רבי אלעזר בן שמוע היה מחמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא לאחר שמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו במגפה, על שלא נהגו כבוד זה בזה. רבי עקיבא פעל כדי להפנים בלב תלמידיו האחרונים את הלקח מאותה פרשה כאובה מאד, ואמר להם: "בני, הראשונים לא מתו אלא על שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם". רבי אלעזר דאג להעביר מסר זה לדורות הבאים, באומרו: "יהי... כבוד חברך כמורא רבך". לדבריו יש להתייחס לחבר במבט גבוה ומחייב.

שאלוהו תלמידיו: מהי הסיבה שזכית לאריכות ימים?

מנה להם רבי אלעזר שלוש סיבות ואחת מהן היא: "מימי... לא פסעתי על ראשי עם קודש". רבי אלעזר השתדל להיכנס ראשון לבית המדרש כדי לא להטריח את התלמידים לעמוד לכבודו.

יתכן, כי גם בגלל יחסו המופלא לתלמידיו זכה רבי אלעזר לתלמידים מרובים, עד שהעיד רבי, שאף הוא נמנה בין תלמידיו: "כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, היינו יושבים ששה-ששה באמה!" כולם הצטופפו סביבו, כדי לשמוע את דברי תורתו.

רבי אלעזר בן שמוע והיה האחרון מעשרת הרוגי מלכות.

כאשר באו להוציאו להורג בערב שבת עם חשכה, ביקש רבי אלעזר שיניחו לו לקיים עוד מצווה אחת – מצוות שבת, אולם שליחי המלכות הרשעה לא נתנו לו לקיים את מבוקשו, ובאמצע אמירת הקידוש הרגוהו.

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך

התנא עומד על חובתו של הרב לכבד את תלמידו. עליו לדאוג לכבוד התלמיד, ממש כפי שהוא דואג לכבוד עצמו. אל לו להתנשא מעל תלמידיו, אלא עליו לשמור על כבודם, לנהוג עמם בהבנה ובהערכה ולא בקרירות ובריחוק.

את המקור להנהגה זו למדנו ממשה רבנו. לפני מלחמת עמלק אומר משה ליהושע: "בחר לנו אנשים" (שמות י"ז, ט'), ולא נאמר 'בחר לי'. משה רבינו התייחס אל יהושע תלמידו בהערכה מופלגת, כשווה אל שווה, וכלל את שניהם במילה אחת: "לנו".

וכבוד חברך – כמורא רבך

הדרישה הולכת וגדלה, אין להתייחס אל החבר כשווה אל שווה, אלא יש להיזהר בכבודו כפי שנזהרים בכבוד הרב.

רבותינו מביאים דוגמה מיחסו של אהרן הכהן אל משה אחיו, שנאמר: "ויאמר אהרן אל משה: בי אדוני" (במדבר י"ב, י"א). משה ואהרן מנהיגים את עם ישראל ביחד, אהרן האח המבוגר פונה אל משה בתואר "אדוני" – כפניית תלמיד לרבו.

שני חברים הלומדים זה עם זה, האחד מחכים ומשלים את חברו, ומבחינה מסוימת הוא אכן רבו, ומכאן מתחייבת ההתייחסות המיוחדת אליו.

ואמנם, הגמרא מספרת כי תלמידי חכמים שבבבל כאשר היה נכנס חברם לבית המדרש, הם היו קמים לכבודו כפי שמכבדים רב. כמו כן אם אחד מבני החבורה נפטר, למגינת לב, הם היו קורעים את בגדיהם כדין תלמיד על רבו שנפטר. ההתייחסות המיוחדת לחבר כאילו הוא רב, נובעת אמנם מהעובדה שכל אחד לומד מרעהו.

ומורא רבך – כמורא שמים

חובת התלמיד לכבד את הרב נובעת בין השאר מהכרת הטוב כלפי הרב על עיצוב אישיותו הרוחנית של התלמיד. נפסק להלכה בתלמוד כי חובת הכבוד כלפי הרב קודמת לחובת הכבוד לאב, והסיבה: אביו – הביאו לעולם הזה, ואילו רבו שלימדו תורה – הביאו לחיי העולם הבא.

חובת התלמיד אינה רק לכבד את רבו, אלא גם לירא ממנו. אסור לתלמיד לשבת במקומו של רבו, להצדיק את דבריו או לסתור את דבריו. אסור לו גם להתיישב בפניו עד שיקבל את רשותו לכך, וכמו כן, לא יצא התלמיד מעם רבו עד שייטול ממנו רשות.

חז"ל משווים בין יחסו של התלמיד לרבו ליחסו של אדם לשכינה. נביא את חלקם: "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה". "כל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה" ועוד.

ומפני מה החשיבו את המורא מפני הרב עד למורא מפני השכינה? "כי מורא הרב, יסוד מורא שמים הוא". כלומר, לא ניתן להגיע ליראת שמים אמיתית, בלא לימוד תורה והבנת הנהגת הבורא, המועברים לתלמיד על ידי רבו. נמצא שמורא הרב מביא למורא השכינה.

זאת ועוד, לא ניתן ללמוד תורה כראוי בלא רב, וכדי שהתלמיד יקבל תורה מרבו, עליו לחוש יראה מפני מעלתו. אם התלמיד ישכיל לעשות כן, הוא ייחל למוצא פי רבו ויזכה לשמוע ממנו דברי אלוקים חיים.

אין יראת שמים בלא מורא רב. מי ש"מורא רבו" עליו כ"מורא שמים", מי שיעריץ את רבו, יכבדו וישתה בצמא את דבריו – יזכה להשכיל בחכמת התורה. רק כך ניתן להשיג את מידותיו של הקב"ה, להבין את דרכיו, להכיר ברוממותו ולהתיירא מפניו באמת ובתמים.

המשנה מנחילה לנו את התובנה שעל האדם להשתדל לכבד תלמיד, חבר ורב - כל אחד מהשלושה בדרגה אחת מעל לדרגה שבה ראוי לכבדו על פי שורת הדין: נהג כבוד בתלמידך כפי הראוי לכבד את חברך, בחברך כפי שראוי לנהוג עם רבך, וברבך כפי שמכבדים את שוכן מרומים.

אדם מן השורה, הבא במגע יום יומי עם סביבתו, עלול להיכשל מדי פעם בדיבור לא ראוי או בהתנהגות בלתי מכבדת, ובכך לעבור על חובתו לכבד את זולתו. לעתים הוא עלול להיכשל בהלבנת פניו או להתכבד בקלונו. מורה לנו התנא: השתדל לכבד כל אחד יותר מהראוי לו. ואם ייכשל הוא לא יפגע בתלמידו או ברעהו, ולא יגרע מהכבוד הראוי להם.

נושא "בין אדם לחברו" – חמור הוא וגם רגיש, ולכן, הנחו אותנו רבותינו להוסיף בו מִשנה-הרחקה למען לא נכשל.