התנא רבי יעקב, המוזכר במשנה הקודמת, מציג בפנינו שתי קביעות שמטרתן להבהיר את ההשקפה הנכונה על העולם הזה והעולם הבא, ומהי השפעתם ההדדית.

בהתאם לנאמר במשנה נמדוד ונקבע: במה עדיף עולם המעשה על פני עולם הגמול? ובאלו בחינות יש יתרון לעולם הבא על פני חיי העולם הזה? ומכאן, כיצד על האדם לכלכל את מהלכיו לאורך שנות חייו, באופן שיוכל לזכות להגיע למדרגות העליונות של עבודת ה' וקבלת שכרן.

יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא

העולם הזה הוא מקום ההכנה לעולם הבא, ורק כאן ניתן לעסוק במצוות ולעבוד את ה'. העולם הבא הוא מקום קבלת הגמול על מעשינו בעולם הזה. רגע חיים בעולם הזה פירושו אפשרות לקיים עוד מצוה. כל מעשה בעולם הזה משפיע על שכרו של האדם לנצח נצחים. רק כאן ניתן לתקן את חטאי העבר ולשפר את העתיד.

אך עדיין דומה שלא פיזרנו את כל הערפילים מדברי התנא: "יפה שעה אחת... בעולם הזה – מכל חיי העולם הבא", הלא כל מטרת עשיית התשובה והמעשים הטובים בעולם הזה, היא כדי לזכות בשכר בעולם הבא. ואם כן, כיצד ניתן לומר כי האמצעי עדיף על התכלית? אם העולם הזה הוא רק פרוזדור, אם הוא משמש רק כדרך המעבר לשם, הרי לכאורה שם עדיף? כיצד נחשב האמצעי יפה יותר מן המטרה?

מסתבר שלא מדובר בשעה "שגרתית" של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, אלא בשעה מיוחדת של התעלות והתרוממות רוח שאין כדוגמתן. כל אדם זוכה בחייו לרגעים של הארה, רגעים שמציעים לו "מקפצה" של עליית דרגות רוחניות רבות בבת אחת. לעתים, בשעה אחת של תשובה ומעשים טובים מסוגל האדם לזכות בחיי העולם הבא, יותר ממה שהיה מסוגל להשיג בכל ימי חייו.

אחד האנשים שזכו לנסוק בשעה אחת לגבהים נישאים אלו, הוא יקום איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה שהיה נשיא ישראל. הימים היו ימי שלטון היוונים בארץ, ויקום איש צרורות התיוון ועבר על מצוות התורה.

בימי גזרות שמד קשים אלו נתפס יוסי בן יועזר ב"חטא" הרבצת תורה ברבים. בעיצומו של יום השבת מצאוהו דורש דברי תורה בפני הציבור. מיד אסרוהו, ולקחוהו להריגה.

בעודו מובל לגרדום, הצטרף אליו אחיינו כשהוא רוכב על סוס ביום השבת. אמר יקום לדודו: שנינו רוכבים, אולם מה רב ההבדל ביני לבינך – אתה מובל להריגה ואילו אני רוכב להנאתי, ואין מי שעוצר בעדי.

ענה לו יוסי בן יועזר: "אם כך למכעיסיו" – אם כך מהנה ה' את מכעיסיו – "קל וחומר לעושי רצונו".

שאל יקום: מי עושה את רצונו של מקום יותר ממך, והנה מובל אתה להריגה?

ענה לו יוסי בן יועזר: "אם כך לעושי רצונו" – אם עושי רצונו של ה' נענשים על עבירותיהם הקלות, "קל וחומר למכעיסיו" – כמה גדול יהיה עונשם של העוברים על מצוות ה'!

דברי יוסי בן יועזר חלחלו בלבו של יקום, ומיד הוא הלך לביתו והרג את עצמו על קידוש השם, כאות לחרטה כנה על חטאיו.

הראו ליוסי בן יועזר מן השמים את מיטתו של בן אחותו, כשהיא מובלת לגן עדן. מיד פתח ואמר: "בשעה קלה הקדימני לגן עדן".

על כך נאמר: "יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", בשעה אחת ניתן לצלוח תהומות של אופל ולקפוץ אל הגדה המוארת, אל האושר הנצחי.

יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה

העונג הרוחני של הנשמה לעתיד לבוא יהיה גדול לאין ערוך מכל ההנאות הקיימות כאן בעולמנו. כיום אין באפשרותנו להבין וכל שכן להשיג הנאה כה נשגבה. כל עוד אנו שרויים בתוככי גוף גשמי, אין אנו מסוגלים להבין לאמיתה מהי התענגות על ה'.

כמו עיוור מלידה שלא יוכל להבין מהם צבעים או כמו חרש שאינו מסוגל להבין מהם צלילים – כך גם לנו אין אפשרות להבין את איכותם של עינוגי הנצח ואת תוכנם.

כל הנאה הקשורה לחומר, אינה מגיעה לקצה קצהו של השכר הרוחני המובטח לעתיד לבוא. עולם החומר אינו יכול להציע הנאה שתהווה תשלום ראוי אפילו למצווה אחת.

אפילו שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, עדיפה על ריכוז כל רגעי האושר שקיימים בעולם הזה.

גם אם נוסיף לאושרו של אדם את כל שעות התענוג וקורת הרוח של כל מכרינו, ידידינו, אנשי עירנו, ארצנו ואף של כל תושבי העולם כולו – עדיין לא מיצינו את "כל חיי העולם הזה". לשם כך עלינו לכנס גם את אושרם של כל יושבי חלד מיום היות אדם על פני האדמה ועד לדור האחרון. רק צרוף של כל רגעי האושר הללו לרגע אחד ונתינתם לאדם אחד מהווים את האושר של עולמנו, וכל אלו יחדיו לא יגיעו עדיין ל"שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא".

"קורת רוח" עדיין אינה ההנאה עצמה, זוהי רק נחת הרוח הנגרמת מחמת אותה הנאה. משל למה הדבר דומה? לעני העומד בפתח הבית ובאפו עולה ריחם הערב של התבשילים המוכנים לסעודה. כך היא אותה "קורת רוח" מהעולם הבא, מי שזוכה "להריח" את הנאת הצדיקים לעתיד לבוא בגן עדן, אין זו ההנאה עצמה, אלא קורת רוח ממנה בלבד. גם שעה אחת של התבשמות זו מכילה הנאה רבה יותר מכל הנאות העולם הזה גם יחד!

ומכיוון ששכרה של מצוה אחת היא הנאה מגן עדן עצמו, ולא רק קורת רוח חיצונית ממנו, נמצא שכל האושר של עולמנו אינו שווה לשכרה של מצוה אחת!

שתי המשוואות הכתובות במשנה משרטטות בפנינו את הזווית המדוייקת לבחינת ערכי החיים. מן העבר האחד חשוב לייקר כל דקת חיים ולנצל אותה כראוי, להפנים שכל רגע הוא הזדמנות לקניית אושר עד, לבניית ארמונות נצח. ומן העבר השני – להעריך נכונה אושר רוחני, לבטל בלב את ההנאות החולפות שמציע לנו היצר בעולמנו, להבין שלעולם אין למכור תורה ומצוות בעד "נזיד עדשים".