רבי אלעזר הקפר היה מאחרוני התנאים, בן דורו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה. הוא ישב בבית דינו של רבי יהודה, ואף השתתף עמו בהנהגת הציבור. שמו היה נכבד בין התנאים, ולפעמים הוא מוזכר בתלמוד בתוספת התואר "בריבי" – הגדול.

תלמידו הגדול של רבי אלעזר הוא האמורא רבי יהושע בן לוי, מראשוני תקופת האמוראים. בתלמוד מסופר שרבי יהושע הציע לפניו את שאלותיו ההלכתיות, ואף התקרב אליו מאד כדי ללמוד את הנהגותיו.

רבי אלעזר הקפר זכה לבן גדול, הוא האמורא בר קפרא (כלומר, בנו של רבי אלעזר הקפר), שהיה מתלמידי רבי ונחשב בין גדולי החכמים בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל.

הקנאה והתאווה והכבוד

הקנאה והתאווה והכבוד הן שלוש מידות נפש והלוקה בהן לא יבוא לעולם על סיפוקו. תמיד יהיה לו במי לקנא, תמיד תמצא הנאה כלשהי שהוא יתאווה לה ותמיד יחסר לו כבוד. זוהי אחת הסיבות לכך שהמשנה כללה את שלושתן יחדיו.

הלוקה במידות אלו סבור שישיג בנקל את מטרותיו. אך לעולם הוא לא יזכה להגשים את כל מאווייו, ולכן, הרדיפה אחריהם לא תיפסק לעולם, כי לאחר שהאדם ישיג את פסגת חלומותיו הראשונה, הוא ייווכח שבהמשך ניצבת פסגה רמה יותר ומפתה יותר, והוא ימשיך לרדוף אחריה.

אסונו של האדם הוא שלאחר שהוא נלכד ברשת של מידות אלה, יקשה עליו להשתחרר מלפיתתן.

לכן, התנא מזהיר להתרחק מהן, כי פסיעה אחת לא זהירה – והוא עלול להישאב אל תוך ביצת הקנאה, התאווה והכבוד.

מוציאין את האדם מן העולם

הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם – משני העולמות, הן מהעולם הזה והן מהעולם הבא. הלוקה בתכונות אלו אינו זוכה למרגוע גם בעולם הזה. צר העין "אוכל את עצמו" למראה כל הצלחה של זולתו, בעל התאווה "הורג את עצמו" בנהנתנות מופרזת, ותאב הכבוד "מאבד את דעתו" למראה צל צילה של אדישות כלפיו מאת הסובבים אותו.

זאת ועוד, שלושת בעלי המידות הללו אינם מסוגלים להשקיע את זמנם ואת מרצם בתכלית האמיתית שלשמה באו לעולם. צר העין עסוק כל ימיו בבחינת זולתו, המקנא מכלה את ימיו בהרס עצמי, וגם מחפש הכבוד רודף כל ימיו אחר דבר שאינו בר השגה.

מידות אלו אופפות את כל ישותו של האדם, ואינן מותירות לו קורטוב של זמן למילוי חובתו בעולמו. חייו מופנים לחיי העולם הזה בלבד ולכן, הוא מאבד את עולמו האמיתי.

למקנא, ההצלחה הרגעית בעולם הזה חשובה לו מאין כמותה. הנהנתן מוכיח שהוא מעדיף את הנאות ההווה על פני השכר בעתיד. הרודף אחר הכבוד רואה את כל עולמו בפיסת הכבוד הארצית. ולכן, באותה מידה שהם מדדו, כך ימדדו להם, והם אמנם מאבדים את עולמם.

שלושת המידות הללו הן שורש של כל הרעות שבעולם. כל עבירה כלפי שמים וכל פשע כלפי האדם, מקורם ברעות אלה. הקנאה והכבוד הן מקור לכל תחלואי החברה: שנאה, צביעות, אונאה, הכפשה, לשון הרע, שמחה לאיד ועוד. כמה משאבים ירדו לטמיון במחלוקות, כמה מלחמות נבעו מצרות עין ומחישובי יוקרה. גם התאווה היא מקור לגזל, לעושק, למתירנות ולפריצת כל גדרות המוסר. רוב העבירות מקורן בהשלטת החומר על הרוח ובהכנעת הנשמה בפני תאווה בשרית.

זאת ועוד, הקנאה היא שורש כל הקלקולים ביחסים שבין אדם לחברו. התאווה, מושכת את האדם לעבור על רוב העבירות שבין אדם למקום. ואם ייכשל גם בשלישית, ברדיפת הכבוד – שוב לא ישוב במהרה מדרכו הרעה. כי גם אם יכיר האדם בעובדה שחטא, החשש לכבודו אינו מניח לו לשוב מעוונות שעשה, להתנצל ולהתפייס. גם בבואו להתחרט על עבירות שבין אדם למקום, מחמת רדיפת הכבוד, הוא לא יוכל להיראות ברבים כמי שדרכו אינה נכונה! ולכן, הבושה להודות בטעויותיו תמנע ממנו לשנות את מעשיו הרעים, והוא ישאר תמיד בתחום החטא.

שלוש תכונות אלה היו הסיבה לרצח הבל על ידי קין אחיו (בראשית ד', ג'-ה'). הקב"ה שועה לקורבנו של הבל, ומעדיף אותו על פני מנחתו של קין. הדבר מעורר את קנאתו של קין: "ויחר לקין מאוד ויפול פניו".

בהמשך נאמר (שם ח'): "ויאמר קין אל הבל אחיו" – אומרים רבותינו (בראשית רבה פרשה כ"ב, ז') קין והבל התנצחו זה עם זה על חלוקת העולם, למי מגיעה האדמה, מי ייקח את המיטלטלין וכו'.

אמר שלמה המלך (קהלת ד', ד'): "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה – כי היא קנאת איש מרעהו". סיבת כל היגיעה האנושית, הדחף לניצול הכישרונות – היא קנאת איש מרעהו. הצלחת האחד מניעה את האחרים לפעול ולעשות, על מנת לחקות את הצלחתו.

ניתן להשתמש במידת הקנאה כמנוף להתעלות, לקנא בהצלחתו הרוחנית של הזולת הנקראת בחז"ל "קנאת סופרים" והיא חביבה ומביאה לתוצאות רוחניות.