רבי שמעון בן אלעזר היה תנא בדור החמישי של התנאים, והיה תלמידו המובהק של רבי מאיר. הוא שימש את רבו במשך שנים רבות, ואף יצא עמו לגלות. דבקותו ברבו היתה כה עזה, עד שאמרו עליו בדרך מליצה: "מקלו של רבי מאיר היה בידו, והוא היה מלמדו דעת" (תלמוד ירושלמי מועד קטן ג', א').

רבי שמעון האריך ימים מאד וחי אחרי ימי רבי יהודה הנשיא חותם המשנה. גם האמוראים בני הדור השני והשלישי זכו לראותו ולהתבשם מאורו.

המשנה מזכירה ארבע פעולות המייצגות שורה ארוכה של התנהגות עם הזולת. ברובן מדובר על הנהגות המסוגלות להביא תועלת וברכה, אולם יחד עם זאת, אם הן לא תהיינה מחושבות היטב, הן עלולות להביא לתוצאה הפוכה ולגרום לשברון לב. חשוב תמיד לתכנן את האופן הראוי ואת הזמן המתאים לעשיית אותן פעולות.

אל תרצה את חברך בשעת כעסו

כאשר האדם כועס דעתו אינה מיושבת עליו. באותה שעה הוא אינו מסוגל להקשיב לקול ההיגיון, ולכן אין תועלת בדברי ריצוי ופיוס שיאמרו לו באותה שעה. הנהגה זו למדנו מן התורה. לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, אמר הקב"ה למשה רבנו (שמות ל"ג, י"ד): "פני ילכו והניחותי לך". מדרכי ה' אנו למדים שאין לפתוח בבקשת מחילה בעיצומה של שעת הכעס, אלא יש להמתין עד יעבור זעם.

הנסיון לפייס בשעת כעס לא זו בלבד שאינו מועיל, אלא הוא אף עלול להזיק. המנסה לשכך את כעסו של חברו ולרצות אותו, דומה במקרה הטוב למנסה לכבות דליקה באמצעות כפית מים, ובמקרה הפחות טוב הוא עלול גם להוסיף שמן למדורה, כלומר, הניסיון הכושל עלול לגרום להגברת האש ולשריפת שטחים נוספים. הכעס שהיה מופנה עד כה לאדם אחר, עלול להיות מופנה עתה אל המפייס הנבוך.

לא זו בלבד שהמרצה את חברו בשעת כעס עלול להשיג תוצאה הפוכה, הוא גם עובר על איסור: "ולפני עיוור לא תתן מכשול". הכעס הוא חטא, והמגביר את זעמו של הכועס, מכשילו בעוון חמור יותר.

על כך אומר התנא: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו" – גם אם הוא אינו כועס עליך וגם אם הוא חברך – אל תפייס אותו באותו מעמד. לא זו בלבד שנסיונך יעלה בתוהו, אלא אתה עלול להגביר את התבערה ואף להיכוות ממנה בעצמך.

ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו

עצתו השניה של רבי שמעון בן אלעזר היא לא לנחם אדם בעת שהצער נמצא בשיא תוקפו. הדוגמה שנקט התנא היא "שעה שמתו מוטל לפניו", שזוהי הצרה הגדולה ביותר בכל אימתה.

לא זו בלבד שהאדם אינו מסוגל לקבל באותה שעה תנחומים, אלא שהתנחומים עלולים להוסיף צער על צערו. הניסיון להסיח את לבו ואת דעתו או לגמד את האסון, יביאו אותו למסקנה שאין האחרים מבינים את גודל יגונו, והדבר יגביר את אבלו.

הנסיון לנחם אדם בשעת צערו, עלול גם להביא, חלילה, להטחת דברים קשים כלפי מעלה וכן כלפי הסובבים.

על המנסה לנחם בשעה זו קרא שלמה את הפסוק (משלי כ"ה, כ'): "מעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר – ושר בשירים על לב רע". אדם המסיר את בגדיו ביום של קרה וכפור, דומה למי ששופך חומץ על נתר (מין סבון). זהו מעשה לא מוצלח כי פעולת החומץ מתבטלת מפאת רכות הנתר. כך גם אדם ששר ומזמר למי שלבו רע עליו, אין הוא פועל מאומה. הניסיון לשמח אדם בשעה שלבו מלא בצער, לא יצלח כלל.

כאשר נאספו חבריו של איוב מקצוות תבל כדי לנחמו ביגונו ובאבלו, נאמר עליהם (איוב ב', י"ג): "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדל הכאב מאד". כאשר הם נוכחו לראות מה גדול שברו של חברם, הם ישבו דוממים והשתתפו בצערו, ואיש מהם לא פצה את פיו לנחמו.

המדרש מביא סימוכין לדבר ממנהגו של הקב"ה בעת החורבן. בזמן שיצאו בני ישראל לגלות, בקשו המלאכים לנחמו. אמר להם הקב"ה (ישעיהו כ"ב, ד'): "אל תאיצו לנחמני" – "אין אלו ניחומים (אלא) ניאוצים הם לפני".

חכמינו מדריכים אותנו: אין תועלת בדיבור הגיוני למי ששרוי ביגון כבד. יש אמנם להשתתף עמו בצערו, "להיות שם", להכיל את רגשותיו ולתת לו מקום לבטא את עצמו, אך באותה שעה עצמה אין לפנות לשכלו ואין תועלת בניסיון לנחמו.

אל תשאל לו בשעת נדרו

נאמר בתורה (במדבר ל', ג'): "איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". חובה על האדם לקיים את נדרו ולשמור על מוצא שפתיו. המחלל את דיבורו – עוונו חמור, ולכן אמנם הזהירו חז''ל את האדם להימנע מלכבול את עצמו בנדר, כדי שלא יכשל בעוון ביטולו.

בדרך כלל נודר האדם בשעת כעס או בהיותו נתון תחת השפעה של ארוע חוויתי מיוחד – לטוב או למוטב. באותה שעה נפגם שיקול דעתו, ואין הוא מכלכל את דבריו בתבונה. באותו רגע ברור לו בטעות שכך אמנם ראוי לנהוג, ואין בלבו ספק שהוא יצליח לעמוד במטלה שנטל על עצמו. אך לא כך הם פני הדברים. קשה מאד לעמוד בנדר, ולכן חשוב להמנע ממנו.

התורה ירדה לסוף דעתו של האדם, והיא מאפשרת לו להישאל על נדרו. ללכת לחכם שימצא פתח להתיר את נדרו. כך הוא יוכל להינצל מנדרו, כי יתברר לו שהנדר נעשה בטעות ובשיקול דעת לא נכון.

בעת בואו של הנודר להישאל על נדרו, מנסה החכם למצוא אפשרויות שונות ומצבים שונים העשויים להתרחש, אשר אם הם היו עולים בדעתו של הנודר בשעה שנדר, הוא לא היה נודר, ונמצא שנדרו נעשה בטעות.

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו

התנא מייעץ לא להראות לעיני חברו בעת קלקלתו. שום אדם אינו מעוניין ש"יתפסו אותו על חם", בעת עברה או בעת עשיית מעשה נחות. גם אם אינו חושש מעונש, אין הוא מעוניין שיראוהו בעת חולשתו.

לכן ממליץ התנא לא לראותו ולא להראות לו, אלא להעלם מהמקום כדי שלא לבייש את רעהו.

חכמינו מצאו סמך להנהגה זו בהנהגת הקב"ה עם אדם הראשון. כאשר אדם ואשתו נכשלו ואכלו מעץ הדעת, לא נגלה אליהם הקב"ה מיד. ה' לא חפץ לחשוף אותם בקלונם. הוא איפשר להם להגיע למסקנה בעצמם: "וידעו כי עירומים הם". זאת ועוד, הקב"ה העמיד לרשותם די זמן כדי שיתפרו לעצמם עלה תאנה, ורק אחר כך: "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן..." (בראשית ג', ח').

לעתים עלול מחנך לחשוב כי רצוי לתפוס את החניך בשעת מעשה. הוא סבור, כי אם יצליח להוכיח לבן הסורר את מצבו הירוד באופן הנחרץ ביותר – תקל עליו מלאכתו. אולם התנא קובע כי לא כך הם פני הדברים. כאשר מוכיחים תלמיד, חשוב להשאיר לו תמיד "עלה תאנה" שיתכסה בו.

כאשר אדם נתפס בשעת העברה עצמה, נפגע כבודו העצמי קשות. כדי לשמור על כבודו הוא עלול לנסות להוכיח לכולם כי הוא בעצם צודק, וכי מעשיו הינם ראויים. ככל שיתחפר יותר בעמדתו, יקשה עליו להודות בטעותו. לכן, מתי היא העת להוכיח? רק לאחר שהוא עמד בעצמו מול המשגה, ותחושת האשמה מחלחלת בקרבו. לכן, חשוב להשאיר תמיד פתח שבו ייווכח האדם עצמו בטעותו ויפעל לשיפור דרכיו.