בכל מקום שמוזכר בתלמוד רבי יהודה, ללא סימן זיהוי נוסף, הכוונה היא לרבי יהודה בר אלעאי. רבי יהודה נמנה על חמשת התלמידים הגדולים שלימד רבי עקיבא בזקנותו, לאחר שעשרים וארבעה אלף תלמידיו נפטרו במגפה.

מקום מושבו של רבי יהודה היה בעיר אושא שבצפון הארץ. לאחר ששככו מעט רדיפות הדת של הרומאים, התכנסו לאושא כל חכמי ישראל כשמטרתם להרים את קרן התורה, ומשם יצאה הקריאה לבוא וללמוד תורה. היא הופנתה גם לאלו שעד כה נמנעו מללמוד בגלל הגזירות הקשות. ואכן, בעקבות קריאה זו התכנסו חכמים ותלמידים, וקול התורה נשמע ברמה.

רבי יהודה נחשב כמורה ההוראות של בית הנשיא. עקב גדלותו בתורה הוא היה הפוסק המוסמך של מנהיגי העם.

רבי יהודה חי את חייו בדוחק ובצמצום, והדבר נעשה מתוך רצון להסתפק במועט. מסופר בגמרא כי לרבי יהודה ולאשתו היתה רק גלימה אחת שבה הם יכלו לצאת לרחוב. כשהיתה אשתו יוצאת לשוק, היה רבי יהודה נותר ספון בביתו, וכשיצא רבי יהודה להתפלל התעטף הוא בגלימה, ואשתו נותרה בבית. בחירתו בדרך חייו נעשתה בלב שלם ובנפש חפצה.

הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון

כוונת התנא היא לעורר את לומדי התורה ולהדריכם להיזהר בלימודם ולדקדק בהבנת הלימוד, כדי שלא תצא מכשלה מתחת ידם. עליהם לדאוג שהתלמידים יבינו את הדברים על בוריים וידעו להסיק מהם מסקנות ברורות הלכה למעשה.

מדוע מחדד התנא את חיובם זה במילים כה חריפות? משום "ששגגת תלמוד עולה זדון" – אותם חטאים שהם או אחרים יעברו עליהם בבלי דעת, אותן שגגות הנובעות מטעויות בהבנת הדין – תיחשבנה לחכמים שלימדו אותם כזדונות, גם אם נעשו בתום לב.

תכלית לימוד התורה היא ידיעתה לאמיתה. על הלומד מוטלת חובה להבין כל דין לאשורו – מהו מקורו, מהי הסברא העומדת ביסודו, במה הוא שונה מדינים דומים.

אם הלומד יעמוד על טעמו של כל דין ויבין אותו על בוריו, אין חשש שיטעה בבואו ליישם את ידיעותיו. הדברים יהיו ברורים לו עד לפרטיהם הקטנים, והכל בהתאם להלכה.  לנוכח העובדה שהיה בידו של הלומד את היכולת למנוע את הטעויות היא המחשיבה את הכישלון לזדון.

התורה היא חכמת ה'. מטרת הלימוד – להבין ולהפנים את רצונו, כדי שרצון הבורא יהיה הבסיס לחיינו עלי אדמות.  כל סטיה בהוראת הדין מהווה סיכון חיים הן כלפי הפוסק עצמו והן כלפי הסרים למרותו.

הטעות מוכיחה כי יראת השם אינה בוערת בלבו של הלומד. אם הוא טעה, ומתוך פזיזות וחוסר שימת לב הגיע למסקנות מוטעות, משמע שלא הצטייד במלוא הזהירות ובמלוא כובד הראש הנדרשים ללימוד התורה. כתוצאה מכך עלולות להתרחש תקלות חמורות בהנהגת הציבור.

חז"ל מספרים שדוד המלך התבטא: "זמירות היו לי חוקיך" (תהלים קי"ט, נ"ד) – כלומר, אני כה רגיל בלימוד התורה, עד שההלכות קלות הן ושגורות אצלי כזמירות. איני צריך להתאמץ יתר על המידה כדי להבין את הדברים לאשורם.

אמר לו הקב"ה: "חייך, שסופך לטעות בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו". מידה כנגד מידה על ההתייחסות הקלילה, הגיעה לפתחו הלכה ידועה שהוא טעה בה. אימתי ארע הדבר? כאשר העלה דוד המלך את ארון הברית לירושלים, הוא טעה והטעין אותו על עגלה, ולא ציוה לשאת אותו בכתף כפי שנפסק בהלכה.

בעת המסע נראה הארון כנוטה לנפול, וכתוצאה מכך קרב עוזא כדי לסמכו. נעלמה ממנו הידיעה שהארון נושא את נושאיו, ואין כלל חשש שיפול. היה בכך חוסר הערכה מסויים לארון ולשם ה' שהוא נושא. כתוצאה מכך היכה הקב"ה את עוזא למוות. כל זה ארע  מפני "ששגגת תלמוד עולה זדון", חסר בלימוד וחוסר התייחסות נכונה הם שגרמו לכל מה שקרה.

דוד המלך כאב מאד את המקרה החמור ולא הבין מדוע נגזר על עוזא עונש כה חמור, הן הוא רצה למנוע את נפילת הארון, ובלי משים נגע בו.

ענה לו הקב"ה: "לא אמרת 'זמירות היו לי חוקיך'? האם לא למדת את הפסוק (במדבר ז', ט') 'ולבני קהת לא נתן (-עגלות) כי עבודת קודש עליהם, בכתף ישאו'"?

עתה הבין דוד כי העונש הגיע על שלא התייגעו ועמלו בתורה ככל הצורך.

עלינו להפנים שגם טעות זניחה בלימוד התורה עלולה להיות קטלנית.

הגמרא מספרת על רבי יהודה הנשיא שהגיע למקום אחד, וראה שאנשי המקום לשים את עיסותיהם בידיים טמאות, ואינם מקפידים על אכילת לחמם בטהרה. לשאלתו מפני מה אינם מקפידים על הלכות טהרה, ענו לו אנשי המקום, כי פעם עבר כאן תלמיד חכם והורה להם כי "מי בְּצעים אינם מכשירים". כדי שמאכל יקבל טומאה יש צורך שיפלו עליו תחילה מים או משקאות אחרים. הם הבינו ש"מי בְּצעים" הם מים עומדים, כמו מי אגם, שלולית או ביצה, ואילו אותו אדם התכוון ל"מי ביצים", לחלמון או לחלבון של ביצה שניתנים בבצק, שהם אינם כלולים ברשימת המשקים המכשירים לקבל טומאה.

למרבה הצער המאזינים שמעו "מי בצעים" במקום "מי ביצים". כתוצאה מכך התקבלה אצלם טעות כה חמורה במשך זמן ממושך. כשראה רבי אלו מכשולים עלולים להתפתח מטעות קטנה כהגייה לא נכונה, עמד וגזר: "תלמיד אל יורה, אלא אם כן נוטל רשות מרבו". לא די בכך שהתלמיד למד, יודע את הדינים ובקי בסברותיהם. כדי להורות לאחרים, צריך שיתברך ביראת חטא, דיבור רהוט, משא ומתן בנחת עם הבריות ועוד. כל אלו נצרכים כדי שדבריו לא יגרמו למכשול אצל שומעי לקחו.