במשנה הקודמת נוכחנו לדעת כי הילד הוא התלמיד הטוב ביותר. במשנתנו אנו לומדים על מהותו של המורה, הרב והמדריך. המשנה מבהירה כי הזקן הוא המורה הטוב ביותר.

הלומד מן הקטנים לְמה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות...

במשלי הענבים והיין מורה לנו התנא מהם יתרונות המורה המבוגר, אל מול חסרונותיו של המלמד הצעיר. במקרים רבים, אותן תכונות העושות את הצעיר לתלמיד טוב, הן אלו שפוגעות בכושרו להיות מורה טוב.

רבי יוסי בר יהודה מסביר לנו את יתרון ההוראה בגיל המתקדם, לעומת המורה הצעיר ובדבריו הוא מביא שתי דוגמאות להמחשה:

הדוגמה הראשונה היא יתרונם של הענבים הבשלים על פני ענבי בוסר, שלא נגמר בישולם. ההבדל הבולט ניכר בעיקר בטעמם. טעם הענבים הקהות, אלו שנקטפו בטרם עתם, הוא חמוץ. ענבי בוסר אינם ערבים לחיך וכל הטועם מהם חפץ לפולטם מפיו. המתיקות נכנסת לענבים רק בעת ההבשלה בקרני שמש הקיץ. ככל שזמן שהיית הענבים על שיח הגפן ממושך יותר, כן תרבה מתיקותם.

לענבי הבוסר נמשל המורה הצעיר וחסר הנסיון. דבריו אינם מתקבלים יפה על שומעיו, וזאת משום שגם אצלו הדברים עדיין אינם מיושבים כל צרכם.

הצעיר נמשך לחריפות ולברק החיצוני, אשר באים לעתים קרובות על חשבון ישוב הדעת וביסוס ההסברה.

לצעיר חסרה גם הבקיאות, זו המקנה ממד רחב יותר לדעת איזה הסבר יש לקרב ואיזה להרחיק, על מה להתעכב והיכן להמשיך.

לעומתו, המורה המבוגר הוא מלא בתורה ואף צבר ניסיון וידיעותיו רחבות ודעתו מיושבת. שנות ההוראה הרבות נזקפות לזכותו ומסייעות לו במלאכתו. הצורך להעביר את החומר הנלמד בצורה נאותה ולענות לשאלות התלמידים, חידדו את דבורו ויישרו את סברותיו. על כך נאמר (תהלים קי"ט, צ"ט): "מכל מלמדי השכלתי", אך "מתלמידי – יותר מכולם" (מכות י', א').

קיים הבדל נוסף. המבוגר מעביר את שיעוריו במתינות וביישוב הדעת, ואינו נסחף אחר ברק חיצוני. הן מחמת טבעו שהתיישב במשך השנים והן מחמת נסיונו רב השנים.

הפגם של הענבים הקהות אינו רק בטעם הרגעי המורגש בחיך. לא זו בלבד שענבי הבוסר אינם ערבים לאכילה, הם גם מקהים את השיניים. טעמם החמוץ של הענבים לא פג גם זמן רב לאחר אכילתם.

כך סופו של הלומד ממורה צעיר, חסר נסיון. לא זו בלבד שהדברים לכשעצמם אינם ערבים, אלא שהם גם מפריעים ללימוד בעתיד. המתרגל לשמוע ולחשוב באופן שגוי, מתקשה בהמשך להבחין איזו סברה ישרה ואיזו אינה כזו. הטעם הנפסד שדבק בו, לא יסור ממנו במהרה.

ושותה יין מגיתו

התנא נוקט דוגמה נוספת לבאר את ההבדל בין מורה צעיר למורה מבוגר. המשל הוא ההבדל בין שותה יין מגיתו לשותה יין ישן.

מהו 'יין מגיתו'? הוא המיץ זב מהענבים הכבושים ונאסף בתוך הגת. טרם החל הנוזל לתסוס, ואף שמריו טרם שקעו. יין ראוי לשמו הוא יין שכבר עבר תהליך של תסיסה וספג לתוכו ריחות וטעמים. היין בגת אינו יין כלל אלא מיץ ענבים.

תורתו של הצעיר אינה מזוככת משגיאות. היא חסרת טעם אמיתי ונטולת ריח מעודן. אדם צעיר הינו חסר ניסיון כדי לדעת אל נכון מה צריך לומר והיכן ראוי לשתוק. הוא עשוי לתבל את דבריו באמרות כנף שאינן במקומן, אף כי שנונות הן, הוא עלול לערב בדברי התורה דברים הנובעים מפזיזות ומקלות ראש, כי, כאמור, אין לו כח הבחנה בין עיקר לטפל.

לעומתו, המורה המבוגר יודע מה ראוי לקרב ומה יש להרחיק. שנות ההוראה הרבות העניקו לו את ההרגשה הנכונה לדעת מהי האמת והיכן מונח הזיוף. התורה שצבר יישרה את סברתו ויישבה את דעתו.

התורה נמשלה ליין, כמו שנאמר (שיר השירים א', ב'): "כי טובים דודיך מיין" – "מה יין, כל זמן שהוא מתיישן בקנקן סופו להשביח, אף דברי תורה כל זמן שהן מתיישנים בגוף סופם להשביח".

היין ודברי התורה הם שני דברים שהזמן החולף מיטיב עמם. ככל שהיין ספון בחבית זמן רב יותר, וככל שהחכמה שוהה באדם משך זמן רב יותר – כך משביחים טעמם וריחם.

האמת היא שלא כל זקֵן משביח עם השנים. ניסיון החיים לבדו אינו ערובה בלעדית לישוב הדעת ולצלילות המחשבה. וכך קובעת המשנה (סוף מסכת קינים): "זקני עם הארץ – ככל שמזקינים דעתם מיטרפת (מתבלבלת) עליהם... אבל זקני תורה אינם כן – אלא ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם".

האדם שעמל כל ימיו בתורת ה' – נמשל ליין ישן ומשובח. הזיקנה ותשישות הגוף כשלעצמן אינן סיבה לרפיון הרוח. אדרבה, ככל שהגוף חלש יותר, דעתו של תלמיד חכם נעשית מיושבת יותר. טרדות הזמן שוב אינן מסיחות את דעתו, יצריו כבר אינם בוערים בו כבעבר, והוא כבר צלח בהצלחה את משברי החיים, כמוהו כיין לאחר שלב התסיסה והרתיחה.

אולם מי שלא השכיל לאצור בלבו חכמת האמת וכל ימיו עסק רק בטיפוח גופו ובסיפוק צרכיו הגשמיים, עתה, כשמגיעים ימי הזקנה, הגוף משיב לו רעה. הראש, שהיה נתון כל חייו בעסקי הגוף, טרוד עתה במחשבה על החולשה ועל החולאים הפוקדים אותו. גם היצרים אינם חזקים כבעבר ותענוגות העולם שוב אינם קורצים לו. לא ייפלא אפוא שאדם זקן שלא קרא ולא שנה מימיו, שוקע אט אט ביאוש ובמחשבות חדלון. זאת ועוד, דעות ואידיאות הנוגעות לחיי העולם הן בבחינת אופנה חולפת. ההשקפות שעליהן גדל ולאורן צעד כל ימיו, שוב אינן רלוונטיות.

חכמת התורה היא חכמת האמת ודבריה נכונים ומתאימים לכל עת ובכל דור, ולכן, החכמה שרכש לומד התורה בצעירותו הינה עדכנית גם לעת זקנתו. לזקן תלמיד חכם קיימת חכמה שבכוחו למוסרה לצעירים ממנו, והללו יתענגו על דבריו.

מי שהשקיע את חייו בדברי תורה, מי שהשכיל להבין את אינסופיות הרוח – הוא זה שיפרח לעת זקנתו. תלמיד חכם הוא כיין ישן, אשר מגיע לשיאו דווקא לאחר שפסקה תסיסתו.

על פי מהלך זה נבין היטב את המאמר של חכמינו: "סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה" (מגילה ל"א, ב'). חכמת הצעירים לעתים מושכת ומתוקה, אולם כשם שהיין מגיתו מרווה את הצימאון רק בתחילה, וכעבור זמן מתגלה נזקו, כך הוא גם ערך חכמתם.

לאחר מות שלמה באו שליחי העם אל רחבעם בנו, המלך החדש, וביקשו ממנו הקלה בנטל המס. המלך הצעיר נמלך ביועציו האם להיענות לבקשת העם או לדחות אותה. הזקנים שבהם אמרו לו: "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם, ודברת אליהם דברים טובים – והיו לך עבדים כל הימים" (מלכים ב', י"ב, ז'). הם יעצו לו להתכופף, להיכנע לדרישות העם, ובכך לקנות את אהדתם. אולם המלך לא שעה לדבריהם: "ויעזוב את עצת הזקנים ויועץ את הילדים". דבריהם נראו בעיניו ככניעה, כהתרפסות אשר תתפרש בעיני העם כחולשה.

ואכן, הילדים יעצו לו (מלכים א', י"ב, י'): "כה תדבר אליהם – קטני עבה ממתני אבי". אל תגלה חולשה, תוכיח את עוצמתך, תראה לעם שכוחך רב מכח שלמה אביך. אמור להם (שם י"א): "אבי העמיס עליכם עול כבד, ואני אוסיף עול עליכם. אבי יסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים". ואמנם רחבעם עשה כדבריהם (שם י"ג): "ויען המלך את העם קשה, ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו". אולם כידוע, התוצאה היתה הפוכה מהמצופה. העם מרד במלך, הממלכה התפלגה לשתי ממלכות, מלכות יהודה ומלכות ישראל, ושוב לא התאחד העם עד צאתו לגלות.

ממאורע זה לומדים חז"ל: "אם יאמרו לך זקנים 'סתור' וילדים 'בנה' – סתור ואל תבנה". שמע לעצת הזקנים, גם אם על פניה היא נראית כסותרת את ההגיון.

יין ישן עדיף עשרת מונים, גם אם ברגע הראשון טעמו של המיץ ערב יותר.