עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות

תמיהה מתעוררת למקרא דברי המשנה: כיצד ניתן לומר על הדברים המפורטים כי הם נבראו בשחר ההסטוריה, בימי הבראשית? הלא מדובר בדברים שהתגלו לראשונה בעת ההתרחשויות שארעו מאות ואלפי שנים לאחר בריאת העולם?

גם בבריאה המוקדמת שבעשיריה זו, בקשת, נפגשים אנו לראשונה רק לאחר למעלה מאלף וחמש מאות שנה מבריאת העולם. לאחר המבול, כאשר הבטיח הקב"ה לנח שלא יביא עוד מבול לעולם, הוא נתן לו אות – קשת בענן. ואם כן, כיצד מתיישבת עובדה זו, עם הקביעה כי הקשת נבראה מיד בתום ששת ימי בראשית?

התשובה היא שאכן, אותם הדברים נבראו בזמן בריאת העולם, אלא שהם הוסתרו מעין כל עד למועד התגלותם.

הסבר נוסף מעמיק תשובה זו: ביום השישי לבריאת העולם ניתן הכח בבריאה להוציא אל הפועל את הפלאים המנויים במשנה, כל דבר בשעתו. היכולת ניטעה בברואים כבר מבראשית, והיא התבטאה, הלכה למעשה, רק לאחר דורות רבים.

ואלו הן...

נבאר את עשרת הדברים:

1) פי הארץ – הפתח שנפער באדמה, העונש הנדיר שנגזר על קורח ועל עדתו עקב מחלוקתם על משה, בירידתם שאולה אל תוך פי האדמה.

2) פי הבאר – בארה של מרים, שהתגלגלה עם בני ישראל ארבעים שנה במדבר סיני, וסיפקה להם מים. יש מפרשים שהכוונה לנס המוזכר ברמז בשירת הבאר (במדבר כ"א, י"ז): "עלי באר, ענו לה" – הבאר פתחה את פיה ואמרה שירה, ובני ישראל ענו כנגדה.

3) פי האתון – כח הדיבור שניתן לאתונו של בלעם, היכולת של אותה האתון לפתוח את פיה ולומר לבלעם דברי תוכחה.

4) הקשת – הקשת היא העדות לכך שהקב"ה לא ישחית שוב את העולם, כפי שהבטיח לנח לאחר המבול.

5) המן – הלחם שירד מדי בוקר מן השמים כדי לזון את ישראל בהיותם במדבר.

6) המטה – מטהו של משה רבנו שעליו חקוק שם ה' המפורש. במטה זה עשה משה את האותות לפני פרעה, את מכות מצרים ואת קריעת ים סוף. אותו מטה היה עשוי ממחצב ושמו סנפרינון.

7) השמיר – חרק קטן כגרגר שעורה שצורתו כתולעת. כאשר מניחים אותו על אבנים, הן נבקעות. את השמיר הוליכו על אבני האפוד והחושן בעת בניית המשכן במדבר, לפי הרישום שנעשה עליהן בדיו. האבנים נבקעו מאליהן, כאשר מאומה לא ניתז ולא נחסר מהאבן עצמה. לאחר שנים רבות הביא בניהו בן יהוידע לשלמה המלך את השמיר בשנית, כדי לסתת אבנים לבנין בית המקדש.

מדוע הוצרכו להשתמש בשמיר?

אבני המקדש היו חייבות להיות אבנים שלמות, אבנים שלא סותתו על ידי כלי מתכת כלשהו. זאת משום שהמזבח והמקדש נועדו להאריך את חיי אדם, בהיותם מכפרים על חטאים, והברזל – שממנו מייצרים כלי משחית – מקצר את חיי האדם.

שני הניגודים אינם יכולים לשכון יחד: "אינו בדין שיונף המקצר על המאריך", ולכן, בעת בניית המקדש והמזבח, השתמשו בשמיר לחצוב אבנים לבניה. אותו שמיר ששימש בדורו של משה רבנו, נשאר עד לתקופת בית המקדש השני, ומאז נעלם ואיננו עוד.

8) הכתב, 9) המכתב, 10) והלוחות – הכוונה היא הן ללוחות הברית הראשונים – שאותם קיבל משה רבנו בהר סיני, ואשר נשברו ונשמרו בארון הברית בקודש הקודשים, והן ללוחות השניים – שאותם פסל משה רבנו בעצמו.

המשנה מציינת כי בלוחות הברית היו שלושה מרכיבים: הלוחות עצמם, הכתב – צורת האותיות, והמכתב – המשמעות הנובעת מצירוף האותיות, התוכן של המילים.

הלוחות הראשונים היו מעשה אלקים, וכפי שנאמר: "והלוחות מעשה אלוקים המה". ואילו הלוחות השניים היו מעשה ידי משה. על הלוחות השניים מוזכר במדרש שנעשו מהמחצב יקר מאד – סנפרינון , שנתגלה בתוך אהלו של משה.

גם מעשה כתיבת הלוחות הוא פלא: הכתב נחקק בלוח לכל עוביו, והיה נקרא משני צידי הלוח. הדבר הביא לכך שאותיות מסיימות עמדו באויר. הכוונה לחלק הפנימי של האותיות סמ"ך ומ"ם סופית, אשר היו חרוטות מצד אל צד, ותוכן לא היה מחובר לשאר הלוח.

ויש אומרים: אף המזיקין וקבורתו של משה...

התנא מציין כי יש מוסיפים דברים נוספים שנבראו בערב שבת בין השמשות:

המזיקין – רוחות רעות ושדים. לדעת הרמב"ם הללו אינם פועלים בימינו, ויש החולקים על דעה זו.

קברו של משה, המקום שנועד לקבורתו של משה רבנו. הקבר נסתר מעין כל בדרך פלאית: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

אילו של אברהם אבינו – האיל שנאחז בסבך בקרניו, ואחר כך הועלה על המזבח כתחליף לעקידת יצחק.

צבת בצבת עשויה - את המלקחיים הראשונים בעולם יצר הקב"ה כדי שתהיה אפשרות להכין צבתות נוספות.

כדי להכין צבת מלבְּנים ברזל באש. כאשר הברזל הלוהט ניתך, אוחזים בו באמצעות צבת, ואז מעצבים את הברזל בעזרת הצבת ובעזרת פטיש, לצורה של צבת. גם לאחר העיצוב אוחזים עדיין בצבת החדשה בזרועות הצבת הישנה ומטבילים אותה במים כדי לצננה. לאחר שהצבת מתקררת ומתקשה, היא ראויה לשמש ככלי עבודה. אם כן, ניתן להכין צבת חדשה רק אם יש כבר בנמצא צבת אחרת – שהרי "צבת – בצבת עשויה".

תובל קין היה הראשון שעליו נאמר: "לוטש כל חרש נחושת וברזל" (בראשית ד', כ"ב). באלו כלים היה לוטש? מניין השיג את הצבת הראשונה? התשובה לכך נמצאת במשנתנו: היא נתקנה כבר בששת ימי בראשית על ידי הבורא, בערב שבת בין השמשות. הצבת הראשונה היא השלמה למלאכת הבריאה כולה, כפי שנאמר: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... אשר ברא אלקים לעשות". מהי הלשון: "אשר ברא – לעשות"? הבורא העניק לאדם את כלי העבודה הראשון. הוא "ברא" יש מאין את כל מה שיש בו צורך כדי "לעשות", כדי שיוכל האדם לפעול, ליצור במלאכת כפיים ולהמשיך את הבריאה.

ברשימת עשרת הדברים מופיעים במשנה ניסים גדולים, תופעות פלאיות: פי הארץ הנפער באורח ניסי, פי האתון המדברת כאחד האדם, מטה שבו נעשו הניסים במצרים ובמדבר, באר המתגלגלת יחד עם בני ישראל במשך ארבעים שנה, לחם מן השמים ועוד. כל אלה נבראו בערב שבת בראשית.

במשך הדורות התרחשו ניסים גדולים נוספים שגם בהם היה שינוי מדרך הטבע. מדוע אין הם מופיעים ברשימה זו? מכות מצרים, קריעת ים סוף, כריתת מי הירדן, "שמש בגבעון דום" ועוד – מדוע הם לא נבראו בערב שבת בין השמשות? במה נשתנו המופתים המופיעים במשנה?

ההסבר הוא שבמשך ששת ימי בראשית, במהלך בריאת העולם, השתית הקב"ה בבריאה חוקים – חוקי הטבע. חוקים אלו מלווים את הבריאה, ועל פיהם היא תתנהל במסלול יציב וקבוע, לדוגמה: האור יוגבל לשעות היום, המים יתכנסו בימים ולא יעברו את גבול החוף וכן הלאה. מכאן ואילך – "מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א', ט').

אמנם במהלך ההסטוריה התרחשו ניסים גלויים ששינו את סדרי בראשית וחרגו מדרך הטבע, אולם ניסים אלו נטבעו בברואים כבר משעת יצירתם.

לדוגמה: כאשר נברא הים, קבע לו ה' את תכונותיו ואת גבולותיו, ואז גם התנה אתו שבימי משה הוא ייקרע לפני בני ישראל ויהפוך ליבשה. הקב"ה התנה עם האש שלא תזיק לחנניה, מישאל ועזריה כשיושלכו לכבשן, והתנה עם הדג שיקיא את יונה הנביא אל היבשה, וכן הלאה. כל הניסים, שנראים לנו כשינוי סדרי בראשית, הושתתו בטבע של הברואים מראשית יצירתם.

יוצאי דופן מכולם היא רשימת עשרת הדברים שבמשנתנו. בערב שבת בין השמשות נוצרו דברים מיוחדים לשעתם ולזמנם כבריאה העומדת בפני עצמה. ייחודם של אלו שהם נבראו מלכתחילה כ"שינוי", כדבר שאינו כלול בדרך הטבע.

מדוע "התעכבה" בריאתם של עשרת הדברים עד הרגע האחרון? משל לאומן הטורח בהכנת כלי. מה משאיר האומן לעשות בסיום יצירתו? – את נקודת השיא של היצירה, את ה"מכה בפטיש" של מלאכתו. איכות העבודה נמדדת על פי הגימור שלה.

אם כן, על כורחנו, שאותם דברים שנבראו בסוף הבריאה, הם השיא שבבריאה.

עשרת הדברים באים ללמד את יסודות האמונה, הם אבני יסוד בקיומו של העולם ככלל ושל עם ישראל בפרט, ולכן הפריד אותם הקב"ה משאר הבריאה, כדי להעצים את המסר שהם מסמלים.

"פי הארץ" – מטרתו להוכיח את העיקר באמונתנו כי תורת משה היא מן השמים. קורח ועדתו ניסו לערער על נבואת משה, ולכן ברא הקב"ה בריאה מיוחדת להעניש אותם – האדמה פצתה את פיה והם ירדו חיים שאולה.

"פי הבאר" – מוכיח על ההשגחה העליונה. עם שלם הולך במדבר במקום ציה ושממה, והקב"ה יוצר יש מאין, מקור מים – באר ההולכת עם העם בכל ארבעים ושניים מסעותיו ותחנותיו, ואינה פוסקת. הבאר באה ללמדנו את מידת הביטחון – הכל תלוי בהשגחה העליונה, אין מזונותיו של אדם תלויים בפעולותיו, אלא ברצון ה'.

"פי האתון" – מלמד אותנו שכוחו של האדם, עם כל כשרונותיו שניתנו לו במתנה, תלוי הוא ברצונו של ה'. ולכן, כאשר מעשיו של האדם הם נגד רצון הבורא – לא יעלה בידו מאומה. הראיה היא מבלעם. הוא הולך לקלל את עם ישראל, בהסתמכו על כח הדיבור המפורסם שלו. אך מלאך ה' עוצר אותו בדרך ומוכיח לו כי פיו מסור בידי הבורא. ברצות ה' יכולה גם האתון לדבר, וברצותו – יאלץ גם "בעל דברים" כבלעם לברך את ישראל במקום לקללם. כל כישוריו ישרתו את רצון הבורא בלבד.

"הקשת" – היא המחשה איתנה להשגחה התמידית של ה' על העולם כולו. הקשת מזכירה לנו מה קרה כאשר הסיר ה' את השגחתו מעולמו לרגע קט. מיד ירד מבול שהשחית את הארץ וכמעט שנכחד כל היקום. הקשת מודיעה כי העולם קיים רק בגלל חסד ה', החפץ בקיומו של העולם.

"המן" – גם הוא כבאר, מלמד על מידת הביטחון. לולא המן לא יכול היה עם ישראל להתקיים במדבר. הם יצאו ממצרים בחיפזון אל ארץ לא זרועה, ולא הספיקו להכין צידה לדרך. אך מן השמים השגיח עליהם הבורא והחיה אותם במשך כל אותם ארבעים שנה. המן מאלף לקח: גם במצב שנראה כבלתי אפשרי, לא תקצר יד ה' מלהושיע.

"המטה" – מסמל את כלל הניסים שארעו לישראל ביציאת מצרים. חלק נכבד מן האותות והמופתים – במצרים ועל הים – נעשו במטה. המטה מזכיר את יציאת מצרים שהיא יסוד ופינה לאמונה.

"השמיר" – מרמז על בניין בית המקדש. ה"עבודה" – עבודת הקרבנות היא משלושת עמודי העולם. משום כך ברא הקב"ה את השמיר – הנצרך לבנין המזבח – בנפרד.

"הכתב והמכתב" – הם דברי התורה הקדושה שלמענה נברא העולם כולו, ובזכות לימוד התורה הוא ממשיך להתקיים.

"הלוחות" – לוחות הברית, עם הכתב והמכתב שעליהם, מציינים את מתן תורה במעמד הר סיני. מעמד זה הוא ההוכחה לאמונה שהתורה ניתנה מן השמים. עם שלם חזה בהתגלות האלוקית בחורב. מכאן מוכרחת האמונה כי תורתנו נצחית היא, שהרי ניתנה היא לנו ממלכו של עולם.

בין השמשות

רבי יוסף חיים מבגדד, מחבר הספר "בן איש חי", מעורר אותנו שנפיק מן המשנה לקחים אקטואליים מיוחדים לימינו אנו.

כידוע, עתיד העולם להיות קיים במתכונתו הנוכחית ששת אלפים שנה. ששת אלפי השנים מקבילות הן לששת ימי הבריאה – אלף שנה ליום. אנו מצויים עתה לקראת סוף האלף השישי וחיים בזמן המקביל לבין השמשות של היום השישי לבריאת העולם. הזמן דוחק! הגיע ערב שבת, הגיע "בין השמשות של הגלות".

עכשיו הזמן להפיק לקח מאותם דברים שנבראו בערב שבת בראשית. לדוגמה, ב"פי הארץ" אנו רואים שהאדמה בלעה את קורח על כך שגרם למחלוקת ולשנאת חינם. מכאן עלינו ללמוד עד כמה שנואה היא המחלוקת לפני ה'. מנגד עלינו להפנים שהאחדות תקרב את הגאולה.

הבה נרבה אהבה ואחווה, שלום ורעות, כדי שנזכה לקבל במהרה את ה"שבת", את הגאולה השלמה, בבניין הבית השלישי במהרה בימינו, אמן.