במשניות ובתלמוד אנו מבחינים בשני תנאים (חכמי המשנה) בשם רבי אליעזר בן יעקב. הראשון שביניהם היה בן דור התנאים הראשון, וזכה לראות את בית המקדש עומד על תילו, והשני הוא רבי אליעזר בן יעקב השני, שחי בדור הרביעי לתנאים. על פי מיקומה המאוחר של המשנה, נוטים המפרשים לראות משנה זו שבפרקי אבות כמי שנאמרה על ידי רבי אליעזר בן יעקב השני.

רבי אליעזר בן יעקב זכה בגמרא לעדות נדירה שנאמרה על דברי משנתו: "משנת רבי אליעזר בן יעקב - קב ונקי". כלומר, דבריו מועטים כמידת קב, שהיא מהקטנות שבמידות שהיו נהוגות באותם ימים, אך אותם דברים מועטים שהוא אומר, נקיים הם וברורים ללא שום תוספת או חסרון. מסיבה זו נפסקה הלכה כמותו בכל מקום.

העושה מצוה אחת

מסופר בתלמוד הירושלמי שיום אחד הגיע לעירו של רבי אליעזר בן יעקב עני שהיה סומא (עיוור). הקבצן התיישב בחוצות העיר, הניח קופה והמתין לנדבותיהם של הבריות, אולם איש לא השגיח בו. אנשים חלפו על פניו, ממהרים לענייניהם, ואף אחד לא תרם לו מתת כלשהי, למרות דלותו ועוורונו.

הבחין בכך רבי אליעזר בן יעקב, והוא הלך והתיישב למרגלותיו של העני, מבלי לומר דבר לאיש. ראו זאת האנשים, נדהמו ונבהלו: פאר העיר, התנא האהוב על כולם, יושב ברחוב למרגלותיו של קבצן! מסקנתם היתה שכנראה אותו סומא הוא אדם חשוב, למרות מראהו מעורר הרחמים. כתוצאה מכך התחילו לשלשל מטבעות לקופה. הסומא שמע פתאום את גשם הנדבות, את צלצול המטבעות, והבין שיש סיבה לדבר. הוא שאל את העומדים לידו: 'מדוע זכיתי לחסד זה?' והם השיבו לו: 'אינך יודע מי יושב לידך? רבי אליעזר בן יעקב!'

בירך הסומא את רבי אליעזר בן יעקב על החסד שגמל עמו: "אתה גמלת חסד עם מי שנראה ואינו רואה, הרואה ואינו נראה (הבורא) יגמול עמך חסד עד סוף כל הימים'.

קונה לו פרקליט אחד

בתפילת ליל יום הכיפורים אנו מבקשים מהקב"ה: "הס קטגור, וקח סנגור מקומו", כלומר, שהקב"ה ישתיק את הקטגור הבא לדבר עלינו רעה, ויעמיד סנגור במקומו, שימליץ טוב בעדנו. המשפט השמיימי מתנהל בדומה למשפט הארצי, וגם בו מופיעים סנגור וקטגור.

מי הם אותם קטגורים וסנגורים? התשובה כתובה במשנתנו: "העושה מצוה אחת – קונה לו פרקליט אחד". פרקליט משמעותו מליץ טוב – סנגור. ולעומתו: "העובר עבירה אחת - קונה לו קטגור אחד".

מכל מצווה ומצווה שאדם עושה נברא מלאך, שתפקידו להמליץ טוב בעד עושה המצוה, וכן להגן עליו ולהזכיר לפני הבורא את זכותו.

בספר איוב אנו מוצאים פסוק (ל"ג, כ"ג): "אם יש עליו מלאך מליץ, אחד מני אלף, להגיד לאדם יושרו". יש מלאכים שתפקידם להמליץ טוב על האדם. וקיים גם הצד שכנגד: מכל עבירה נברא מלאך שתפקידו לקטרג על החוטא ולהזכיר את עוונותיו בעת המשפט.

יש כמה סוגי משפטים: האדם נשפט בכל יום, בראש השנה ובעת פטירתו מן העולם.

בכל משפט ומשפט עומדים לצידו פרקליטים הבאים לצדד בעדו, ומנגד ניצבים קטגורים המזכירים את עוונותיו. כל הסנגורים וכל הקטגורים מלווים את האדם לנצח, והם חוזרים וניצבים בכל משפטיו – מי לטובתו ומי לרעתו. אם האדם לא שב בתשובה, העבירה ממשיכה ללוות אותו, ויחד עמה מלווה אותו, חלילה, הקטגור שנברא בעטיה של אותה עבירה.

מטרת התנא במשנה לעורר אותנו שנעשה הכל כדי שיעמדו לנו סנגורים שימליצו טוב בעדנו.

הבה נתבונן בנקודה נוספת: התנא נוקט לשון יחיד: "העושה מצוה אחת... והעובר עבירה אחת", כדי לחדד את חשיבותה של כל מצוה ואת חובתה של כל עבירה. גם מצווה בודדת, או לחילופין, עבירה בודדת עלולות להכריע לכף זכות, או חלילה, לחובה. ואמנם, אנו מוצאים בגמרא: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה".

חטא אחד עלול להכריע את האדם לכף חובה. לכן, אסור להכנס לשאננות! יתכן שעבירה אחת 'קלה' תכריע, חלילה, את הדין.

מנגד, אל לנו לשקוע ביאוש! אסור לומר: 'מה תעזור עוד מצוה קטנה במצבי הנואש?' כי יתכן שמצוה זו תטה את הכף לזכות.

הערך המספרי של המילה קטגור היא שלוש מאות ושמונה עשרה (318), ואילו הערך המספרי של המילה "סנגור" היא שלוש מאות ותשע עשרה (319) – יתרון של אחד. ללמדנו כי די בכך שמספר הסנגורים יעלה באחד על מספר הקטגורים, כדי שהאדם יזכה לכף זכות. אדם שמפנים הסתכלות כזו על מצבו, מרגיש שכל ימיו הוא פוסע על חבל דק, וכל צעד הוא קריטי. ולכן, מתוך תחושת אחריות, הוא ישתדל בכל עת לקיים מצוות כדי להטות את הכף לזכותו.

תשובה ומעשים טובים – כתריס בפני הפורענות

התשובה והמעשים הטובים הם מגן ומחסה מפני העונש והייסורים, הבאים משמים כפירעון על חובותיו של האדם כלפי בוראו.

נשאלת שאלה עקרונית: לשם מה אנו זקוקים לעשיית תשובה? הלא למדנו שבכל מצוה קונים סנגור, ואם כן, מספיק שנרבה בעשיית מצוות, וממילא ירבו זכויותינו?

התשובה הפשוטה היא שאין אדם יודע מהו מתן שכרן האמיתי של המצוות, ואינו יודע גם איזו מצוה היא 'קלה' ואיזו מצוה היא חשובה יותר. כמו כן, אין לדעת איזו עבירה היא קשה יותר ואיזו 'קלה'. רבותינו למדונו שהדרך לתקן את העבר ולשפר את הדרכים, היא על ידי התשובה. ולכן, האדם זקוק לתשובה שתכפר על עבירותיו.

אם נתבונן בהשוואה למבנה משפט כאן בארצות החיים, ניווכח שאין כוחם של כל הסנגורים ושל כל הקטגורים שווה. יש פרקליטים טובים ויש פחות. יש עורכי דין פקחים ובעלי נסיון, בעלי כושר ביטוי ושכנוע טובים יותר מאשר עמיתיהם. כן הדבר גם אצל הסנגורים השמימיים – יש טובים יותר ויש טובים פחות, לא כולם שווים.

על פי מה נקבעת איכותם של הסנגורים שהאדם קונה לעצמו? התשובה שסנגור טוב תלוי באיכות המצוה שמקיומה נברא, וערכו של הקטגור על פי חומרת העבירה, אשר בגינה הוא נברא.

אכן, סנגורים רבים יעמדו לזכותו של האדם בבית דין של מעלה. אולם אם האדם קיים מצוות מתוך הרגל, בחוסר חשק וללא מחשבה – גם סנגוריו ייראו בהתאם: מונוטוניים, חסרי התלהבות ושטחיים. מנגד, אם את העבירות האדם ביצע בהתלהבות, בחשק ובתשוקה, הקטגורים יפרטו את העבירות מתוך להט והנאה, הם ידברו בהתלהבות, בעסיסיות, וקשה יהיה לעמוד מולם.

נקל לשער במצב כזה איזה צד יגבר. כדי לא להגיע למצב זה, אנו זקוקים ל"תריס" שיגן עלינו מפני הפורענות, שיסכור את פי הדוברים בנו עתק.

התשובה נמשלה לתריס, למגן שנושא הלוחם מלפניו, ובו הוא חוסם את החץ או את החנית מפני פגיעתם. גם אם כבר נורה החץ, אפשר עדיין להינצל ממנו על ידי המגן. גם אם הפורענות נמצאת חלילה בדרך, ניתן להינצל ממנה! התריס - המגן הוא התשובה. ברגע אחד, כהרף עין, יכול האדם להחליט לשנות את דרכו, ומיד התשובה מגינה עליו.

מגן העשוי מחומר זול אינו מגן כראוי. הוא לא יעמוד מול מתקפה עזה, וכך חייבת גם החזרה בתשובה להיות מושלמת. לא די בחרטה מן השפה ולחוץ, עליה לנבוע מעומק הלב והנשמה.

זאת ועוד, המגן אינו מועיל אם לא אוחזים בו כראוי. האוחז במגן זוכר היטב שהוא נמצא במלחמה. הוא לא יתנמנם ולא יעז להרפות ממנו, כי בכך הוא יסכן את חייו. הוא דרוך לקרב ונמצא במצב של כוננות מתמדת.

וכך גם בתחום הרוחני על האדם להיות בכוננות רצופה. עליו לחזות מראש מאיזה כיוון יבוא היצר, באיזה נשק הוא ישתמש ובהתאם לכך לתכנן את קווי ההגנה נגדו. מלחמת היצר לא הסתיימה ולא תסתיים לעולם, ולכן, על החושים הרוחניים להיות מחודדים תדיר, כי רק תשובה ומעשים טובים הם התריס בפני הפורענות.