בכל המקומות שהתורה מצווה אותנו לשמור את יום השבת נאמר: "לא תעשה מלאכה" (דברים ט"ז, ח'). המילה 'מלאכה' נגזרת מלשון: מלאך, כלומר, שליח. השליח הוא המגשים את רצון המשלח. ננקוט דוגמה: אדם נוטל חומר גלם ויוצר את אשר תכנן במחשבתו. המלאכה מוציאה לפועל את מה שרצה שכלו לבצע. המלאכה היא אם כן השליח של מחשבת האדם.

הגדרתה של 'מלאכה' בתורה שונה לחלוטין מהגדרתה של מלאכה בעולם. התורה אסרה גם מלאכות שאינן דורשות מאמץ פיסי, דוגמת יצירת אש או תלישת פרח מן האדמה.

'מלאכה' פירושה התערבות של האדם בעולם החומר. 'מנוחה' משמעותה מצב של 'שלום' בין האדם לעולם הטבע הסובב אותו. האדם חייב להשאיר את העולם ללא מגע יד, לא לשנותו על ידי בנייה או סתירה. גם השינוי הקטן ביותר הוא חילול ה'מנוחה'. השבת היא ביטוי לשלווה. כל צורה של מלאכה מערערת את האיזון: אדם-טבע.

ביטול המלאכה עצמו אינו מתבטא בנופש מטרדות השבוע. הוא עצמו חלק מהותי של השבת. הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך הרוחני המכשיר את האדם לקבל את מתנת השבת.

המשנה במסכת שבת מונה את המלאכות האסורות בשבת (דף ע"ג). ישנן שלושים ותשע מלאכות יצירה אפשריות. כל מלאכה היא הוצאת מחשבה מן הכוח אל הפועל – מלאכת מחשבת.

כתוב בתורה: "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ', י'; דברים ה', י"ד) – איסור עשיית מלאכה בשבת מופיע בסמיכות למלאכת בניית המשכן. כל המלאכות שהיו נצרכות לבניית המשכן, הן המלאכות האסורות בשבת.

קיים דמיון בין מלאכת הבריאה למלאכת המשכן. מלאכת הבריאה התבצעה במשך ששת ימי בראשית וכלתה ביום השביעי. מלאכת המשכן היא כנגד מלאכת הבריאה. שלושים ותשעה אבות המלאכה האסורים בשבת, הן זכר לשביתה ששבת הבורא ממלאכת בראשית.

התכלית של הקמת המשכן זהה לתכלית של בריאת העולם. העולם הוא חיבור של שמים וארץ, חיבור של מציאות רוחנית ומציאות גשמית. כך גם המשכן, כפי שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), המשכן הוא מבנה שתכליתו להכיל את שכינת האלוקים בעולמנו.

כשם שה' שבת מן המלאכות המחברות חומר לרוח (בריאת העולם), כך גם אנו שובתים ממלאכות אלו, ובמקומן אנו מפעילים את כוחות הרוח. ביום השבת חיבור העולמות נעשה מכוח הרוח ולא מכוח החומר.

כאשר בני האדם מצליחים ליצור מחומר גלם יצירות שונות, הם עלולים להגיע לאשליה כאילו הם השולטים בעולם. כדי למנוע טעות זו, ציוותה התורה להמנע מעשיית מלאכת יצירה בשבת. ללמדך, שבכל ימות השבוע הינך יוצר רק בזכות העובדה שהבורא הוא הנותן לך כוח ותבונה ליצור, והוא גם אומר לך: בשבת אסור ליצור. הדבר דומה לאדם העובד במפעל, שבו בעל המפעל נותן לו את הכלים ואת האפשרויות לעבודה. כאשר יאמר לו בעל המפעל ביום פלוני אל תעבוד ואל תיצור, ודאי שיעשה כן. שהרי המצווה הוא בעל המפעל ובו הוא תלוי. אדם הנמנע ממלאכת יצירה בשבת, מודה שהבורא נותן לו את הכוח ואת הדעת ליצור. וכאשר הוא מצוה עליו לשבות ממלאכה, חייב הוא לעשות כן.

המאפיין העיקרי של יום השבת הוא עצירת הקצב של זרימת הזמן והכוונת האדם למערכת קיומית שמעבר לזמן. כאשר אין תהליכים יצירתיים ושינויים מתחלפים, הזמן נעצר. "באה שבת - באה מנוחה".

השינוי המהותי ביותר שיש ביכולת האדם לחולל בטבע, נעשה באמצעות פעולות שיש בהן יצירה חדשה. בשבת האדם נדרש לעצור שינויים מהותיים אלו.

השבת מכונה גם "מעין עולם הבא", כיוון שהמערכת הקיומית של השבת דומה במידת מה למערכת הקיומית של העולם הבא - עולם של רוחניות ללא חומר, ללא שינויים וללא זרימת זמן.

בשבת נפתחת בפני האדם אפשרות להתעלות רוחנית. השבת מעודדת את האדם לשוב לתכליתו האמיתית בתחום הרוחניות. המילה שבת מורכבת מאותיות תשובה (מלבד י' ו-ה' שאינן נהגות בפה), שכן בשבת האדם שב לייעודו העיקרי.

העולם נברא בשישה ימים. המשך קיומו של העולם תלוי בקדושת היום השביעי. אדירים הם החוקים השולטים בכל תהליכי הטבע, אך ללא קדושה אין טעם לעוצמתם.

מערכת קיומית בה הזמן עוצר מלכת, מאפשרת לאדם לשוב ולהתבונן בו ביישוב דעת, להתעמק במהות החיים, ולא להיגרר בזרם הסוחף של החיים התמידיים. התבוננות כזאת בשעת שקט, מחזירה את האדם למציאותו הרוחנית האמיתית.

האדם מתחבר עם הנקודה הפנימית שלו, עם נשמתו. עצירת קצב הזמן וניתוק מעולם החומר הם תהליכים המחלישים את כוח שליטת הגוף ומגבירים את כוח שליטת הנשמה.

כאשר הנשמה שולטת, שב האדם אל תכליתו. הוא נקשר ונדבק בה' באמצעות תפילה, לימוד תורה וסעודות השבת, ומתעלה לעולמות רוחניים עליונים. הוא שב לפנימיותו, אל עצמו.

אמונת ישראל אינה שואפת לנתק את האדם מהעולם, אלא היא מבקשת לאפשר לו קיום בתוככי העולם. המטרה של אמונת ישראל אינה דחיית התרבות המדעית והטכנולוגית. היא מבקשת להביא את האדם להתעלות גם באמצעות תרבות מדעית זו. השבת היא היום שהאדם לומד לעשות זאת.

הפתרונות לבעיות החמורות ביותר של הקיום האנושי, לא יימצאו באמצעות וויתור על הישגי התרבות הטכנולוגית, אלא בשחרור האדם מתלות בתרבות זו. ביום השבת מתממש השחרור.

הימנעות מנהיגה, משימוש בטלפון, במחשב, במקדחה ובכל שאר האמצעים הבנויים על מקורות יצירה חיצוניים, מסייעת לאדם לשוב אל מקורות היצירה הפנימיים. יצירתיות בשבת חייבת לבוא מתוך האדם עצמו. לכן, לדוגמה, מותר בשבת לשיר, אולם אסור לנגן בכלי נגינה. מותר לקרוא, אולם אסור לכתוב.

בשבת האדם משוחרר משעבודו לטכנולוגיה הסובבת אותו. בעוד שרוב האנשים אינם יכולים לצייר את חייהם ללא מכונית וטלפון, על אף תחושת השעבוד המתלווה, מתנתק שומר השבת מכל אלו במשך שביעית מחייו.

יכולת ההתנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים, פותחת בפניו צוהר אל נשמתו שלו. התנתקות זו מעלה אותו בו זמנית מעל עולמנו הטכנולוגי, המסחרי והבידורי, שבו הוא נתון בששת ימי המעשה.

זוהי הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם: 'שבת שלום' לנשמתו פנימה. מכאן נפתח פתח לשלום עם משפחתו ועם סביבתו הקרובה, שלום עם הטבע ועם האלוקים.