עשרה ניסים נעשו לאבותינו

משנה זו מונה עשרה ניסים שהתרחשו בימי קדם בבית המקדש ובעיר ירושלים. אמנם, ניסים רבים נעשו באותם הימים – ימים שבהם זכו אבותינו לראות את ההשגחה העליונה על כל צעד ושעל בצורה ברורה ומוחשית, אולם בכל נס מעשרת הניסים שמוזכרים כאן, קיים לימוד גדול הנכון גם לימינו אנו.

ניתן למצוא הדגשה זו בדברי המשנה עצמה: "עשרה ניסים נעשו לאבותינו" – הניסים נעשו לצורך אבותינו. אמנם גם במשנה הקודמת הוזכר כי הניסים במצרים ועל ים סוף נעשו לאבותינו, אך שם הצורך הינו ברור – ללא ניסים אלה לא היו אבותינו יוצאים ממצרים ולא היו ניצלים מהמצרים אשר השיגום בעודם חונים על גדות ים סוף.

אולם הגשם שלא כיבה את אש עצי המערכה, והרוח שלא ניצחה את עמוד העשן – כלום למען אבותינו היו? והלא אבותינו לא היו ניזוקים אם היו נדרשים לקחת אש חדשה או אם עמוד הענן היה פונה לצדדים לפי כיוון משב הרוח. לשם מה נזקקו אבותינו לניסים אלו?

"נס" הוא מלשון להתנוסס, להרים על נס – להתרומם. הנס בא כסמל וכמופת להנהגות שונות שעלינו לאמץ. הקב"ה עשה עשרה ניסים בבית המקדש, בעזרה ובעיר הקודש – כדי שיראו אותם אבותינו וילמדו מהם מוסר, וכדי שעם ישראל לדורותיו יתבונן בניסים ויפיק מהם לקח. מן הניסים עלתה והתבררה האהבה הגדולה של הקב"ה לבניו (חגיגה כ"ו, ב'): "ראו חיבתכם לפני המקום!"

לא הפילה אשה מריח בשר הקודש

בבית המקדש הקריבו את הקרבנות על המזבח שעמד בעזרה, הוא "המזבח החיצון" או "מזבח העולה". ממזבח העולה נדף תמיד ניחוח של בשר קרבנות. היו זמנים שהקריבו עליו קרבנות רבים, כמו בשלושת הרגלים כשכל ישראל עלו לרגל והביאו עמם את קרבנותיהם, אולם גם בתקופות אחרות של השנה לא שבת המזבח – זה מביא את חטאתו, והאחר פורע את נדריו ונדבותיו וכן הלאה.

כל המגיע לעזרה הריח את ניחוח הקרבנות שעלו באותה עת על מזבח העולה. ריח הצלי של בשר הקודש עלול היה להוות סכנה לנשים מעוברות שנכללו בתוך הקהל הרב.

כאשר אשה מעוברת מריחה תבשיל כלשהו ומתאווה לו, חייבת היא לאכול ממנו מיד פן יבולע לה ותסתכן. מחשש פיקוח נפש חייבים לתת למעוברת גם מאכל האסור לגביה, והרי מרבית הקרבנות עלו כליל למזבח או הותרו לאכילה לכהנים בלבד, ואם כן, עלול להיווצר מצב, שאשה מעוברת תריח את ריח הקרבנות ותתאווה לאכול מן הבשר, היא עלולה להסתכן אם תמנע מלאוכלו. ועל כן, נס נעשה בבית המקדש: "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש", מדוע? – כי מעולם לא התאוותה אשה מעוברת לאכול מבשר הקרבנות.

ואם נשאל: מדוע נעשה נס זה? התשובה היא שהדבר בא ללמדנו שמדבר מצוה – לא תצא תקלה. האשה באה לעזרה לראות את פני ה' והקרבנות הועלו לריח ניחוח לה', ולכן, לא יתכן שמתוך כוונה לקיים מצוה יצא מכשול.

המסקנה מנס זה שלכל מעשה של קדושה אין השלכות שליליות. ממעשה הנובע מכוונה טהורה – לא יגרם נזק לא לעושה המצוה ולא לאחרים. על ענין זה נאמר: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים".

לא הסריח בשר הקודש מעולם

קדשים קלים היו נאכלים לשני ימים ולילה אחד. כלומר, יום ההקרבה, היום שלמחרת והלילה שביניהם – סך הכל כשלושים ושש שעות. בתום זמן זה כל מה שנותר יש לשורפו.

בזמן בית המקדש לא היו אמצעי קרור ראויים, והאקלים החם היה עלול לגרום לבשר להתקלקל, אולם לבשר הקרבנות ארע נס גלוי – הוא מעולם לא התקלקל ולא הסריח. התועלת המעשית מנס זה ברורה – ניתן לאכול את בשר הקדשים כמצוותו, ללא חשש שיתקלקל.

נס נוסף התרחש בבשר הקרבנות. לא זו בלבד שהבשר עצמו לא הסריח בעצמו, הוא גם לא "הסריח" את ידי הכוהנים האוחזים בו. בדרך הטבע, הנוגעים בבשר חי, צריכים לשטוף היטב את ידיהם כדי להסיר השומן שעליהן ולהיפטר מהריח שדבק בהן. הכהנים בבית המקדש עסקו כל יום בבשר במשך שעות רבות, ובכל זאת מעולם לא גרם בשר הקודש לחוסר נקיון של ידי העוסקים בו.

לא נראה זבוב בבית המטבחיים

בסמוך למזבח היה מקום שנקרא "בית המטבחיים". שם היו שוחטים את הבהמות, פושטים את עורן, מוציאים את הקרביים ומדיחים אותם. בדרך הטבע, במקום שמצויים בו תדיר נתחי בשר ודם – מצויים זבובים ושאר מעופפים. בבית המקדש לא נראה מעולם זבוב בבית המטבחיים, והכל בזכות קדושת המקום – ללמדנו שהשכינה שורה בבית המקדש.

כך מצאנו גם אצל הנביא אלישע – תלמידו של אליהו הנביא. האישה השונמית אומרת לבעלה (מלכים ב', ד', ט'): "הנה נא ידעתי כי (אלישע) איש אלוקים קדוש הוא". כיצד ידעה? מסבירה הגמרא: "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו". הנה כי כן, אפילו לזבובים יש "חוש ריח", הם מכירים בקדושה ונוהגים 'דרך ארץ' בפניה.

לא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים

עבודת יום הכיפורים בבית המקדש נעשית כולה על ידי הכהן הגדול. אם הכהן הגדול נטמא ביום הכיפורים, היה הכרח להחליפו באחר. מחשש לטומאה זו, היה הכהן הגדול נכנס ללשכה הנמצאת בעזרה שבעה ימים לפני יום הכיפורים, כדי להישמר מכל דבר טומאה. כמו כן, היו ממנים לו ממלא מקום, למקרה שלמרות הכל הוא יטמא. הכל נעשה מתוך דאגה שלא תתבטל, חלילה, העבודה במקדש ביום הכיפורים. נס ארע בבית המקדש, ומעולם לא ארעה טומאת הגוף לכהן גדול ביום הכיפורים.

מדוע היו צריכים לנס זה, והלא אפשר להחליף כהן? התשובה היא: כדי לא לבייש את הכהן הגדול. הלא כל עם ישראל מצפה בבוקרו של יום הכיפורים לראות את הכהן הגדול בעבודתו, והנה – במקום הכהן הגדול, עולה מחליפו לשרת בקודש...

נקל לשער את הבושה שתציף את הכהן הגדול בהיוודע גנותו לכל העם. נס זה מחייב אותנו לקחת מוסר: הנה, למען כבוד הכהן הגדול, כדי לא לבייש אותו, עשה הקב"ה נס. נלמד מכאן, כמה גדול הוא כבוד הבריות, נלמד גם כמה מוטל עלינו להיזהר ולהישמר בכבוד הזולת, להתרחק כמפני אש מכל ביוש ומכל פגיעה.

לא כיבו הגשמים את אש עצי המערכה

המזבח עמד בעזרה במקום גלוי תחת כיפת השמים. בראש המזבח הונחו עצי המערכה, ואף על פי שהיתה האש יורדת מן השמים, מצווה על הכהנים להביא גם אש מן ההדיוט, כלומר, אש שהציתוה בני אדם בעצי המערכה.

האש בערה יומם ולילה – וכאן ארע נס גלוי: גם כאשר ירד גשם עז, "לא כיבו הגשמים את אש עצי המערכה" – גם את האש שהציתו הכהנים בעצי המערכה לא כיבו הגשמים.

מופת זה – נס חשוב הוא לישראל מבחינת התועלת המעשית לעבודת הקרבנות, שכן, אם הגשמים היו מכבים, חלילה, את האש, לא היו הכהנים יכולים להקטיר על המזבח את האימורים, ובכך היתה נפגמת עבודת המקדש, כי האימורים המוקטרים לרצון לפני ה' הם חלק מהעבודה ומהתרצות ה' בקרבן.

אם כן, צער רב ונזק נחסכו בזכות הנס המופלא, כי גם ממטרים עזים לא יכלו לאש היוקדת.

הרי לנו לימוד מאלף: הנה, אפילו שני הפכים, אש ומים, עשו שלום ביניהם לצורך עבודת ה'. על אחת כמה וכמה, שמחוייב כל יהודי להתאמץ ולשבור את טבעו, כדי לעשות את רצון אביו שבשמים.

האש שיקדה ללא הפסק על המזבח, הלהבה שניצחה את הגשמים, מוכיחה לנו שאין לזלזל בהתלהבות קדושה, רגעית ככל שתהיה. גשמיות אינה יכולה לכבות לחלוטין אש אמיתית, אש הנובעת מהתקשרות לקב"ה ולתורתו.

אולם כמו שמצווה להביא גם אש מן ההדיוט, כך תפקיד האדם לשמר את האש כל העת. עליו להוסיף "עצים למערכה", לזכור כל הזמן כי הגשמיות מאיימת לכבות את רגשות הקודש. אם האדם חפץ לשמור אש שירדה מן השמים על התלהבותה הראשונית, עליו להוסיף כל העת "חומר בעירה" של מוסר והתחזקות. ואמנם, כאשר יתרום האדם את חלקו, יעזרוהו מן השמים, וה"גשם" לא יכבה את המערכה היוקדת בלבו.

לא נצחה הרוח את עמוד העשן

מן האש של עצי המערכה היה עולה ומיתמר עמוד עשן. הוא נראה כעמוד זקוף וישר, שעלה מן המזבח כלפי מעלה ויכלו לראותו ממרחק רב. נס היה במקדש. גם כאשר נשבו רוחות חזקות, סופות וסערות – לא נוצח עמוד העשן, הוא לא נטה לצדדים, אלא נשאר יציב וזקוף. זאת אף שהרוח עשויה להיות בעלת עוצמה רבה, ואילו העשן אין בו כמעט ממשות. מאחר שהעשן מקורו בקודש, בעבודת הקרבנות, אפילו כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו.

בעולם נושבות רוחות רעות, אידיאלים כוזבים המנסים להסיט את היהודי מדרכו הישרה, מזקיפות הקומה שלו כיהודי גאה.

התבוננות בעמוד העשן המיתמר במקדש, מלמדת אותנו שהיהודי, בן לעם קדוש, אל לו להיסחף אחר רוחות התקופה. עליו לעמוד יציב וגאה ביהדותו ובתורתו. אם ידבק בקודש, בתורה ובמצוות, יוכל לצאת מנצח בכל הנסיונות.

לא נמצא פסול בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים

מהו העומר? באור לט"ז בניסן, לאחר היום טוב הראשון של חג הפסח, היו קוצרים שעורים מתבואת השנה החדשה, ומהם מניפים ומקריבים כמות של עשרון – למנחת העומר. עד הנפת העומר היה אסור לאכול מהתבואה החדשה.

אילו היה נמצא בעשרון העומר פסול, כגון שהיה נטמא – היו מפסידים את מצוות העומר החביבה. כדי למנוע מכשולים אלה נעשה נס לאבותינו: מעולם לא נמצא פסול בעומר.

מהן שתי הלחם? – ראשית קציר החיטים למנחות שהוקטרו בבית המקדש. לפני חג השבועות קצרו חיטים מהתבואה החדשה, והכינו מהן שתי חלות גדולות בצורת מלבן.

בחג השבועות הקריבו את שתי חלות הלחם כמנחה, ועל ידי הקטרה זו הותר לכל ישראל להביא מנחות לבית המקדש מהתבואה החדשה. אם היה נמצא בחג פסול בשתי הלחם – לא היו יכולים להקריבם, והיתה מתבטלת מצוה חשובה זו. נס נעשה לאבותינו: לא נמצא מעולם פסול בשתי הלחם בעצרת.

לחם הפנים מהו? – שתים עשרה ככרות לחם העשויים בצורה מיוחדת, שהיו אופים הכהנים מדי יום ששי ועורכים מדי שבת על שולחן לחם הפנים שבמקדש. המלאכות הכרוכות באפיית הלחם אינן דוחות את השבת. ונמצא שאם ימצא בשבת פסול בלחם הפנים, יאלצו לחכות עד לשבת הבאה, ואילו באותה שבת יחמיצו את מצות לחם הפנים. לפיכך, נעשה נס לאבותינו: מדי שבת בשבתו הונח לחם חדש, ומעולם לא נמצא בו פסול.

למדנו מכאן: מצוות אלה מעולם לא הוחמצו, כי במקום שיש כוונה טהורה ורצון לעשות טוב – קיים עזר רב ממרום.

עומדים צפופים – ומשתחווים רווחים

העזרה התפרשה על פני שטח לא גדול. בשלושת הרגלים חייב כל איש מישראל לעלות לבית המקדש, ואכן בכל רגל הגיעו אנשים רבים מאד לבית המקדש, והעזרה היתה עמוסה מעל ומעבר ליכולת קיבולה. גם ביום הכיפורים הגיע קהל רב לחזות בעבודת הכהן הגדול. הצפיפות היתה כה גדולה עד שלא היה מקום להניח בו את כף הרגל. עמדו צפופים – מלשון "צף", האנשים הרגישו כאילו הם צפים, נישאים באויר – כל אחד נוגע ולא נוגע בארץ.

מדרך העולם, כאשר עומד קהל גדול במיוחד, כל תזוזה של אחד מהם, כל כפיפה קלה – דוחקת ודוחפת את כל הסובבים, אולם בבית המקדש ארע נס גדול: ביום הכיפורים היו עומדים צפופים, אך משהגיע זמן הזכרת השם המפורש בוידוי על ידי הכהן הגדול, היו כולם משתחווים. באותה השעה מצא כל אחד את עצמו רחוק מהמתפלל הסמוך לו. לפתע נוצר רווח של ארבע אמות בין איש לרעהו. כל אדם השתחווה והתוודה לבדו בלא שייכנס האחר לתחומו.

נס גלוי היה שם! היה זה אחד המקומות שהחזיק המועט את המרובה. מאחורי הנס המופלא עמדה שמירת כבוד הבריות. כאשר היו ישראל שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו נופלים על פניהם ומתוודים בלחש. בנס התרחק כל אחד משכנו שהשתחווה לידו, כדי שלא ישמע הלה את חטאיו האישיים של שכנו ויתבזה בעיניו..

לא הזיק נחש ועקרב בירושלים

הנס התשיעי לא היה רק בבית המקדש אלא בירושלים כולה. ירושלים – הרים סביב לה. לפי התנאים הטופוגרפיים, סביבותיה של עיר הקודש מועדות הן להכיל נחשים, עקרבים ושאר מזיקים. ואכן, היו נחשים בירושלים, אך נשיכתם לא הזיקה מעולם. גם אם קרה שהם היו מכישים, לא היתה פגיעתם רעה.

ארע כאן נס גדול. אם אדם כלל לא ננשך, ניתן לומר שהוא ידע להישמר, אך התנא מדגיש כי הנס התבטא בכך שגם אם נתקל אדם בנחש או בעקרב – לא נגרם לו נזק.

לא רק לתושבי ירושלים היתה תועלת מכך. נס זה הקל על עם ישראל לעלות לרגל, כי הם לא חששו לעלות מפחד המזיקים.

לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים

נס נוסף ארע בקביעות בעיר ירושלים. העיר הכילה בקרבה ברוחב לב את כל הדרים בה ואת כל העולים אליה. בעת העלייה לרגל התאסף בירושלים קהל עצום אשר הגיע לעתים למליונים. כולם היו צריכים ללון בירושלים. נעשה נס, והיה לכולם מקום להתאכסן בו.

אנשי ירושלים היו ראויים לנס זה. הם היו נדיבי לב ומחזרים אחר אורחים. מעולם לא מיהרו לשלח את האורח מביתם, והצפיפות לא העיבה על שמחת הרגל. האהבה בין אדם לחברו היתה כה עמוקה, עד שלכל אורח היה מקום. האורח שמח במארחו והמארח שמח באורחו. היה זה נס משמים, אך השתתף בכך לבו של האדם, של המארח שקיבל את הכל ושמח באורחיו.

הדבר מזכיר את האימרה: כאשר יש מקום בלב יש מקום בבית. כשאהבה ואחווה שוררים בין בניו של מקום, אזי "לא אמר אדם צר לי המקום".

כך חיו אבותינו בעיר ירושלים, עיר ש"שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (תהלים קל"ג, ג').

עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, עשרה ניסים נעשו למען אבותינו, ולמען ניקח גם אנו מוסר.

אשרי עין ראתה כל אלה!