רבי מתיא היה תנא בן הדורות השלישי והרביעי לתנאים. הוא היה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

בימיו גברו רדיפות הדת בארץ ישראל, ולכן החליטו רבי מתיא וחבריו לעזוב את הארץ ולייסד מרכזי תורה חילופיים בחו"ל, אולם אהבת ארץ ישראל גברה עליהם. הם כבר עמדו על סף הפרידה מן הארץ, אך בהיותם בגבול הם נמלכו בדעתם, שבו למקומם ואמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", כלומר, גם אם קשה מאד לקיים מצוות תחת הנוגשים הזרים בארץ, מכל מקום עצם ישיבת ארץ ישראל הינה מצוה המאפילה על קשיים אלו.

בהמשך התגברו הלחצים ושוב גברה הדאגה לקיומו הרוחני של עם ישראל, ואכן, רבי מתיא בן חרש וחבורתו הקימו – כל אחד מהם בנפרד – בתי דין ומרכזי תורה במקומות שונים בחו"ל כדי להגדיל תורה ולהפיצה בישראל.

רבי מתיא בן חרש מלמדנו שחובה מוטלת על האדם לבחור את סביבתו בזהירות, ולהיות ער למגמות הרווחות במקומו. עליו לבחון תדיר האם אמנם החברה תסייע לו להגשים את שאיפותיו הרוחניות או שמא היא תגררנו להידרדרות חלילה, ולנטישת דרך התורה.

הווי מקדים בשלום כל אדם

ההדגשה "כל אדם" באה לרבות אפילו נכרי בשוק, גם לו יש להקדים שלום. האדם, כל אדם, נברא בצלם אלוקים, ולכן יש להוקיר את דמותו, להתייחס אליו ולברכו.

העידו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה גדול הדור ונשיא הסנהדרין: "שלא הקדימו אדם שלום מעולם – ואפילו נכרי בשוק" (ברכות י"ז, ע"א).

על אף מעמדו הרם, הוא התנהג עם כולם בפשטות ובחמימות, ולא התייחס לזולתו בקרירות ובהתנשאות. בהנהגתו הוא מורה דרך לכולם, מגדול ועד קטן, שעליהם להתייחס לחברה ולכל מרכיביה באופן חיובי, איכפתי וכן.

הנהגה זו מלמדת על ענווה, ומעבר לכך יש בה גם משום דרכי שלום וקרוב לבבות. הנהגה זו מסוגלת לשנות לטובה את פני תבל כולה.

אמנם מקטנות אנו רגילים לשגר ברכת שלום למכרים ולידידים, אבל האם חשבנו שברכת שלום עשויה להיות לא רק הנהגה טובה – אלא גם חובה? ואכן, על פי ההלכה אדם שאינו משיב ברכת שלום למי שברכו, עובר על איסור גזל, שהרי הוא גזל מחברו את הברכה המגיעה לו. אדם שברך אותנו, מגיעה לו ברכה חוזרת על פי שורת הדין.

יתירה מזו, בברכת השלום השגרתית כלולה עצת פלאים לקניית ידידים. התנא מדגיש: "הווי מקדים בשלום כל אדם". אפילו למי שנחשב לאויב יש להקדים לו שלום. גם אדם זה שבודאי לא מצפה ממך לברכה, הקדם לו שלום, ובכך תסיר את עומק המחלוקת. על כך אמר דוד המלך (תהלים ל"ד, ט"ו): "בקש שלום ורדפהו" – חפש את השלום, ואף רדוף אחריו במקום שהוא בורח ממך, כי השגת השלום היא מטרה עילאית וחשובה מאד.

ניתן לכלול בדברי המשנה גם הדרכה להשכנת שלום בין איש לרעהו. כשיש לך עימות עם חברך – "הווי מקדים בשלום", אל תחכה שיבוא הוא לפייס אותך, היה אתה הראשון לפתוח בשלום. שבור את הקרח, וממילא עם הזמן ייפתח גם לב חברך כלפיך, ובדרך זו ישוב השלום לשרור ביניכם. גם אם בתחילה יהיה עליך לבקש את השלום ואף לרדוף אחריו – סופך שתשיג אותו.

והווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים

המשנה משתמשת בדימויים – "אריות" ו"שועלים". הארי הוא סמל החוזק והגבורה. ובמקביל לאריה, תלמידי החכמים הינם אנשים שאזרו את כל כוחותיהם, נלחמו ביצרם וכבשוהו. אלה הם אנשים שניתקו את עצמם מחמודות העולם והקדישו את עצמם לרכישת רוחניות.

מנגד, השועל הוא סמל לערמומיות. לעומת האריה שמלכותו נובעת מיראת הכבוד שרוחשים כלפיו, בהיותו החזק, התקיף והגיבור, מנסה השועל לרכוש את לב הבריות בדרכי עורמה. את עובדת היותו מחוסר גבורה והדר, מחפה הוא בלשון חלקלקות, בחנופה ובמרמה.

התנא מדריך אותנו: "הווי זנב לאריות" – אל תתרשל מלימוד התורה, התגבר כארי לשאת עול תורה ומצוות. התחבר לגיבורי כח עושי דבר ה', למד מהם אורחות חיים.

זאת ועוד, במקרים רבים על האדם להתגבר על גאוותו, להשפיל את עצמו ולהיות בבחינת "זנב לאריות". השהיה במחיצתם מחייבת לא אחת את האדם לא להיות זה שיעמוד בראש החברה, אך הכל כדאי כדי להיכלל בחברתם של גדולים ולשאוב מחכמתם.

הכל כדאי, ובלבד ש"אל תהי ראש לשועלים" – אל תתרשל בלימודך, עד שתצטרך להשתמש בדרכי עורמה ותחבולות, כדי להסתיר את רמתך האמיתית הירודה. אל תהיה מאותם אנשים קטנים, אשר מחפים על מיעוט ידיעותיהם בלשון מושחזת, בלעג לזולתם או בהתנהגות מתנשאת ומרוחקת. החדירה לחברת השועלים הינה שלילית, ואף אם תזכה להיות ראש וראשון להם, יצא שכרך בהפסדך.

העדף להסתפח אל קבוצת האריות, גם אם תצטרך לאחוז בשוליה, מאשר לחבור אל מפלגת "השועלים" הערמומיים, כי הם יובילו אותך בעורמה אט אט למאורת השקר האפלה.

זאת ועוד, צפייה בשני בעלי חיים אלו, הארי והשועל, מורה שדרכו של האריה להעלות את זנבו מעל לראשו. לשועל, לעומתו, יש נטיה להוריד את ראשו אל מתחת לזנבו.

תנוחה זו משמשת כמשל להתנהגות של המכובד באמת מול הרש הגאה. המכובד באמת – מכבד גם את הקטן ממנו, ומוצא בו מעלות, והוא מוכן לשים את זנבו, את החלק הפחות שבו, על ראשו. לעומתו, אדם נקלה – מבזה את הנכבד ממנו ומורידו ארצה. את הראש, את החשוב, הוא משפיל. גם מסיבה זו אומרת המשנה הוי זנב לאריות, כי הם ירוממוך, ואל תהי ראש לשועלים, כי הם ישפילוך.

עתה, לאחר שגילינו את מגמתם האמיתית של האריה ושל השועל, ניתן דעתנו לקשר מעניין בין שני חלקי המשנה:

התנא מדריך בתחילת המשנה להקדים שלום לכל אדם, ולשם כך יש להתאזר בענווה אמיתית ובפשטות הליכות, ולהתרחק ממידות הגאווה וההתנשאות.

מידת הענווה הכרחית היא וחשובה גם בבחירת מיקומנו במפה החברתית. יש להסתפח למשפחת האריות גם במחיר הסתפקות במעמד "זנב". על האדם להתגבר על מידותיו, לכבוש את גאוותו ולהצטרף למגמה החיובית, גם אם נהיה בשוליה.

מי שעושה כן – אשריו, הוא מחכים ומעשיר את רוחניותו מחברת החכמים, ומידותיו הולכות ומשתבחות. אל לו לחבור למשפחת השועלים, גם אם יהיה ראש להם, כי לא תצמח לו כל טובה מכך.