מדורי דורות מקובל ששעת הדלקת נרות שבת היא שעה מיוחדת, עת רצון. לאחר הדלקת הנרות האשה מתפללת לבורא ומבקשת שימלא את משאלות לבה בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים כאחת.

מלבד האור שנרות השבת מפיצים, הם משרים בחדר שבו הם דולקים אווירה נינוחה, אווירה של שמחה וקדושה.

האור הבוקע מנרות השבת הוא שיש בו מהות ותוכן רוחני. זמן רב אחרי שכבו כבר הנרות, אפשר עדיין לחוש בזוהר הרוחני שלהם. כי את עצם האור - לא ניתן לכבות.

חוסנה של המשפחה היהודית שצלחה לאורך אלפי שנים נהרות דם ודמע, נבע מאווירתה של השבת. בימות החול נשא היהודי את משא החיים הכבד, ונאבק מול כוחות חזקים ממנו שאיימו להכריעו, אך בשבת הוא חש כבן מלך, כאדם שאוצרות תבל מצויים בהשג ידו. ההרמוניה המשפחתית והנחת מהילדים נסכו תקווה בלבו, והוא יצא מהשבת מחוזק ומעודד. הוא אגר כוחות חדשים לעבור את ימות השבוע הבאים מתוך ציפיה מחודשת לשבת הבאה הממשמשת ובאה.

מרוץ החיים העכשווי אינו מותיר זמן לחיים נינוחים ושלווים. אותה "עצירה" סביב שולחן השבת מסוגלת לתרום רבות לסיפוק רוחני, לקשר הדוק בין ההורים לילדים, למבט חיובי יותר על העולם ולתקווה טובה יותר לעתיד.

סביב אותו שולחן השבת ישבו דורות של יהודים בכל ארצות פזוריהם. ממנו הם שאבו עוז ותעצומות להמשך דרכם. אין כל סיבה ששולחן זה לא ישמש גם לנו כיהלום שבכתר, כנקודת זמן שתהיה מרכז חייו של הבית, נקודה שתהיה הלב של המשפחה היהודית.

את חיוב מצוות הדלקת נרות שבת מצאנו בדברי הנביא (ישעיהו נ"ח, י"ג): "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד" – מצוה לכבד את השבת ולענגה, ואחד האמצעים לעשות זאת הוא להרבות את האור בבית. בבריאת העולם נאמר (בראשית א', ד'): "וירא אלקים את האור כי טוב" – האור הוא מקור טובה וברכה, ומוסיף ברכה לכל מאורע.

זכותה של האשה בהדלקת נרות שבת מוקנית לה מתוקף היותה עיקרו של הבית. העונג והכבוד שהיא מוסיפה לשבת באים גם הם מכוחו של תפקיד מרכזי זה.

קיים לכך טעם נוסף. חוה, אם כל חי, הגישה לבעלה מפרי עץ הדעת, והוא אכל ממנו בניגוד לצו הבורא. באותה שעה נגזר עליו כי יהיה בן תמותה, ולא בן אל-מוות: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', י"ט). מכיון וחוה כיבתה נרו של עולם "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז), לכן עליה לתקן זאת בהדלקת הנר בכל ערב שבת.

לאחר הדלקת הנרות מברכים בעיניים עצומות: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת".. הטעם לכך הוא כי בכל המצוות יש להקדים את הברכה למעשה, ובהדלקת נר שבת אי אפשר להקדים את הברכה לקיום המצווה, כי בשעת הברכה מקבלת האישה את השבת, ולאחריה כבר אסור לה להבעיר אש. מסיבה זו עוצמת האישה את עיניה בעת הברכה, ואז, בעת פקיחת העיניים לאחר הברכה, יש לה תחושה מחודשת של הנאה מאור הנרות.

מדליקים לפחות שני נרות כמחצית השעה לפני שקיעת החמה: נר אחד, כנגד: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח'). השני כנגד: "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה', י"ב). שני הנרות מהווים מצווה אחת, כמובא ב"לכה דודי" בקבלת שבת: "שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו א-ל המיוחד".

מנהג נאה הוא לתרום לצדקה לפני הדלקת נרות שבת. יש נוהגים להדליק נרות כמספר הנפשות בבית.

חז"ל מקשרים את אור נרות השבת לאור החדש שיאיר עלינו במהרה (ילקוט שמעוני במדבר פרק ח' סימן תשי"ט): "אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון". השבת והגאולה העתידה קשורות הן זו לזו. השבת היא מעין עולם הבא, ובזכות שמירתה נזכה לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.