לפנינו חמש "עשיריות" שצורפו למשנה אחת. לא רק המספר עשר הוא המכנה המשותף ביניהן, כי אם גם קשר רעיוני מלכד אותן יחד: סיבה ותוצאה, ניגוד והשוואה. נתבונן ונמצא את החוט המקשר של העשיריות ואת הלקח המרכזי העולה מבין כולן.

עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים

בעת שהקב"ה היכה את מצרים, לא נפגעו בני ישראל כלל ממכות אלו. כל מכה שבאה על המצרים ובני ישראל לא ניזוקו ממנה – היא בבחינת נס כפול. נמצא כי בצמידות לעשר המכות של המצרים, ארעו לאבותינו עשרה ניסים:

המים במצרים הפכו לדם, ובכל זאת, כאשר שתה ישראלי מאותה כוס יחד עם מצרי – למצרי היה דם ואילו היהודי שתה מים.

בהכאת המטה על היאור נעשה נס ומצרים שרצה צפרדעים. הצפרדעים נכנסו אפילו לתוך גופם של המצרים, אך אל בתי היהודים הן לא הגיעו.

במכת ערוב הפכה מצרים לשדה קטל אימתני רוחש חיות טרף מזוויעות, אך בארץ גושן, מקום מושב בני ישראל, הם לא הגיעו.

כך גם בשאר המכות ניכרה הבדלה ברורה וניסית בין המצרים ליהודים.

תחילה חשוב לקבוע כי תכלית המכות היתה להיפרע מן המצרים החוטאים, שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, והם מקבלים כעונש עשר מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות.

אולם ניתן להוסיף כי שינוי הטבע שהתרחש במכות, הגיע למצרים כתוצאה ישירה מסטייתם מכללי התנהגות נאותים. המצרים ביטלו גם את המצוות השכליות: הם עברו על איסור רציחה באומרם (שמות א', כ"ב): "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שיעבדו עם שלם ללא כל הצדקה וענשו ללא משפט.

ביטול כל סדרי חברה מתוקנת הביא עליהם, על פי "מידה כנגד מידה", את ביטול סדרי בראשית. המים הפכו לדם, הצפרדעים יוצאות מן המים וממלאות את הארץ, העפר שורץ כינים, חיות הטרף יוצאות מתחומן הטבעי, לתוככי בתי מצרים... הסדרים והגבולות שהשתית הקב"ה בבריאה ניטשטשו כליל במכות מצרים: אש ומים משמשים בערבוביה במכת ברד, מכת חושך מחשיכה את הארץ בעת שהיה אמור להפציע אור היום – שינוי סדרי בראשית פוגע באלו המפירים סדרי חברה מתוקנת.

מתוך האנדרלמוסיה וההפיכה – הזדקר והתבלט ה"נס". כשם ש"נס" (דגל) תכליתו להרים, לנשא ולפרסם, כך תכליתו של "נס" לפאר ולספר את גדולת ה'. עשר מכות הן עשרה שינויים בטבעו של עולם, ותכליתן: "למען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט', ט"ז).

ועשרה – על הים

מה הם עשרת הניסים שנעשו לאבותינו בים סוף?

1) המים נבקעו.

2) הים נעשה כעין אוהל ונכנסו ישראל בתוכו.

3) קרקע הים יבשה בלא שנשאר עליה בוץ וטיט – מימינם ומשמאלם היו מים, אך קרקעית הים יבשה לגמרי.

4) אותה קרקעית הים  נעשתה לחה ובוצית כחומר וכטיט כשדרכו בה המצרים במרדף אחרי בני ישראל.

5) המים שקפאו בקרקע הים, לא הפכו למקשה אחת, למשטח חלק ואחיד, אלא נעשו כחתיכות קטנות כעין לבֵנים, כדי שיקל על ישראל ללכת עליהם.

6) המים הקפואים נתקשו ונעשו כסלעים, והמצרים נחבטו בהם.

7) הים נגזר לשנים עשר גזרים, כמנין השבטים, וכל שבט עבר בשביל משלו.

8) המים שקפאו היו צלולים כזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו.

9) היו יוצאים ממי הים מים מתוקים, וישראל יכלו לשתות מהם.

10) לאחר ששתו בני ישראל מהמים כפי שרצו, קפאו יתר המים שנזלו ונעשו ערימות.

קריעת ים סוף היתה מעמד מדהים, חד פעמי של "קריעת" הטבע וגזירתו לגזרים, רצוף ניסים מופלאים ומראות עוצרי נשימה.

עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר

מול אברהם אבינו שעמד בהצלחה בעשרה נסיונות והוכיח את צדקותו קבל עם ועולם, ניסו אבותינו את הקב"ה בעשרה נסיונות. עשר פעמים הם מרדו בו, עד שהקב"ה מעיד (במדבר י"ד, כ"ב): "וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי".

חטא המרגלים היה הנסיון העשירי והוא התרחש בליל תשעה באב, כשנה ורבע לאחר יציאת מצרים. תוך מעט יותר משנה "הספיקו" בני ישראל לנסות את הקב"ה עשר פעמים! עשר פעמים הם הכעיסו את הקב"ה, עשר פעמים הם בחנו, כביכול, האם ביכולתו למלא את משאלותיהם.

כדי להדגיש את חומרת הדברים, צורף המאמר העוסק בנסיונות שניסו אבותינו את ה', לאותה משנה המדברת על ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מטרת הצירוף להדגיש שלמרות שאותו דור ראה את עונשם של המצרים: עשר מכות במצרים, ועוד עשר מכות על הים, למרות הכל הם ניסו את הקב"ה עשר פעמים במדבר. התנא מזכיר את חטאי אבותינו בסמיכות לניסים שנעשו להם, כדי לעורר בנו את התמיהה: כיצד אפשר לבעוט בכל הטובה ולהגיע למצב כזה?!

לפני הפירוט נקדים הבהרה: אבותינו היו ענקי רוח, דור דעה. קטנים אנו מלהשיג את רום דרגתם, אך אחת נדע, התביעה עליהם היתה ביחס למעלתם הגדולה. ואלו הם עשרת הנסיונות:

1) לפני שירדו בני ישראל לים סוף, הם ראו את הים לפניהם, ואת המצרים רודפים אחריהם. באותה שעה הם שאלו (שמות י"ד, י"א): "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" – עדיף היה לנו למות במצרים, ולא למות בביזיון במדבר על שפת ים סוף. באותה שעה רבו חילוקי הדעות בעם, היו שמגודל יאושם הציעו ליפול לים ובלבד שלא לשוב לעבדות. אך אפשרות אחת לא עלתה בדעתם: שהקב"ה יעשה להם נס ויצילם מן הפורענות.

2) כשעלו בני ישראל מן הים, הם עדיין חששו שהמצרים עלולים להופיע מכיוון אחר ולהרוג בהם. אז ציוה הקב"ה על הים לפלוט את גופות המצרים ליבשה. רק כאשר ראו ישראל את מצרים מת על שפת הים, רק אז נאמר עליהם (שמות י"ד, ל"א): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

3) כשהגיעו למקום ששמו מרה, הם לא יכלו לשתות את המים מפני מרירותם, ותגובתם היתה (שמות ט"ו, כ"ד): "וילונו העם על משה לאמר, מה נשתה". התביעה עליהם היתה שלא נמלכו במשה בלשון רכה: 'בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות'. במקום זאת הם התלוננו והתרעמו.

4) גם ברפידים הם לא מצאו מים לשתות, ותגובתם היתה (שמות י"ז, ב'): "וירב העם עם משה", עד שמשה רבנו פונה אליהם: "מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'"?

5) משה רבינו ציווה מפי ה' שלא יאגרו מן מיום ליום, אלא עליהם להאמין שמחר תרד מהשמים מנה חדשה של מן, עומר לגולגולת. אך מיד נאמר (שמות ט"ז, כ'): "ולא שמעו אל משה ויותירו ממנו אנשים עד בוקר".

6) ביום השבת אסור היה לצאת ללקוט מן, כדי לא לצאת מתחום שבת ולא לטלטל ברשות הרבים, ובכל זאת – (שמות ט"ז, כ"ו): "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו".

7) במלאת חודש ליציאת מצרים, ביקשו בני ישראל כתוספת למן גם בשר (שמות ט"ז, ג'): "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר". טענתם באה רק כדי לבדוק, כביכול, את יכולת ה' לספק את צרכיהם במדבר.

8) במקרה נוסף האספסוף שבקרב ישראל התאוו לבשר. אף שהם טעמו במן כל טעם שרצו, ולא זו בלבד אלא שבאותה שעה הם קבלו עדיין מידי ערב את השליו, בכל זאת, הם התאוו לשֹבוע מן הבשר לבדו וכל כוונתם היתה לנסות את ה'.

9) שלושה חודשים לאחר היד החזקה שראו ביציאת מצרים, פחות משלושה חודשים לאחר הזרוע הנטויה של קריעת ים סוף, ארבעים יום לאחר מתן תורה, הם עושים את עגל הזהב ואומרים (שמות ל"ב, ד'): "אלה אלוהיך ישראל".

10) המרגלים חזרו מלתור את הארץ והוציאו את דיבתה רעה (במדבר י"ד, ב'): "לוּ מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת". ואמנם, בנסיון זה אומר הקב"ה: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי".

נשאלת שאלה יסודית: היה זה דור נעלה שראה את יד ה', ואם כן, כיצד ניתן ליפול לנסיונות רבים וקשים אלו תוך תקופה כה קצרה?

ההסבר הוא שהאדם יכול להיווכח בניסים גלויים, אך הדבר אינו משפיע עליו ואינו מביא אותו להתנהגות נעלה יותר. ההתעלמות מחסדי הבורא שורשה במידת כפיות טובה. זוהי מידה רעה שהלוקה בה סבור שהכל מגיע לו, והוא מקבל כל טובה שנעשית עמו כדבר המובן מאליו.

אדם שאינו מכיר בטובות שעושה לו ה' בכל רגע, אינו מרגיש מחוייבות להשיב לו טובה. מי שאינו יודע להכיר טובה, אינו מוקיר את עזרתם של הסובבים אותו, ואינו רואה צורך בהשבת טובה לזולתו. אדם כזה סופו שיזלזל בכל, הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו.

מנגד, שורש התעלות האדם טמון במידת הכרת הטובה. אדם המכיר בטובה שה' גומל לו, שמח ומאושר לעשות את רצון ה'. לא יכְבד עליו להקדיש זמן, מחשבה ולב לקיום המצוות. הוא פועל מתוך מניע ברור: כמו שה' גומל לי חסדים טובים בלי מידה ולאין שיעור, כך גם אני הקטן והדל, אעשה נחת רוח לה' ככל יכולתי.

הבה נתרגל להכיר טובה, נְתַרְגֵל מיומנויות יומיומיות של הכרה בטובות הסובבים אותנו והוקרה להם. נכיר, לבל נתנכר. נוקיר – ונייקר.