רבי יוחנן הסנדלר חי בדור הרביעי לתנאים והיה מתלמידיו האחרונים של רבי עקיבא. בהקשר לכינויו "הסנדלר" מובאים שני הסברים. הטעם הפשוט הוא שכהרבה מהתנאים עסק גם רבי יוחנן במלאכה למחייתו, ומלאכתו היתה עשיית סנדלים ומנעלים. הטעם האחר הוא שרבי יוחנן נקרא כך על שם מוצאו מהעיר אלכסנדריה, שבשמה מופיעות רוב האותיות של המילה 'סנדלר'.

בתלמוד ירושלמי מובא מעשה שבזמן שהיה רבי עקיבא חבוש בבית האסורים על שהקהיל קהילות ולימדם תורה, התקשו החכמים בדין מסוים בהלכות חליצה, ולא הגיעו להכרעה.

התחפש רבי יוחנן הסנדלר לרוכל המכריז על מרכולתו בחוצות העיר, ותוך כדי הכרזה הוא התקרב לבית הסוהר. כשהגיע לשם הוא עמד והכריז: "מי רוצה חוטים? מי רוצה מחטים? חליצה בינו לבינה מהו?" – הוא הבליע את שאלתו ההלכתית בתוך הכרזותיו על הסחורה שנשא עמו.

שמע רבי עקיבא את דברי תלמידו, הציץ מן החלון ואמר: "אית לך (יש לך) כושין (כלי טויה)? אית לך כשר!" – גם כך הבליע את תשובתו להכשיר את החליצה.

כל כנסיה שהיא לשם שמים – סופה להתקיים

מטרתו של רבי יוחנן הסנדלר בדברי המשנה היתה לעודד את חכמי אותו דור. באותם ימי מבוכה וגזרות שמד נתרבו כתות שונות בתוך כלל ישראל: צדוקים, בייתוסים, איסיים ו'סתם צבועים', אשר שאפו להשיג שלטון ורכוש.

החכמים של אותו דור חששו לגורלו של עם ישראל, שהרי, חלילה, עלול הוא לנהות אחרי אותן משאות שוא.

רבי יוחנן הסנדלר קובע: "כל כנסיה שהיא לשם שמים – סופה להתקיים". לדבריו, הצרות מבית ומחוץ לא ישברו את עם ישראל ולא ישנו אותו, חלילה, לרעה. בסיסו של העם הוא "כנסיה לשם שמים". הכינוס והאיחוד של העם מטרתם להגדיל שם שמים ולהפוך את העם לחטיבה רוחנית אחת. ובאשר לאותן כתות שפרשו מכנסת ישראל, הוא קובע שסופם שיאבד זכרם מעם ישראל.

המציאות בעתיד אכן הוכיחה שכל הכתות למיניהן שפרשו מדרך המצוות בקול תרועה רמה – סופן ששקעו בתהום הנשיה, ואילו עם ישראל השורשי חי וקיים.

לא אחת אנו נתקלים באידיאות שונות הצצות חדשות לבקרים, תנועות המעלות על נס דגל כזה או אחר. אנו מביטים לעתים בתדהמה מול תופעות אלו, ושואלים את עצמם: האם הן תתקיימנה לנצח?

הבורא העניק נצחיות לעמו, והיא מלווה תמיד את העם השומר על מורשת התורה. כל עם ישראל על כל גווניו הוא צאצא של חלק העם הנאמן לתורה. אלו שאינם שומרים תורה מהווים תופעה בת הדורות האחרונים בלבד. אין אדם שאינו שומר תורה, שהוא צאצא ישיר של דורות עתיקים שלא שמרו תורה. מי שאינו שומר תורה נעלם תוך מספר דורות, חלקם שבים ליהדות וחלקם לצערנו, אובדים לעמם.

כל כינוס שמטרתו האדרת התורה או לגדור פרצות ולזרז את קיום המצוות, סידור החיים בהתאם לרוח התורה הוא כינוס לשם שמים.

ומנגד, כינוס שמטרתו שונה מדרך התורה ויעודו, לסלול דרכי חיים אחרות, שונות ממסורת הדורות. בדרך כלל בכינוסים מסוג זה מטרת המשתתפים היא להשתרר ולהתנשא זה על זה אשר בראש מעייניהם עומד קידום אישי ושאיפות אישיות, ולא רצון כן לדאוג לזולת היא "כנסיה שאינה לשם שמים".

סופה להתקיים

המשנה חורצת את גורלו של הכינוס, לשבט או לחסד, בהתאם לכוונות מייסדיה, האם "סופה להתקיים" או "אין סופה להתקיים".

סוף הכנסיה להתקיים בכך שמטרות הכינוס שלמענה היא התכנסה יוגשמו ויתממשו, וגם יישומן בפועל יצליח. בכינוס זה תישמר האחדות ותושג הסכמה מעשית בין באי הכינוס למען המשך הדרך.

במשנה לא נאמר כל כנסיה שהיא לשם שמים תתקיים, אלא "סופה להתקיים". התנא בא להדגיש, שאל לנו להסתכל על מצב הכנסיה כעת, אלא יש להמתין להתפתחויות בעתיד.

לעתים אנו רואים כינוס לשם שמים עם מספר המשתתפים בו מועט, קיים חוסר אמצעים משווע ועוד.

אך המשנה אומרת: אל תסתכלו על ההווה ואל תחששו מהעתיד. אם מתכוונים לשם שמים – מצליחים.

מדוע כנסיה לשם שמים סופה להתקיים?

שתי תשובות בדבר:

הסיבה הראשונה הינה כאשר לכל המשתתפים ישנה מטרה משותפת, וכולם נרתמים למאמץ משותף למען השגת המטרה, הם מתעלמים מנוחות אישית ואף אחד לא מצפה לרווח פרטי. במצב זה האחדות נשמרת, ומתקיים בהם (ישעיהו מ"א, ו'): "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

קיים טעם נוסף שבגללו כנסיה לשם שמים יש לה קיום מתמשך: בכינוס לשם שמים שורה אחדות, ולכן, הקב"ה משרה את שכינתו על משתתפיו, כביכול, הוא עצמו נעשה שותף לכינוס זה, שהרי כאשר עם ישראל מאוחד, גם ה' קרוב אליו.

עם שותף זה, החפץ בקיום השותפות והוא כל יכול – אין כח בעולם העלול לפרק התלכדות זו.

וכל כנסיה שאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים

על התאספות שאינה לשם שמים אמר שלמה המלך את הפסוק (משלי י"ח, א'): "לתאוה יבקש נפרד" – כאשר מטרת השותפים היא למלא את תאוותם ולספק את רצונותיהם האנוכיים, הכינוס צועד לקראת פירוד ואין סיכוי לשותפות זו להתקיים, כי כל אחד יפנה לדרכו לחפש את תאוותיו באופן עצמאי.

הדוגמה הבולטת ל"כנסיה שלא לשם שמים" היא: בדור הפלגה הושגה, לכאורה, האחדות הגדולה ביותר בדברי ימי האנושות: "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א') – כולם דוברים שפה אחת, ולכולם מטרה משותפת – אין גזעים שונים, אין דתות זרות, אין חלוקה למדינות, כל המשאבים מוקדשים למען אותה מטרה. היו להם את כל הסיכויים להצליח ולממש את החזון שהם חרטו על דגלם. וכך נאמר שם: "ומעתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (בראשית י"א, ו').

אך, דא עקא, מטרתם היתה "שלא לשם שמים", הם רצו למרוד בבורא העולם. נמרוד רתם את כולם למחרשתו והפך למושל המוחלט. ולכן, בא עליהם סוף טראגי. הם נפוצו על פני כל הארץ. כל הקיטוב הקיים עד היום בין מדינות ועמים בעולמנו, הינו תוצאה של הפרדות זו. כנסייתם נכשלה. הקב"ה בלל את שפתם, והפיץ אותם לארבע כנפות הארץ.

לעיתים לא קל להבחין בשלב ראשוני בין ה"כנסיות" השונות. כולם מצהירים בריש גלי על אידיאולוגיות נשגבות, ומכריזים על הגשמת הטובה עומדת לנגד עיניהם. המניעים האמיתיים צפונים בעומק לב המייסדים, וקשה לבדוק את טוהר כוונותיהם.

במשנה טמונה שיטת הבחנה יחודית נוספת לזיהוי מהותו של כנס. המבחן הוא האם כנסיה זו סופה "להתקיים", כלומר, לשמור את הקיים ולחזק אותו, או שמטרתה להרוס ולהחריב את היסודות הקיימים. "כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים" – תכלית הכינוס היא לשמור על הקיים, להוסיף עוד נדבך לבנין העומד זה מכבר.

אם בבסיס ההתארגנות עומד רצון לחזק את המורשת המונחלת לנו מדור דור - כנסיה זו היא לשם שמים. אולם אם מטרתו המוצהרת היא לבנות עולם חדש על הריסות העולם הישן, או אפילו להסתפק לעת עתה בהכנסת תיקונים ושינויים בקיים, זוהי כנסיה שלא לשם שמים, ו"אין סופה להתקיים". משתתפיו יעזבו אמנם את הישן, אך הבנין החדש לא יתקיים.