בעשרה מאמרות נברא העולם

בפתחו של חומש בראשית מתוארת בריאת העולם בששת ימי המעשה. בפסוקים אלו ניתן לספור תשע פעמים את הביטוי "ויאמר", שהוא כוונת ה"מאמרות" המובאות במשנתנו. פסוקים אלו הם ציווייו של הקב"ה, והם היוו את אבני הבנין לבריאתו של עולם ומלואו: האור, הרקיע, היבשה, הים, הצמחים, המאורות, השרצים, העופות, החיות הבהמות והאדם נזר הבריאה.

המאמר העשירי הוא: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א'). המילה "בראשית" נמנית כ'מאמר', אף שלא מוזכרת בה 'אמירה', משום שהיא מציינת את האמירה הכללית והראשונית שבה נברא העולם כולו.

חכמינו מבארים כי ביום הראשון נבראו כל פרטי הבריאה: השמים והארץ וכל הכלול בהם. ואם כן, מה נעשה בשאר הימים? ביתר ימי המעשה סודרה הבריאה והוצב כל פרט במקומו. בכל יום מימות השבוע שובצו מקומות, חולקו תפקידים ונקבעו גבולות – וכאשר פרסה השבת את כנפיה היה העולם ערוך ומושלם.

בעת בריאת השמים והארץ ביום הראשון היתה הבריאה תחילה בלא סדר – אור וחושך שימשו בערבוביה, ולכן נאמר (בראשית א', ג'): "ויאמר אלוקים יהי אור". נוצר צורך להאיר את החשכה, לפקוח את העיניים, להתבונן במתרחש, ואז ברא ה' את האור – את היכולת לראות את המציאות ולהכיר אותה.

הגיע היום השני, ובו נאמר (שם ו'): "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל..." – עתה נעשתה הפרדת רשויות, הבדלה בין עליונים לתחתונים. אותם שמים שנבראו ביום הראשון, נצטוו כעת לעמוד כחיץ, לשאת את המים העליונים ("שמים" - שֹא-מים) ולהפרידם מהמים התחתונים.

ביום השני כבר היה הרקיע פרוש על פני היקום, מים מעליו ואויר לנשום מתחתיו, אך הארץ לא היתה עדיין מסודרת. חסרה היתה ההפרדה בין היבשה לבין המים.

הגיע היום השלישי, ואיתו בא הציווי – המאמר (שם ט'): "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" – יתקבצו המים לאוקיינוסים, ויותירו מקום ליבשה: "ותראה היבשה". אותה יבשה שנבראה כבר ביום הראשון התגלתה עתה במלואה. ועתה, לאחר שהוסר הכיסוי מעל הארץ, ניתן לה הציווי (שם י"א): "תדשא הארץ דשא, עשב... עץ פרי עושה פרי..." – יצא הצומח שהיה טמון באדמה מאז בריאתו ביום הראשון.

וכך בכל ימות השבוע סידר הקב"ה וקבע את מקומו של כל מה שנברא ביום הראשון.

ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להיבראות?

השאלה היא: לשם מה נברא העולם בעשרה מאמרות? מדוע לא הסתפק הבורא במאמר אחד? מה היה חסר בבריאה אילו אמר ה': "יתקיים כל העולם כרצוני"? מדוע ירד הקב"ה במאמריו לפרטים הקטנים של חלקי הבריאה, ולא כללם במאמר אחד: "יהיה עולם"?

המשנה מפנה את תשומת לבנו לסיפור הבריאה וללמוד ממנו. בודאי יכול היה אדון העולם לומר מאמר אחד, וברגע זה היה כל העולם נברא. אך הקב"ה לא הסתפק במאמר אחד, כביכול, הוא "טרח" בבריאת עולמו, בריאה שנמשכה ששה ימים, ופעל כל זאת בעשרה מאמרות.

והסיבה לכך היא: "להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

התנא אומר לנו: אדם, הבט בעולם שבו אתה חי, הסתכל בבריאה הנפלאה, התבונן עד כמה מורכבת ומסועפת יצירה זו. שים לב כמה חביבה היא לפני יוצרה! בעשרה מאמרות היא נבראה. אמנם, ודאי שיכול היה הבורא ליצור את כולה בבת אחת, אך רצונו היה שגם אתה – הנברא – תבחין בעושר שבבריאה, בפרטיה הרבים. עליך לדעת כי מוטלת עליך חובה לשמור על מעשה בראשית ולהצעיד אותו לתכליתו הרוחנית המלאה. חכמינו מספרים במדרש: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

הקב"ה לקח את האדם לסיור בעולם שברא. הוא הראה לו הרים וימים, עצים ופרחים והעביר לפניו את כל בעלי החיים – את הבריאה המגוונת במלוא הדרה. הוא הדגים כל זאת כדי לומר לו: ראה, הכל בשבילך עשיתי. הכל בראתי והכנתי לצרכיך. שמור על העולם! התנהג בהתאם, כדי שאכן תהיה ראוי להחשב כתכלית הבריאה.

ומדוע נברא האדם, נזר הבריאה ועטרת ראשה ביום האחרון לששת ימי המעשה? מדוע נברא האדם – השולט בחי, בצומח ובדומם – אחרי כל אלו, וכי לא יאתה לו הבכורה?

חכמינו מסבירים כי דווקא בגלל היות האדם נזר הבריאה, הוא נברא באחרונה. האדם בא לעולם מושלם כאורח חשוב שהכל מוכן וערוך למענו, הוא הגיע כמו חתן המגיע לחתונתו. הוא נכנס לאולם מסודר לאחר גמר כל ההכנות – כי הוא חתן השמחה והכל נעשה לכבודו. כך גם הגיע האדם לעולם, לאחר שהכל נברא כדי לשמשו ולסייע לו במילוי מטרת חייו.

המילה הראשונה בתורה: "בראשית" צופנת בקירבה את סוד החיים, את מטרת העולם: בראשית – בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו גם הם "ראשית".

כל העולם המופלא וכל אשר בו נועד למען ישראל שהם בניו של מקום, כדי שיקיימו את מצוות ה' וילמדו וישמרו את תורתו. אם אכן רואה האדם את עצמו כקברניט שתפקידו להוביל את ספינת העולם לחוף מבטחים, אשריו. אך מה יקרה אם יקלקל האדם וישחית את עולמו של הקב"ה, עולם שנברא כדי שיעשו בו את רצון הבורא?

אז יפנה הקב"ה לאדם ויאמר לו: כיצד העזת להרים ראש? מתי נבראת? – ביום הששי! אתה אחרון לכל הנבראים! אפילו היתוש נברא לפניך.

שני צדדים למטבע, שתי פנים לבריאת האדם. אם זכה ועשה את רצון ה' – הוא קיים בכך את העולם ונחשב לנזר הבריאה.

אך אם לא זכה ופנה לדרך הרעה – הוא קלקל בכך את העולם ונחשב לירוּד ופחוּת אף מן היתוש. היתוש – ממלא את תפקידו בנאמנות, ולעומת זאת, האדם לא השכיל למלא את התפקיד שיועד עבורו.

דומה הדבר לאדם שנותנים לו כלי יקר לפיקדון, ואומרים לו: "דע לך, הכלי יקר ערך! היזהר, הוא עשוי מקריסטל אמיתי!"

אילו היו נותנים בידו כלי העשוי מזכוכית פשוטה, לא היו טורחים להזהירו כל כך, כי לא חוששים לגורל הכלי יתר על המידה. גם אם ישבר – ניתן למצוא לו תחליף.

התורה מתארת בפרוטרוט את מעשה הבריאה כדי ללמדנו כמה חשוב העולם בעיני הבורא, ובהתאם לכך – כמה גדולה היא אחריותו של האדם.

בכל רגע נתון נמצא העולם על כף המאזניים. הכפות מתנדנדות בין הזכות לבין החובה. כל מעשה בודד של אדם מסוגל לחרוץ גורלות. לו היה האדם זוכר זאת תמיד, היה העולם כולו משתנה לטובה.

וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות

הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות כדי לעודד את הצדיק להוסיף זכויות לעולם, לבל תאבד הבריאה היקרה שנבראה בעשרה מאמרות, וגם לדרבן אותו להרבות בעשיית טוב כדי לשלם לו לאחר מכן שכר רב כיאות למי שמקיים עולם שכה השקיע בו בוראו..

ומנגד, על הרשע לדעת את מה הוא משחית, שיבין שהוא מחריב במעשיו עולם שהקב"ה ברא בעשרה מאמרות נפרדים. אין זה עולם שנברא כהרף עין, אלא עולם שהושקעה בו – כביכול – טרחה, ולכן, יקר הוא בעיני יוצרו.

לא רק מבט רחב, גלובאלי, מתבקש מהעובדה שהעולם נברא בתהליך ארוך ומוקפד. גם בהבט הספציפי, הנקודתי שלך מול עצמך, מתבקשת מסקנה זהה. נאמר: "כל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד עולם מלא" – כל אדם הוא עולם מלא. אם אדם מישראל אינו מטפח את נפשו על ידי קיום התורה והמצוות, אם הוא מזלזל, חלילה, בנשמתו – הוא משחית את עולמו הפרטי, הוא מאבד בידיים עולם מלא, הוא לא ידע לשמר את העולם המלא הצפון בנשמת האדם שנפטר.

הבורא פונה לכל יהודי ואומר לו: "בני היקר, עולם ומלואו נתון בכף ידך. מעשיך הקטנטנים בעיניך – גדולים הם בעיני. חובקים הם עולם ומלואו וחורצים גורלות. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי.