אברהם אבינו בא אחרי עשרה דורות שהיו מכעיסים את הבורא, והוא קיבל את שכר כל הדורות. במה הוא הצדיק את עצמו להיות ראוי לכך? אומרת משנתנו: בעשרה נסיונות שנתנסה בהם, עמד בכולם ונתעלה על ידם.

עשר נסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם

1) אברהם ניתץ את אלילי בית אביו ובמקביל החל להפיץ ברבים את האמונה בבורא. נמרוד, מלך הכשדים, קרא לאברהם וניסה לשדלו שיסגוד לאש. משלא נענה, אמר לאברהם: "הרי אני משליכך לאש, ויבוא האלוקים שאתה משתחווה לו ויצילך ממנו". ואמנם, אברהם אבינו עמד בנסיון והיה מוכן למסור את נפשו על מזבח אמונתו בא-ל אחד. הוא היה הראשון שמסר נפשו על קידוש ה'.

2) בגיל שבעים וחמש נוטש אברהם את בית אביו על פי ציווי ה': "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב, א'),  עוזב את משכנו הקבוע, ומיטלטל בדרכים אל ארץ לא נודעת – "אל הארץ אשר אראך".

3) תקופה קצרה לאחר שהגיע לארץ, אברהם יורד למצרים בעקבות הרעב השורר בארץ כנען. הקב"ה הבטיח לו: "לך לך מארצך... ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך". גם לאחר שהגיע לארץ הבטיח לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אך המציאות טופחת על פניו – הלזו תקרא ברכה? הלא זוהי ארץ שאין בה מה לאכול, ארץ מוכת רעב... אולם אברהם אינו בא בטרוניה כלפי הקב"ה, הוא ממשיך לדבוק בו באמונה שלמה.

4) "ותֻקח האשה בית פרעה" (שם ט"ו) – שרה נלקחת לבית פרעה בעל כורחם, אך אברהם אינו קורא תיגר על הנהגת ה'.

5) ארבעה מלכים, שנחשבו כמלכי המעצמות החזקות של אותם ימים, נלחמו בחמשת מלכי בקעת סדום – והארבעה נצחו. אברהם שמע כי נשבה לוט בן אחיו שישב בסדום. למרות גבורתם יצא להילחם בהם כדי לקיים מצוות פדיון שבויים. אמונתו בבורא שיהיה בעזרו היא שעמדה לו.

6) בברית בין הבתרים הראה הקב"ה לאברהם את המלכויות שישעבדו את בניו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (שם ט"ו, י"ג). אברהם אינו שואל: מדוע ירדו בניו לגלות? מדוע יהיה עליהם לצאת מהארץ אשר בא אליה בציווי ה'?

7) כאשר אברהם אבינו היה בן תשעים ותשע שנה, הקב"ה נגלה אליו וציווהו על מצות המילה. אברהם אבינו מל את עצמו בשמחה למרות הקשיים, כדי לקיים את רצון קונו, בשמחה ובאהבה.

8) אברהם גולה ממקומו לארץ גרר ושוב נלקחת שרה בעל כורחה לבית המלך. אך אברהם ושרה עומדים בגבורה גם בנסיון זה.

9) בגיל שמונים ושש נולד לאברהם בן – ישמעאל, וכעבור ארבע עשרה שנה נולד יצחק. והנה רואה שרה שישמעאל מנסה לפגום בנפשו הטהורה של בנה הצעיר. שרה אומרת לאברהם (שם כ"א, י'): "גרש האמה הזאת ואת בנה", והקב"ה אומר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה".

אברהם ניצב בין הפטיש לסדן. מחד גיסא, חייב הוא לקיים את ציווי ה', אך מאידך גיסא, כל חניכיו ותלמידיו יתמהו מדוע אברהם – המפורסם במידת חסד מגרש את בנו? לנגד עיניו עומד אך ורק קיום ציווי ה'. אין לו בעולמו אלא רצון ה' בלבד.

10) הקב"ה מצווה את אברהם "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה" (שם כ"ב, ב'). מיד – "וישכם אברהם בבוקר וגו'" – בזריזות ובשמחה – לקיים את רצון אביו שבשמים. אחרי נסיון זה, האחרון והקשה שבעשרת הנסיונות, מעיד עליו הקב"ה (שם י"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני".

עשרת הנסיונות שבהם נתנסה אברהם, היוו "נקודות זיכוי" לבניו אחריו. בזכות עמידתו האיתנה בעשרה נסיונות אלו זכה עם ישראל ל"עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, ועשרה על הים" וכן ל"עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים, ועשר על הים" (להלן משנה ה').

ולא זאת בלבד, אלא שבמדבר בני ישראל העמידו במבחן, כביכול, את הקב"ה: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (במדבר י"ד, כ"ב), כפי שמתארת זאת המשנה הבאה. נסיונות אלו היו כשלונות באמונה ביחס לדרגתם הרוחנית הגבוהה של דור המדבר. ובנקודה זו הקדים אברהם אבינו תרופה למכה. אבי האומה מסר את נפשו ועמד במבחן עשר פעמים. בכך הוא הכין מראש הגנה כנגד הפורענויות, כתריס המגן על בניו, עשרת נסיונותיהם של הבנים התכפרו על ידי עשרת נסיונות האב.

מסיבה זו נקראת הסכין שבה רצה אברהם אבינו לשחוט את בנו בעקידת יצחק בשם בשם "מאכלת" (בראשית כ"ב, ו'), ומסביר רש"י שם: "מאכלת, על שם שישראל אוכלים את מתן שכרה". בנסיון זה נגלית מסירות נפשו של האב האוחז בבנו שנולד לו בגיל מאה ונועד להיות המשך השלשלת – והוא מוכן להעלותו לעולה כדי לעשות את רצון קונו. את פירותיה הברוכים של מסירות נפש זו אוכלים אנו עד היום.

בראש השנה, בעיצומו של יום הדין, אנו תוקעים בשופר העשוי מקרן איל, כדי להזכיר את זכות "אילו של יצחק", שהוקרב לאחר נסיון העקדה. אנו מבקשים ומתחננים לעורר את רחמי הבורא עלינו, למרות שדלונו מאד – בזכות מעשה העקדה של אבינו אברהם.

כאשר מדברים על "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו", אנו חשים שהוא אבינו. עד היום אנו אוכלים, כאמור, את פירות ההשקעה, את קרן הזכויות של עמידתו בנסיונות. אברהם פעל כאב והותיר זכות שתעמוד לנו לעד.

קיים טעם נוסף מדוע מוזכר כאן תואר זה: בתחום העמידה בנסיונות, אברהם הוא אבינו, כאן ניכר שאנו בניו – ממשיכי דרכו ושומרי מורשתו. בזכות העמידה שלו בנסיונות הוריש אברהם לבניו אחריו את הכח לעמוד בנסיונות. הוא היה הראשון אך מאז הוא לא היה היחיד.

כל נסיון שנתנסה בו אברהם אבינו, עמדו בו גם בניו בגבורה עילאית. אברהם אבינו הושלך לאש באור כשדים – וההיסטוריה מספרת על רבבות יהודים שעלו על המוקד בנאמנותם לא-ל יחיד. אברהם אבינו יצא לגלות, סבל מרעב ומשעבוד מלכויות וכל הנסיונות הללו שוחזרו פעמים רבות בדברי ימי ישראל.

להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו

למילה "נסיון" ישנן שתי משמעויות. המשמעות הראשונה היא לבחון את המתנסה. המשמעות השניה היא מלשון "להרים על נס", להעלות ולרומם אותו.

המשמעות הראשונה – לבחון – מעוררת לכאורה תמיהה. כאשר אדם מנסה את רעהו, כדי לבחון האם יעמוד במבחן – התהליך מובן. האדם מסתפק: מה חושב השני? מה הוא צופן בלבו? האם תוכו כברו? ואת כל אלו יורה הנסיון. אך הקב"ה בוחן כליות ולב, ואם כן, לשם מה צריך הקב"ה לבחון את האדם? וכי אינו יודע אם הוא צדיק או לא?

על כך עונה המשנה: "להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו". הקב"ה עצמו אינו צריך את הנסיון כדי לדעת את צדקותו של אברהם אבינו, אך הוא רוצה להודיע זאת לאחרים. לעתיד לבוא תבואנה אומות העולם וטענה בפיהן: מדוע ניתנה ארץ ישראל דווקא לזרע אברהם? מהי ההעדפה הזו?

התשובה תהיה: אברהם עמד בהצלחה בעשרה נסיונות, ולכן נבחר זרעו להיות לעם ה'. מעשי האבות המוזכרים בספר בראשית נכתבו – בין היתר – כדי להסביר מדוע בחר הקב"ה בישראל מכל העמים להיות לו לעם סגולה.

שתי המשמעויות של המילה נסיון – מבחן ונס, קשורות הן זו לזו. כאשר הצדיק עומד בהצלחה במבחן, הוא מתנשא ומתרומם. הנסיונות העלו את אברהם אבינו, הוא מהווה דוגמה וכולם הבינו על שום מה מעדיף אותו הקב"ה על פני כולם.

אברהם אבינו, לא זו בלבד שעמד בנסיונות, אלא גם "הלך" מנסיון לנסיון, התעלה מהנסיון הראשון ועד האחרון, מן הקל אל הכבד. הוא הפך לנשגב יותר, לנעלה יותר, ובעקבותיו נטפס גם אנו בהר ה', נתקדם ונצלח את מבחן החיים בהצלחה.