בחלק הראשון של משנתנו למדנו על שלושת השלבים הקיימים בהווית האדם: חיינו בעולם הזה, כאשר הנשמה שוכנת בגוף בעולם החומר, שלב המיתה שהיא היפרדות הנשמה מן הגוף ומעברה אל עולם הגמול, ולאחר מכן תחיית המתים המהווה מפגש מחודש של הנשמה עם הגוף.

כל שלושת השלבים חותרים אל השלב הסופי שבו יתוקן העולם בתיקון מלא, והכל מכוון למטרה אחת: "לידע, להודיע ולהיוודע" שהבורא מחולל כל זאת.

לידע ולהודיע ולהיוודע שהוא א-ל

פירוש המילה "א-ל" הוא בעל כח, כלומר, שהקב"ה שולט בכל המתרחש בעולם ומכוון אותו כרצונו. ההכרה במציאות ה' שברא את העולם ומקיימו, היא הבסיס לקיום התורה ולשמירת מצוותיה.

בעשרת הדברות שנאמרו במעמד קבלת התורה בהר סיני פתח הקב"ה במילים: "אנכי ה' אלוקיך" – כי תחילה יש להכיר שיש בורא לעולם והוא המנהיג את עולמו.

"שהוא א-ל", הוא גם הסיבה לכך שכל הנולדים סופם למות. כדי שיוכלו בני האדם להבחין ברוממות הא-ל, עליהם להכיר תחילה בנמיכות קומתם, ולשם כך יש צורך במוות. אילו האדם היה חי לנצח – ללא חשש מתמיד לקיומו הפיסי – הוא לא היה מגיע לכלל תהייה על משמעות חייו.

למעשה, בני האדם חיים חיי נוחות, תוך ניצול כוחות הטבע לצרכיהם ומתוך עליונות מוחלטת על שאר היצורים. אילולא תחנתו האחרונה של האדם, המוות, מה היה מונע בעדם להסיק בטעות שאין עליהם אדון, ושאין זה מתפקידם למסור דין וחשבון על מעשיהם. לכן, תחושת חידלון זו הינה הכרחית כדי להשיג את תכלית הבריאה, שהיא גילוי מלכות הבורא.

זאת ועוד, האדם המוגבל על ידי החומר אינו מסוגל להשיג את הבורא בהשגה מירבית. אין בכוחו להכיל רעיונות שאינם תלויים במרחב ובזמן. כדי להשיג את מטרת קיומו –עליו להיפרד מהגוף המגביל. רק לאחר מכן יכולה הנשמה להשיג אורו של הבורא – כל אחת לפי דרגתה וזכויותיה.

הוא היוצר, הוא הבורא

השלב השני של ההכרה במציאות הא-ל היא הידיעה כי "הוא היוצר, הוא הבורא". מה בין "יצירה" ל"בריאה"?

יוצר המנהיג את העולם הוא המקנה צורה לכל המאורעות. העולם כולו נתון בידי הקב"ה כחומר ביד היוצר. ומדוע "הוא היוצר" – מפני מה הוא שולט על הבריאה כרצונו? התשובה היא: כי "הוא הבורא", הוא זה שברא את הכל יש מאין, ולכן הוא גם השולט בכל.

הוא המבין

עתה עולה מאליה המסקנה כי הוא גם המבין את כל מעשי הברואים. מעבר לראיית המעשה עצמו, מבין הקב"ה לעומק מה הביא את האדם לעשיית המעשה. הוא רואה את המכלול כולו, ואינו שופט את המעשה הבודד בפני עצמו.

אמנם יש כאלה שיתחכמו לטעון שלא יתכן שהבורא המרומם והנעלה – יתעניין במעשי יצורים פחותים כבני האדם. במטרה להפקיע מליבם של טועים אלו קובע התנא כי עלינו: "לידע, להודיע ולהיוודע" – כי "הוא המבין". כל היצורים נבראו למען גילוי כבוד מלכותו של ה', וכולם אמנם נבחנים האם הם מקיימים את תפקידם.

הכרה זו היא אחת מי"ג עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם, שנאמר (תהלים ל"ג, ט"ו): 'היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם'".

הוא הדיין וכו' והוא עתיד לדון

השגחתו של הקב"ה על כל הנעשה בעולמו, אינה רק השגחה כללית שמטרתה להביא את הבריאה לתכליתה. ההשגחה כוללת גם השגחה פרטית על מעשיו של כל יחיד ויחיד במטרה לשלם לו גמול על פעלו. לא רק בעתיד אלא גם בהווה מקבל כל אדם בדיוק את המגיע לו לפי מעשיו.

גם ההכרה בקיום הנהגת שכר ועונש היא אחת מי"ג עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו".

לא כמידת דינו של בשר ודם, דינו של הקב"ה. במשפט בני האדם דנים את מעשיו של האדם תוך התחשבות בתוצאות הנראות לעיניים בלבד, ואילו במשפטו של הבורא נלקחים בחשבון כל פירות מעלליו. לעתים משפיע מעשה של אדם לאחר דורות רבים. גם תוצאה זו תילקח בחשבון.

כמו כן, משפט בני האדם מבוסס על הוכחות נסיבתיות. בשקלול המשפט נלקחות בחשבון הסיבות הגלויות בלבד, כי בני האדם אינם מסוגלים להבחין בטעמים הנסתרים. אכן, הנביא קובע (שמואל א', ט"ז, ז'): "האדם יראה לעיניים" – אולם הקב"ה – "יראה ללבב". משפטו של הקב"ה כולל גם כוונות סמויות ומניעים אישיים שהפעילו את המעשה. על כן ברור כי הקב"ה "הוא הדיין והוא העד" ברמת הצדק והדיוק המקסימליים של משפט שמים.

בנוסף לכך שהקב"ה משמש במשפטו כדיין וכעד, הוא גם בעל הדין, הוא התובע. הקב"ה יוזם את המשפט וגם מזרז את ביצוע גזר הדין. צרוף שלושת התפקידים: דיין, עד ובעל דין, מלמד שמשפטו של הבורא נערך ללא עיכובים וללא מגבלות.

על כך בכה רבי יוחנן: "עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו – תקנה יש לו?!", משמעות הדברים היא שאין אפשרות להינצל ממשפטו של הבורא.

ברוך הוא שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה...

התנא מונה ארבע ממידותיו של הקב"ה, אשר מציאותן גורמת לכך שדינו של הקב"ה אינו סוטה מן האמת כמלוא הנימה. ארבע המידות שמזכיר התנא הינן כנגד ארבעת תפקידיו של הקב"ה בדין:

המעלה הראשונה: "אין לפניו עוולה" – דיין בשר ודם עלול להטות את הדין בזדון, לפעמים שנאתו כלפי אחד מבעלי הדין מעבירה אותו על דעתו ולפעמים גם קנאתו באחד הצדדים משפיעה על הדין. כל החסרונות הללו אינם קיימים במשפט שמים.

המעלה השניה: "אין לפניו שכחה" - הוא העד המהימן ביותר, שהרי אין חשש שיישמט מזכרונו פרט כלשהו. זאת ועוד, דיין בשר ודם עלול לשכוח מהי ההלכה בבואו לפסוק את הדין – מה שלא ייתכן אצל ה' זוכר הנשכחות.

המעלה השלישית: אין לפניו "משוא פנים", הוא אינו זקוק לאיש ואין בדינו חשש חנופה. כתוב: "לא ניכר שוע לפני דל – כי מעשה ידי כולם" (איוב ל"ד, י"ט) – כולם שווים בעיניו.

המעלה הרביעית: "שאין לפניו מקח שוחד", בדין בשר ודם יש מקום לחשוש לקבלת שוחד שיטה את הדין. גם השוחד הקל ביותר, עלול להשפיע על תוצאות הדין. חשש זה לא קיים כלל אצל הבורא, שהרי הכל שלו – "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבא-ות" (חגי ב', ח').

לכן, ברור כי "הוא עתיד לדון", ושרק אצלו יזכה כל נברא לדיון הוגן. על ה' נאמר: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט" שהרי "א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד').

ודע, שהכל לפי החשבון

אמנם נשגבות הן דרכי השם, אולם דבר אחד ברור – כי "הכל לפי החשבון". בעת שהוא שוקל את זכויותיו ואת חובותיו של האדם, וכן את תכונותיו, כוחותיו ונסיונותיו השונים – הכל נמדד בעת הדין.

גם מעשה שנראה פעוט בעינינו, עשוי להיות גורם מכריע בעת הדין בעולם האמת, כי שם מתחשבים בכל עומק כוחות האדם ובכל ההשלכות של מעשיו.

ואל יבטיחך יצרך...

התנא מצייר בתאור חי את דינו של הקב"ה לעתיד לבוא. התאור אמור לעורר נרדמים ולהרחיקם מיאוש וחוסר תוחלת, שמא יגיע מאן דהו למסקנות שגויות והרסניות. על כך מזהיר התנא: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך".

יש אנשים הנופלים בייאוש מחמת מצבם הרוחני הירוד. הם אומרים: 'ממילא איבדתי כל סיכוי לחזור בתשובה, ולכן, אין לי כבר מה להפסיד אם אמשיך בדרכי'.

אומר להם התנא: גם זו היא עצת היצר הרע, שכן אין גבול לרחמיו של הקב"ה. כל אחד יכול לשוב בתשובה, ואפילו אם הוא ניצב על פתחו של גיהנום. ומנגד, אין תחתית למעמקי השאול. ככל שיוסיף האדם לחטוא, הוא מעמיק לעצמו את השאול. ולכן, השאול אינו "בית מנוס", אין מקום שבו ניתן להסתתר.

ה"חפץ חיים" מוסיף כי כל אדם חייב להגיע לבסוף אל תיקונו המלא. מה שהאדם לא יתקן בחייו הנוכחיים, הוא עתיד לתקן על ידי ייסורים בעולם הבא ואף על ידי ירידה חוזרת לעולם הזה. לכן, החכם אשר עיניו בראשו ישתדל לנצל את כוחותיו כדי להשלים את ייעודו כעת. מדוע להתייסר בחזרה באותה דרך חתחתים שוב ושוב – מיתה, יסורים, לידה, נסיונות – ושוב מיתה?

אל לו לאדם להישמע למחשבת היצר: "כי השאול בית מנוס לך" – שהרי גם במותו הוא לא יימלט מתפקידו. הראיה לכך שאין האדם עצמו אדון לגורלו היא שהרי "על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". כולם נבראו ברצונו של הבורא.

נלך עתה לאורך תחנות הזמן בהווייתו של האדם, ונמצא כי כל מעבר מתחנה אחת לשניה נעשה בעל כורחו:

"על כורחך אתה נוצר" – נשמתו של האדם בטרם היוולדו, נמצאת במחיצתו של הקב"ה ונהנית מזיו השכינה ללא מגבלות הגוף. אולם הבורא מכריח אותה לרדת לעולם הגשמי ולהצטמצם בתוך סד הגוף. אם כן, יצירת הוולד נעשית בעל כורחה של הנשמה.

"ועל כורחך אתה נולד" – בתום תשעת ירחי הלידה מוכרח העובר לצאת לאויר העולם. ממקום בטוח ורגוע, ללא טרדות, ממצב שבו הוא לומד תורה מפי מלאך ו"נר דלוק על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו" – הוא נטרד לעולם הזה על כל קשייו. העולל המגיח לאויר העולם פורץ בצווחה. הוא בוכה בגינו של אותו כורח לעזוב את מקום המנוחה, ולצאת לדרך חתחתים בעולמנו.

"ועל כרחך אתה חי" – גם החיים בעולם הזה, שהוא "נווה התלאות", רצופים בטרדות ודאגות, בצרות ובייסורים. רגעי האושר מועטים לעומת תקופות השיממון וזמני הסבל, אולם, למעשה, לא שואלים את האדם האם רצונו לשהות כאן או לא.

"ועל כרחך אתה מת" – בהגיע הרגע בא מלאך המוות ליטול את הנשמה ואינו נוטל רשות. החיים בעולם הזה מסתיימים בהגיע העת הקצובה, ואין כל יכולת להתנגד לכך.

סקירה של כל התקופות הללו מעלה מסקנה כי גם ימי הזוהר וגם ימי המרורים – הינם זמניים בלבד ולא לצורך עצמם באו. המסקנה המתבקשת היא כי יש תחנה סופית. מגמת פניו של המסלול הנפתל היא תחנתם של כל בני תמותה:

"על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – קיימת משמעות לבריאת האדם מעבר לחייו בקטע הצר של העולם הזה. על כרחנו תפקידו של האדם אינו מסתיים בעת היפרד הנשמה מהגוף. חיינו בעולם הזה הינם הכנה לצורת חיים נעלה יותר שתגיע בעת בוא יום השם הגדול והנורא.