גם אם לא היתה השבת מעבר ליום מנוחה שנצטווינו עליו מפי ה', כפי שהדבר מתגלה במבט שטחי - מה רבה היתה הברכה שהשבת צופנת בחובה.

לולא יום השבת שציוה ה' לנוח בו - אימתי היית נח מעמלך? אימתי היית שב אל בני ביתך, אל רוחך ונפשך, אל אלוקיך ואל תורתו?

הבט היטב! כל אשר סביבך פועל ללא הרף, יומם ולילה לא ישבות. הכל שוטף במרוצה במלחמת חיי השעה. כל העומד במנוחה - יירמס. התוכל לומר "דום" לעמלך, לדאגותיך, לחיי השעה? התעצור כח לנער את רגליך מאבק דהרת החיים? התוכל למשול ברוחך, מבלתי הביט בדאגה אל המטרה, שעודנה ממך והלאה? התוכל לפסוע אל הוויית האדם בגן עדן, כאן עלי אדמות?

"גן עדן"? מי מבני אנוש יעיז לשאת עוד את שם "גן עדן" על דל שפתיו? הן שערי גן עדן ננעלו זה מכבר בפני האדם. והאדמה - קוץ ודרדר תצמיח לו, בזיעת אפו יתייגע עבור פת לחם, ובדאגה ואנחה יאכלנה.

מבלי השבת, מבלי מנוחה, יעמול האדם ללא הרף ודאגה תנקר תדיר במוחו. גם אם אלפי חכמי לב יחתרו להוסיף לאדם דעת, גם אם אלפי המצאות חדישות ירבו לו יום יום כח ועוצמה, לא ירבה אושרו. וכמאמר החכם "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב" (קהלת א',י"ח). כרוב ההמצאות כן ירבו צרכי האדם.

המונח "הבטחת הקיום" הפך למושג כה חשוב, עד כי כל ימי חיי האדם משתעבדים לו. ולמרבה האבסורד שאלת תכלית האדם ומטרת חייו האמיתית נדחקות לקרן זוית. כל חכמת האדם ומגמתה, אינה אלא לתכלית הבטחה זו. אפילו מידות טובות וערכי מוסר צריך שיהיה מוטבע עליהם חותם התעשייתיות, כדי שתוענק להם זכות כניסה לחוגי האנושות!

האדם, הנברא בצלם אלוקים, רובץ תחת משא חיי השעה, רתום לעול הארציות, תר אחרי מזון בקוצר רוח ואזנו אטומה מלשמוע בקול ה', המבקשו וקורא אליו: "איכה?"

והנה, ציר שלוח אליך מעדן, מלאך ה' - בדמותה של השבת - יורד אליך וקורא: "בשם ה', הרף! אינך רשאי לדאוג רק ללחמך! באם תמיד תשלח ידך רק להכין לך צידה, באם תייגע את מוחך רק על פת לחם - חטאת לנפשך ולנפשות ביתך כל הימים! האין לך לב ונפש, אשר נבראו כדי להתעלות מעבר לעולם עובר וכלה לחיי נצח? האמנם גזרת כליון על נפשך, והנך מפרנס רק את גוויתך? אלוקיך מצווה: אינך רשאי לעבוד היום! ואם מצוות אלוקיך היא, הלא אין לך ערובה טובה ממנה. ששת ימים נשאת ונתת באמונה - דייך! עתה, חדל מעבודתך ובוא עמי אל ביתך ואל גן עדניך".

והנה, אתה עומד מחריש ונפשך שבה אליך. מוציא אתה את ראשך מתחת עול ששת ימי המעשה, קמטי מצחך מתפשטים ומבטך הולך ומתרחב, עיניך נפקחות להביט ממעל לך ובת צחוק מרחפת על פניך. הבורא נותן לך את השבת שבנשמתך, את השבת שבביתך. והנה כבוד ה' מלא את כל בתי נפשך, אין בית אשר יקטן, אין אוהל אשר יהא דל מלהכיל את כבוד ה'. המאור שבך יכפיל את אור נרות השבת. השקט אשר בנפשך פנימה, הוא התבלין אשר יבשם את סעודת השבת. השבת תניס כל עצב ודאגה, כל יגון ואנחה, גם מאוהל עני ודל. השבת היא צרי ומזור לכל נכה רוח. לא תכיר שוע לפני דל, קטן וגדול ישוו לפניה.

קניני החומר, שעבורם נלחם האדם בששת ימי המעשה, מבדילים בין אדם לאדם והופכים אותם לבעלי מעמדות שונים. לא כן באוצרות ובמתנות הטובות, אשר השבת מעשירה אותנו בהם: השלום, שלוות הנפש ומנוחת העולמים. דברים השוים לכל נפש הם וכל הרוצה לזכות בהם, כקטן כגדול, עשיר כדל, יש ביכולתו לבוא ולזכות.

רק השבת תחולל את כל הנפלאות האלה, רק במצוות אלוקיך תמצא מנוח. לשוא תהיה כל יגיעתך, לבחור לך יום מנוחה אחר במקום השבת. הגוף אמנם יתענג, אך הלב לא ישבות וחרות לא תמצא בו. רק ה' הוא הנותן מנוחה לרוחך ההומה, ומשיב את נפשך הסוערת למנוחתה. רק שבת ה' מביאה לך מנוחה שלימה, מנוחת אמת ואמונה.