במשנתנו מעמיד אותנו רבי מאיר על אמת פנימית, על הצורך להסתכל על המהות, על הפנימיות אל לנו להסתנוור מברק חיצוני שעלול להיות מזויף ומטעה.

במשנה הקודמת קבע רבי יוסי בר יהודה כלל שעל פיו לימוד מפי זקנים עדיף על פני לימוד מפי צעירים. לעומתו בא רבי מאיר וקובע: אין כללים, "אל תסתכל בקנקן" – אל תשפוט את האדם לפי מראהו החיצוני ואל תחרוץ את דינו לפי גילו. לא אלו קובעים את טיב התוכן הפנימי, "אלא במה שיש בו" – המהות והמשמעות האמיתית הן אלו שקובעות מי ראוי לשמש כרב או כמורה דרך.

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו

התנא מסביר מדוע אין להתייחס לגילו של האדם וליתר תכונותיו החיצוניות: "שיש קנקן חדש מלא ישן" – לעתים האדם הצעיר הינו מלא וגדוש וגם דעתו מיושבת. כמוהו כיין ישן שכבר הסתיים תהליך תסיסתו. מאידך, תיתכן גם אפשרות הפוכה, יתכן שימצא "ישן שאפילו חדש אין בו" – ניתן למצוא אדם מבוגר, שהוא גם בעל הדרת פנים, אך הוא ריק מתוכן, עד שאפילו "יין מגיתו", יין חדש שעדיין לא תסס, אין בו.

לדעתו של רבי מאיר, קיימים גורמים נוספים המשפיעים על חכמת האדם, וניתן ללמוד אותם מהעמקה בסיפורו של איוב:

ארבעת רעיו של איוב באים לנחמו בעת אבלו וצערו על כל מה שאיבד. הם מנסים להשיב על תמיהתו של איוב מפני מה באו עליו רעות כה גדולות. במהלך פרקים רבים בספר מובאים דבריהם של שלושה מארבעת החברים, וגם מוזכרות תשובותיו של איוב לדבריהם. בכל אותה עת הרֵע הרביעי אינו משתתף כלל בדיון.

רק לאחר שאיוב ענה לדברי שלושת הרעים, והם נותרו דוממים, פוצה אליהוא, הרֵע הרביעי, את פיו. תחילה הוא מסביר מפני מה שתק עד כה (איוב ל"ב, ו'): "צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם" – חששתי לחוות דעה בפני גדולים וחכמים ממני, "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה" – עד עתה הייתי בדעה שככל שתרבינה שנות חיי האדם תגדל חכמתו, שכן ככל שהוא צובר נסיון, הוא עמוס בעושר רוחני רב יותר, ולכן שתקתי. סברתי שאל לי, הצעיר, לדבר בפני מבוגרים ממני.

אולם ממשיך אליהוא ואומר: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שד-י תבינם". לאחר ששמעתי את תשובותיכם לאיוב, ורואה אני שתשובותיכם חסרות, אני נוכח שאין לתלות את החכמה רק במניין שנות החיים. "לא רבים יחכמו, וזקנים יבינו משפט" – הזקנה אינה ערובה לחכמה, ולא כל מי ששערותיו לבנות שופע דעת ותבונה.

החכמה תלויה בעיקר ברוחו של האדם, במידת השקעתו בפיתוח נשמתו. תעצומות הרוח והנפש הן שמרוממות את האדם. הזדקנות הגוף לא מורה תמיד על העמקת הרוח ועל גודל תבונת הלב.

ברוח זו נאמרו גם דברי רבי מאיר במשנתנו: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" – אל תיתן לגיל להטעות אותך, אל תסמוך על סימנים חיצוניים בלבד. בדוק בכל מקרה איזו "רוח היא באנוש", אלו מטעני חכמה ותבונה אצורים בו.

חשוב עתה להציב את שתי המשניות האחרונות זו מול זו ולהבהיר את הסתירה הנראית לכאורה במבט ראשון ביניהן. שתי המשניות מתמודדות עם השאלה: היכן מצויה החכמה? האם דווקא ביין העתיק של המבוגרים (כדברי רבי יוסי), או (כדברי רבי מאיר במשנתנו) אין לה קשר לגילו של האדם?

והתשובה: היא שאין כל סתירה בין דברי התנאים. אכן, על פי רוב החכמה משתבחת עם השנים, והיא מאפיינת פעמים רבות את הזקנים. אולם חשוב לדעת שקיימים גם מקרים חריגים, ובהם ניתן למצוא צעירים עם דעה של ישישים.

נתבונן במילים: רבי יוסי נוקט לשון רבים "הלומד מן הקטנים", "הלומד מן הזקנים". לעומתו רבי מאיר אמר את דבריו בלשון יחיד: "אל תסתכל בקנקן", ולא "בקנקנים". ללמדך שרבי יוסי דיבר באופן כללי, ורבי מאיר מסייג את הכלל של רבי יוסי ומוסיף שיש יחידים יוצאי דופן, שהם חכמים כזקנים ואף יותר מכך.

בעקבות הסתייגות זו מייעץ רבי מאיר: "אל תסתכל בקנקן" – אל תסמוך על הכלל, אלא בדוק תמיד: "מה שיש בו". יתכן שלפניך ניצב אחד מאותם צעירים מיוחדים, שהם "קנקן חדש מלא ישן", או לחילופין, ניצב לפניך אדם מבוגר שהוא קנקן "ישן שאפילו חדש אין בו".

משל הקנקן והיין חושפים בפנינו רובד נוסף עם מוסר השכל נוקב:

לפי המהר"ל הקנקן מייצג את הגוף, והיין המשומר שבתוכו מסמל את הנשמה. לפי תפיסה זו, אומר רבי מאיר: "אל תסתכל בקנקן", לגוף אין השפעה על החכמה. לא החומר קובע את מידת תבונתו של האדם, אלא הרוח – "מה שיש בו". מי שישקוד על פיתוח רוחו וישמור על טהרת נפשו, יזכה להכיל יין צלול שהוא משל לחכמה עמוקה ומיושבת.

היין והקנקן מתחרים ביניהם על הבכורה מי ישלוט. האדם מטבעו נמשך אחר יצריו הגשמיים, והללו דוחפים אותו לכיוון החומר. רוב ימיו הוא שקוע ברדיפה אחר תענוגות, ועיקר מרצו מושקע בסיפוק תאוות חומריות. בא התנא לעורר את האדם להימנע מעיסוק מופרז בחומר. באומרו: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", כוונתו היא: אל תשים את צרכי הגוף בראש מעייניך, השקע את מעייניך בעיקר – בנשמה. על פי מבט אמת גם מטרתו של הגוף היא לשמש כנרתיק לנשמה, משכן זמני לבריאה הרוחנית. סופו של הגוף לשוב לעפרו, ורק הנשמה נותרת נצחית לעד.

כל בר דעת לא יעלה בדעתו ליפות את הכלי בלי לדאוג למילויו, ולכן, "אל תסתכל בקנקן" – בגוף, אלא "במה שיש בו" – בנשמה שהיא עיקר האדם. הראיה שאין חשיבות ליופי החיצוני של הכלי היא ש"יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו".

כשם שגילו וצורתו של הקנקן אינם קובעים את איכותו של היין, כך לא משפיעה איכות החיים הגשמיים על מעלתה הרוחנית של הנשמה.

עתה, לא נרתע מלהבין שלב נוסף: פעמים לא מעטות בנין הגוף הוא דווקא סיבה להרס הנפש. לעתים קרובות ניתן למצוא נפש בריאה וחכמה דווקא בגוף דל וחלוש. הוכחה לכך אנו מוצאים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה. תנא זה התבלט בפקחותו ופעמים רבות הוא השיב תשובה ניצחת לטענותיהם של חכמי אתונה נגד חכמת ישראל.

רבי יהושע לא הצטיין במראה נאה במיוחד, ובתו של הקיסר שנכחה באחד הויכוחים, פנתה אליו בתמיהה: "חכמה מפוארת בכלי מכוער?!" מדוע הצפין בורא העולם חכמה כה נפלאה כשלך בגוף לא יפה?

ענה לה רבי יהושע: "הלא גם אביך מאחסן את יינו המשובח בכלי חרס פשוטים". החזירה לו בתמיהה: "ובמה עליו לשמור את היין?" ענה לה: "אדם חשוב כמוהו צריך לאכסן יין בכלי זהב וכסף, ולא לנהוג כהמון העם".

הנסיכה מיהרה ליישם את העצה, ועד מהרה החמיץ היין שהוכנס לכלים אלו. מכאן למדה בת הקיסר שכשם שמקומו הראוי של היין הוא דווקא בכלי חרס חסר הדר, כך מקומה של החכמה היא לעיתים דוקא בגוף לא נאה.