שמואל הקטן היה תנא מחכמי העיר יבנה וחי בדור הראשון שלאחר חורבן בית המקדש.

מדוע הוצמד לשמו הכינוי: "הקטן"? חכמינו נותנים לכך שני טעמים:

הראשון – "לפי שהוא מקטין את עצמו". הוא נהג בענווה רבה, מעולם לא התייחס לעצמו כאדם גדול, ולא שאף כלל שאחרים ינהגו ביחס של כבוד כלפיו.

הטעם השני הוא: שמבחינת מעלתו הרוחנית, הוא היה פחות אך במעט ממעלת שמואל הנביא, שהיה שקול כמשה ואהרן גם יחד.

לא ייפלא כי כאשר פעם אחת היו מסובים חכמי ישראל בעליה ביבנה, ויצאה בת קול מן השמים ואמרה: ''יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן''. לאיש מהנוכחים לא היה ספק למי הכוונה.

משנה זו התייחדה משאר המשניות בכך שכל דבריה אינם אלא ציטוט של שני פסוקים מספר משלי. התנא אינו מוסיף עליהם מאומה. ואם כן, נשאלת שאלה: מדוע יוחסו הדברים לשמואל הקטן?

מסבירים ששמואל הקטן היה רגיל להוכיח את שומעיו שלא ייכשלו בדברים המוזכרים בפסוקים אלו. רגש הנקמה והשמחה לאיד הינו רגש חזק במיוחד הפועם בלבו של האדם, וקשה מאד להתגבר עליו עד שלא תורגש נהרה כלשהי של שמחה למראה האויב המושפל. לכן מסביר התנא לשומעיו מהן התוצאות החמורות הנובעות מכניעה לתחושה זו, תוצאות המשתקפות בפסוקים.

ברור שהתנא לא מזהיר את זולתו לנקוט במידה זו, לפני שהוא עצמו השתלם בה.

"בנפול אויבך – אל תשמח, ובכשלו – אל יגל לבך"

לכאורה יש בפסוק כפילות לשון בין שמחה לגילה.

נסביר את הדברים: השמחה הינה גלויה ונראית לעין, ואילו הגילה היא הרגשה בלב פנימה.

מעידת האויב היא השלב הראשון וההתחלתי בעת המאבק נגדו. יתכן בהחלט שהמעידה היא חד פעמית, שהוא לא יפול סופית אלא יצליח לייצב את עצמו והוא יחזור ויתייצב מוכן לקרב, לכן נקט כאן הפסוק לשון 'גילה' המצויה בתוככי הלב – זוהי תחושה פנימית שאינה ניכרת. גם אל מול מעידה חד פעמית חודרת גילה אל הלב. לעומת זאת, לאחר הנפילה – כאשר האויב כרע ונפל שדוד מלוא קומתו, והוא נמצא במצב ששוב לא יתאושש ממנו – אזי מזהיר הכתוב מפני שמחה פורצת וגלויה, שכן באותה שעה שוב אין האדם מסתיר את רגשותיו, אדרבה, הוא מראה בפומבי את שמחתו לאידו של אויבו.

הכתוב מתייחס לשני המצבים: היזהר מלחוש סיפוק בלבך פנימה מכשלונו של האויב, ואל תשמח בפומבי – בעת נפילתו הסופית.

"פן יראה ה', ורע בעיניו"

חשוב להבין: מדוע אין לגיל ולשמוח בעת כזו?

רגש הנקמה הנילווה לשמחה הוא הרע בעיני ה'. לנוכח זאת ישקול ה' את מעשיו של השמח לאיד והתוצאה תהיה: "והשיב מעליו אפו" (שם).

הבורא עלול לשקול את מעשיהם של הנענש (האויב) מול מעשי העולז, ויתכן שיתגלה כי מצבו של השמח לאיד גרוע יותר מבחינה רוחנית. באותה שעה יופנה חרון האף אל אותו נוקם ונוטר.

המושג "שונא" אינו מגדיר שני בני אדם ששוררת ביניהם שנאה סתמית על רקע אישי. שנאה כזו אסורה היא, ואין הכתובים מתייחסים אליה כלל.

"שונא" או "אויב" כוונתם לאדם שעבר על מצוות התורה. ה"אויב" שבפסוק המצוטט במשנה, הוא אויבו של הבורא, הוא רע לשמים ורע לבריות.

ואם כן, יש לשאול: מדוע אין לשמוח בשעה שהקב"ה נפרע ממנו? והרי הקב"ה עושה בכך דין צדק לעין כל?

התשובה היא שגם הקב"ה אינו שמח באותה שעה. הבורא מצטער בעת הענשת החוטאים, ולכן, לא ראוי לשמוח בעת צערו של יוצרם. גם בקריעת ים סוף, בזמן שטבעו המצרים בים, בקשו המלאכים לומר שירה על מפלתם, והקב"ה אמר להם: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?"

ויותר מכך, מפני מה אין לשמוח במפלת האויב? כי יתכן שאנו חלילה הגורם העקיף לחטאו. יתכן שיכולנו להשפיע עליו להיטיב את דרכיו, יתכן שהיינו יכולים לדבר אל לבו לשנות ממנהגיו הרעים, ולכן, מכיוון שעלול להיות שהקולר תלוי בנו – אל לנו לשמוח.

מתי מותר לשמוח באובדן רשעים? השמחה מותרת רק אחרי שבוחנים את הלב ומתחקים אחר סיבת השמחה.

הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" מתייחס לשמחה אנוכית, כאשר האדם רואה את העולם דרך מראה אטומה, כאשר הוא עושה את חשבון רווחיו והפסדיו האישיים בלבד, כאשר אין הוא ער לצערו של השני. אולם יש שמחה מותרת, זוהי שמחה המעידה על גדלות הנפש, זוהי שמחה הנובעת מאכפתיות לכבוד שמים. זוהי שמחה שאינה נובעת מרגשות נקמה. מקורה הוא מהמעיין הטהור של הדמעות הרבות שנשפכו על חילול ה' שנגרם בעקבות החטא.

שמחה טהורה זו מסוגלת למלא רק את לבו של האדם אשר אין לו אויבים אישיים, ורק אויבי ה' הם אויביו. דוד המלך התבטא (תהלים קל"ט, כ"א): "הלא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך - אתקוטט", אין לי אויבים מלבד משנאי ה' ומחטיאי הרבים.

על שמחה מסוג זה נאמר: "באבוד רשעים רינה" (משלי י"א, י') – זוהי רינה הנובעת ממקור טהור, מהעובדה ששוב לא יהיו בעולם משנאי ה'. היא לא נובעת מהאושר המזויף הטמון ברגש הנקמה.

שמואל הקטן חיבר את 'ברכת המינים', שהיא אחת מהברכות הנאמרות בתפילת העמידה, והיא נאמרת על ידינו שלוש פעמים ביום. ברכה זו פותחת במילים: "ולמלשינים אל תהי תקוה". זוהי בקשה מהקב"ה שיאבד את אויבי עמו ישראל שהם אויבי ה'.

היא הברכה התשע-עשרה שבתפילת העמידה. בתחילה נתקנו רק שמונה עשרה ברכות המקיפות את כל צרכי האדם, הרוחניים והגשמיים כאחד. ברכות אלו סודרו על ידי אנשי הכנסת הגדולה בתחילת תקופת בית המקדש השני.

בתקופת רבן גמליאל, נשיא ישראל, נוצר צורך בהתייחסות של התפילה כלפי כופרים, מלשינים וזדים שהתרבו באותה עת. בסוף תקופת בית המקדש השני, וביתר שאת בתקופה שלאחר החורבן – צצו ופרחו כתות שונות שפרשו מדרכו הסלולה של העם. בתחילה היו אלו הצדוקים והביתוסים, ולאחר מכן קמו הנוצרים שהחלו לשנות את תורת ה' וניסו להשפיע על העם לצעוד בדרכם. באותה תקופה התרבו גם מקרי ההלשנה והבגידה בעם ישראל. אותם עוזבי דת הצרו מאד לעם ישראל הדווי בלאו הכי עקב החורבן והגלות, ומסיבות אלו רצה רבן גמליאל להכניס לסדר התפילה בקשה מיוחדת לאבד מלשינים ומינים. היתה זו בקשה מה' שיפעל למען עמו וימנע מכתות אלו להרע להם. בד בבד ביטאה התפילה את החומרה שבתופעת המלשינות וחידדה את סכנת הכפירה בתורת ה'.

רבן גמליאל חיפש בין כל החכמים תנא מתאים שיודע לתקן ברכה זו ומצא את שמואל הקטן.

לכאורה, התמיהה זועקת: האם שמואל הקטן, אותו תנא, ששנה וקיים כל ימיו את הפסוק: "בנפול אויבך אל תשמח" הוא אשר יתפלל לקב"ה שיעקר, ימגר, יכלה, ישפיל ויכניע את האויבים ואת המינים?

התשובה ברורה וחדה מאד. דוקא שמואל הקטן הוא המתאים לחבר תפילה זו על כליונם של האויבים. הוא, טהור הלב שאין בלבו רגש נקמה או שמחה כלשהי לאידם של אנשים, כולל שונאי ה', הוא שראוי יותר מכולם לתקן תפילה זו. התפילה היא לכלות את הרשעה, ואין לה קשר לתחושה האישית של מחבר התפילה. מפלת הרשעים היא הדבר האחרון שעלינו לחפוץ בו, כפי שהתפלל דוד המלך (תהילים ק''ד, ל''ה): "ייתמו חטָאים  מן הארץ" – 'חטאים' ולא חוטאים. 

מיהו האדם שיכול לתקן תפילה מעין זו? רק אדם שחף מכל נגיעה אישית, רק אדם שאינו נגוע ברצון לנקמה ובשמחה לאיד, רק אדם שנקי מכל רבב, הוא זה שיכול לחבר בקשה כזו שכל כוונתה לשם שמים.

האיש המתאים מכל למשימה זו, הוא שמואל הקטן. האיש שהקטין את עצמו כל ימיו, האיש ששינן כל ימיו את פסוקיו של שלמה המלך: "בנפול אויבך אל תשמח" – הוא הראוי לחבר תפילה המבקשת שלא תהיה תקוה לאויבי ה'.