עשרה דורות מאדם עד נח... עשרה דורות מנח עד אברהם

התורה מפרטת את הדורות הראשונים שהיו בעולם. בפרשת בראשית כתובים כסדרם עשרת הדורות מאדם הראשון עד נח: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך ונח.

בפרשת נח מוזכרים עשרת הדורות שהיו מנח ועד אברהם: שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם.

בני עשרת הדורות הראשונים האריכו ימים, ומניין השנים מאדם ועד המבול בימי נח, הוא 1656 שנים.

לעומת זאת, מנין השנים של עשרת הדורות השניים (משם בן נח ועד אברהם) נעשה פחות במידה כה ניכרת, עד שנח – האחרון בעשרת הדורות הראשונים, ואשר חי 950 שנה, זכה בימיו לראות את צאצאו בן הדור העשירי, את אברהם אבינו.

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין

מהי הכוונה "מכעיסין"? – יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. הקב"ה ראה את בריות שברא, חוטאים ומכעיסים אך האריך אף.

אדם הראשון חטא באוכלו מעץ הדעת. בהמשך קם קין בנו, ורצח את הבל אחיו. בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, החלו לעבוד עבודה זרה. בדורות הבאים המשיכו להכעיס את ה' בעריות ובגזל עד שהתמלאה הסאה, וכמו שנאמר: "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" – או אז בא המבול.

בעולם החדש שאחר המבול קמים דורות חדשים, והנה גם הם מכעיסים ובאים, משחיתים את דרכיהם. בדור הפלגה בא הקלקול לשפל המדרגה – לכפירה בעיקר ולמרידה כללית בבורא העולם. למרות הכל, הקב"ה אינו מכלה אותה – "כמה ארך אפים לפניו!".

הקב"ה האריך אפו וחיכה אולי יחזרו בתשובה, ומשלא חזרו – גבה את חובו והביא עליהם את עונשם. להודיענו עיקר גדול מהנהגת ה' שהוא מאריך את אפו לרשעים ומצפה שיחזרו בתשובה.

להודיע כמה ארך אפים לפניו

עתה, כשאנו מבינים כי כוונת התורה בפירוט הדורות היא להודיע עד כמה ה' הוא ארך אפים, מתעוררת שאלה: לשם מה היתה צריכה התורה להוכיח זאת פעמיים? גם המשנה מדגישה לנו כפילות זו בחזרה על אותה מסקנה פעמיים, לכאורה מה התחדש בעשרת הדורות האחרונים יותר מן הראשונים?

אלא שקיים הבדל מהותי בין הדורות הראשונים לבין אלו שבאו אחריהם.

עשרת הדורות הראשונים שחטאו, לא היה להם ממי ללמוד מוסר. לא היתה להם דוגמה מוחשית של פירעון וענישה על מעשי רשע – דוגמה אשר תשמש להם כמקור להפקת לקחים לשינוי דרכם, ולכן היה מקום לומר כי זו הסיבה שהקב"ה האריך להם את אפו.

לעומתם, עשרת הדורות השניים - היה להם כבר ממי ללמוד מוסר. הם חיו אחרי המבול וראו שהקב"ה מעניש את החוטאים. הם נוכחו לדעת כי יש דין ויש דיין, ובכל זאת הלכו בדרך קודמיהם. אף על פי כן המתין הקב"ה עשרה דורות, והאריך אף גם להם, אולי יתקנו את מעשיהם. מעתה נדע כי "להודיע כמה ארך אפים לפניו" – אמור גם כשהרשע חוטא מתוך ידיעת התוצאה ומתכוון להכעיס – גם אז מאריך אפו.

קיים הבדל נוסף ומהותי בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים – והוא מה שהיה בסופם, כפי שמציינת המשנה: הראשונים אבדו במבול, ואילו על האחרונים לא נגזר כיליון, אלא "שבא אברהם וקיבל שכר כולם".

באופן כללי, הבורא אינו רוצה בכיליון הרשע, אלא שישוב בתשובה, ולכן הוא לא נפרע ממנו מיד, וכדברי הנביא (יחזקאל ל"ג, י"א): "אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

כך אנו מוצאים כי לפני המבול, לאחר שנחתם גזר דינם, נתן להם הקב"ה ארכה נוספת – עוד מאה ועשרים שנה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יאבדו.

עצם בניית התיבה היתה כדי לעורר את בני הדור. הרי הקב"ה יכול היה להציל את נח ובניו ממי המבול גם בלי התיבה, ובכל זאת ציווה ה' על נח לבנות תיבה במשך מאה ועשרים שנה, כדי לעורר את בני הדור אולי יתחרטו, אולי ישובו.

חכמינו מגלים לנו סיבה נוספת להנהגה זו של "ארך אפיים", סיבה הנובעת מהשגחתו המופלאה של הקב"ה על העולם.

עשרה דורות הכעיסו את ה', ולא היה שווה לפניו להניחם, אלא שידע הקב"ה כי עתיד לעמוד בסוף הזמן צדיק ששמו נח, ובעבורו מקיים ה' את כל אותם דורות. כך גם בעשרת הדורות הבאים. ה' לא משמידם, ביודעו שעתיד לצאת מהם אברהם אבינו.

על הנהגה זו אומר הנביא ישעיהו (ס"ה, ח'): "כאשר ימצא התירוש באשכול, ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו – כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל" – משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו כרם ענבים. הוא עצמו אינו אוהב ענבים, וההיגיון מחייב שיעקור את הגפנים ויטע במקומם עצים אחרים. אולם להפתעת הכל, הוא משקה, מזבל, גוזם ומנכש את הגפנים. מדוע?

הסוד הוא שהוא אוהב מאד יין. וכדי להגיע ליין עליו להשקיע בגידול הענבים.

וכך גם בהנהגת העולם. אף שעשרת הדורות הראשונים הרשיעו, המתין הקב"ה עד שנולד נח שמצא חן לפניו, ורק אז הביא את המבול. גם את עשרת הדורות האחרונים לא איבד הקב"ה כדי שיצא מהם אברהם אבינו, ממנו יצא יצחק אבינו וממנו יצאו יעקב אבינו ושנים עשר שבטי ישראל – אבות האומה הישראלית, מקבלי התורה ושומרי מצוותיה. ישראל הם התכלית שלמענה ברא הקב"ה את עולמו.

הנהגה מופלאה זו נגלית גם בדורות מאוחרים יותר, כאשר הקב"ה, קורא הדורות, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות רואה שעתידים לצאת צדיקים מחלציהם של רשעים, ומשום כך לא מאבד את הרשעים.

רק הצופה מראשית את האחרית, יכול לשפוט לפי חשבונות שמתפרסים על פני דורות רבים. אנו, בני תמותה, יכולים רק לנסות לעתים להבין דברים במבט לאחור, אך בשעת ההתרחשות, סתומים הדברים מעינינו ואין ביכולתנו להבחין בהם.

כמה ארך אפיים לפניו

במשנה מופיע ביטוי יוצא דופן: "ארך אפיים לפניו". מהי כוונת התנא בתוספת המילה "לפניו"?

כלל נקוט בידינו כי יום הכיפורים מכפר על כל העבירות שבין אדם למקום, אבל על העבירות שבין אדם לחברו אינו מכפר עד שלא ירצה את חברו. כל עוד שלא יבקש מחילה – אין לו כפרה.

המילה 'לפניו' שבמשנה באה לציין שמדובר במעשים שבין אדם למקום. כל זמן שמדובר בעברות שהן "לפני ה'" – הקב"ה הוא ארך אפיים, הוא מוכן למחול על כבודו ולסלוח. לא כן כאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחברו.

ואכן, בדור המבול כאשר "מלאה הארץ חמס" – כאשר פשה הגזל בעם אז "הביא עליהם את מי המבול". הקב"ה מוכן לסלוח כל עוד ש

מערכת היחסים שבין אדם לחברו טובה היא.

נבין עתה גם את ההבדל בין עונשם של בני דור המבול לבין עונשם של בני דור הפלגה.

דור המבול נידון לכליה מוחלטת (בראשית ז', כ"ג): "וימח את כל היקום", ואילו דור הפלגה נידון רק לגלות (בראשית י"א, ח'): "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ".

מדוע נשתנה לטובה עונשם של האחרונים? התמיהה רבה במיוחד לנוכח העובדה שחטאם של דור הפלגה היה חמור ביותר – מרידה בבורא העולם.

רש"י מבאר את ההבדל (בראשית י"א, ט'): "דור המבול היו גזלנים, והיתה מריבה ביניהם – לכך נאבדו, ואלו (דור הפלגה) היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם".

אומר הקב"ה – על חטאים כאלה אין באפשרותי לסלוח שהרי לא רק לי חטאו, אלא פגעו איש ברעהו. לעומתם, דור הפלגה חיו באחדות, ולכן הגם שחמור היה חטאם – אולי אף יותר מחטאי קודמיהם, בכל זאת נוהג עימם הקב"ה במידת הרחמים.

גם כאשר הקב"ה הענישם, הוא פרע להם רק בניפוץ כוחם. אחדותם שהיתה מעלתם, היתה גם שורש חטאם. הגיבוש החברתי הוא שגרם לחטאם ולכן, הקב"ה בלל את שפתם, שלא יבינו איש את שפת רעהו, אך הוא לא השמידם – כי זכות האחדות עמדה להם.

אכן, על הטוב שהיה בהם הגיע להם שכר. אך כיון שהשתמשו באותו טוב – בכח האחדות - לעשיית רע, לכפור בבוראם,  לא היו זכאים לקבל את שכרם. כשבא אברהם אבינו, בן הדור העשירי והשתמש בעשיית החסד לטובה, לריבוי כבוד שמים, זכה לקבל את שכר כולם.

עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם

מהו שכר כולם? וגם אם נניח שיש להם שכר, מדוע יקבל אברהם את שכרם?

התשובה היא: ראשית, אברהם אבינו ידע בחייו צרות ונסיונות. אמנם הם לא באו כעונש על מעשיו, שהרי צדיק היה. סבלו נבע מדרכם של כל הדורות שקדמו לו, נהגו עמו כעבד ה' הסובל עבור כולם ומכפר בייסוריו על חטאי דורו. אברהם אבינו היה "עמוד התווך" של העולם, הוא נשא את סבלו של העולם, ולכן גם זכה בכל הטובה שהיתה מיועדת לאותם דורות, שהרי בזכותו המשיך העולם להתקיים.

שנית, אברהם אבינו דאג להחזיר את בני דורו בתשובה, ונמצא שכל זכויותיהם – שלו הן, ובדין הוא שיקבל שכר כולם.

משל למלך שבגדו בו כל עבדיו, ורק עבד אחד נשאר נאמן לו בכל ליבו. בזמן מרד בולטת הנאמנות ביתר שאת מאשר בימים כתיקונם. בתמורה העבד נעשה אהוב על המלך כל ימיו, והוא יעניק לו שפע טובה, כפי שהיה ראוי לתת לכולם, אלמלא חטאו כלפיו. אברהם אבינו נשא את שם ה' בעוז, והרים את דגל האמונה בדור שהיה נגוע כולו בכפירה. אברהם היה הראשון שעבד את ה' לאחר עשרה דורות של עובדי אלילים – ולכן קיבל את שכר כולם. לא רק את חלקו שלו בגן עדן, אלא גם את השכר שהיה מיועד לדורות שקדמו לו.

אבינו אברהם מלמד מהי נחישות ודבקות במטרה, חרף חיצי הלעג של הסביבה. יחיד היה אברהם העברי. כל העולם כולו מן העבר האחד, והוא – מן העבר השני. הוא לא חת ולא ירא מן החברה. ולכן, זכה וקיבל את שכר כולם.