לו לגדוע את כל עסקיו באחת. עליו אמנם למעט בעסקיו, אך רק 'למעט' ולא לזנוח אותם כליל. 

רק לאחר תקופת הסתגלות והבשלה, הוא יוכל לחזור ולמעט עוד קמעא בעסקיו, וכן הלאה. הקפיצה לראש הסולם בבת אחת אינה מוצלחת, והאדם עלול שוב ליפול לאותה מעמסה חומרית שממנה הוא מנסה להשתחרר.

העקרון זהה בכל שאיפה רוחנית. אין לקפוץ בבת אחת למעלה. קיימת בכך סכנת ההתרסקות. טפֵּס בסולם דרגה אחת בלבד, התרומם מן הארץ שלב אחר שלב, עד שתגיע בסופו של התהליך ל'ראשו בשמים'.

והווי שפל רוח בפני כל אדם

לאחר שהזכירה המשנה את מיעוט העיסוק בעסקים כתנאי להצלחה בלימוד התורה, היא מוסיפה ואומרת, כי גם מידת הגאוה חוסמת בפני האדם את דרך ההצלחה בתורה.

ואמנם, מוצאים אנו בתורה את הפסוק (דברים ל', י"ב-י"ג): "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא" – התורה לא תימצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים. אין דברי תורה נכנסים לליבם של גאוותנים ובעלי הנפש הרחבה.

אין זה כלל סגולי בלבד, שהגאווה מרחיקה את סגולת התורה, גם סיבות ריאליות מעורבות כאן. הגאוותן פשוט אינו מסוגל לכפוף את עצמו ולשמוע את דברי זולתו. כאשר אזניו אטומות משמיעת דעות מנוגדות, נחסמת במידה ידועה דרך העליה.

לכן מדגיש התנא: "והווי שפל רוח בפני כל אדם" – כאשר תרגיש שפל ותהיה מסוגל ללמוד מכל אדם, תגלה שיש לאחרים במה להעשיר את ידיעותיך ולהחכימך בלימוד התורה, ובכך תפתח בפניך דרך העליה.

אם נתבונן בעין חודרת נוכל למצוא קשר ישיר בין שני התנאים המוזכרים במשנה – מיעוט בעסק ורכישת הענווה. מה מניע בני אדם לצבור ממון? במקרים רבים מידת הגאוה היא המניע לרדיפה זו, רדיפה שאין לה קץ ולא תכלית.

לא אחת יש לאדם ממון רב מכפי צורכו, יש לו גם די והותר כדי "לסדר" את כל צאצאיו לדורותיהם. אך למרות זאת, הוא ממשיך לטרוח ולהתאמץ כדי להרבות את עושרו. מה דוחף אותו לעמול ולרדוף, להתמרמר על כל הפסד או על כל מניעת רווח? מדוע אינו מסתפק במה שיש לו? מדוע אינו מוכן להרפות ולנוח על זרי ההצלחה?

הווי אומר: הרצון להיראות מוצלח יותר מהאחרים, להחשב נכבד ונערץ בשל עושרו הרב. האדם אינו מסוגל לשאת את המחשבה שפלוני ידור בוילה נאה משלו או אלמוני יחזיק חשבון בנק תפוח ממנו. אלו מהווים את המנוע הנסתר המניע את מערכת העושר.

הגאוה והשאיפה לכבוד הן אלו שעומדות בבסיס החתירה הבלתי פוסקת להגדלת הרכוש. החשש מירידת קרנו בעיני מכריו מונע מהאדם למעט בעסקיו, מחשש שמא יינזק מעמדו החברתי.

לכן אומר התנא: אם ברצונך למעט בעסקיך כדי לעסוק בתורה, עליך להקטין את מידת הגאוה. רק לאחר שתגיע למצב שבו תהיה שפל רוח בפני כל אדם, כלומר, שלא תרגיש בצורך נפשי להתנשא על זולתך, תוכל גם לדבוק במטרה – למעט בעסק ולהרבות בלימוד התורה.

אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך

התנא מזהיר את האדם שלא ניצל את זמנו ללימוד תורה שעלולים כל העת לצוץ בחיים קשיים, דאגות ומטלות שיטרידו את מנוחתו. הוא לא "יזכה" לשבת בחיבוק ידיים בחיק העצלות. "אדם לעמל יולד", אם אינו בוחר בעמל התורה, יוטל עליו עול אחר.

גם אם בבוא הזמן, אותו אדם שזנח את התורה בתחילה ירצה לשבת בשלווה ולעסוק בתורה, יזמינו לו מן השמים טרדות, שתפרענה לו להשתלם בשלמות בתורה.

כלל נקוט הוא בידינו: בדרך שהאדם בחר ללכת, בה מוליכים אותו. 

כל יום שבו התרחק האדם, חלילה, מהקב"ה ומתורתו, הוא התרחק למעשה מרחק של יומיים, וכפי שנאמר (רש"י דברים י"א, י"ג): "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". הסיבה היא שעל כל צעד שהאדם מתרחק מבוראו, מתרחק ממנו הקב"ה באותה מידה. נמצא שכל צעד שצועד האדם לאחור, הוא למעשה נסיגה של שני צעדים, וככל שרב יותר המרחק, תהיה ארוכה יותר החזרה למקום המפגש. 

התנא מדגיש בפני האדם את חשיבותו היחודית ואת אחריותו האישית: "אם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך", אם לא תתמסר ללימוד התורה, לא תהיה שונה במאומה מכל מיליארדי האנשים המצויים בעולם.

בכל עסק אחר שתעסוק, ימצאו רבים אחרים שיעסקו בו. בעולם הרחב יש רבבות רופאים, עורכי דין ושאר בעלי מקצוע. יחודו של היהודי נבחן רק במעלות הרוחניות שהוא רוכש לעצמו.

הדרך להפוך את אישיותך לתופעה חד פעמית, להנציח את ייחודך ולרכוש בלעדיות אמיתית, היא להתמסר ללימוד התורה. כשאתה מתמזג עם התורה, אתה מעניק לעצמך ממד של נצח ובכך חתמת את שמך בספר הזהב של העוסקים בתורת ה'.

ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך

המשנה מסתיימת באיזכור שכרו של לומד התורה. "אם עמלת בתורה", היה בטוח, ששכרך יינתן לך ביד רחבה ובשפע, היישר מידו הפתוחה של הבורא.

התנא מדגיש כי שכרו של הלומד יינתן על ידי מלכו של עולם בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שלוחיו. "יש לו" – לקב"ה עצמו – "שכר הרבה ליתן לך".

לימוד התורה גורם לקורת רוח במרום, וגם השכר הניתן עבורו אינו שכר נקוב ומצומצם, אלא הקב"ה מוסיף מאוצרותיו שפע רב לצועד באורחותיו.