משנה זו יחד עם המשנה הבאה, מגלות טפח בנושאי השכר והעונש השמיימיים. שתי משניות אלו מלמדות על "שבע פורענויות" הבאות כעונש על שבעה סוגי עבירות.

אין במשניות אלו כוונה לגילוי "ניהול החשבונות" של בורא העולם, שהרי אין בהשג ידינו להבין חשבונות עלומים אלו. הכוונה היא להמחיש את העובדה שיש דין ויש דיין, ושאין מקריות בעולם. לכל פגע יש סיבה, ולכל מאורע יש מסובב.

קיימת כוונה נוספת והיא לעורר את תשומת הלב לחטאים המנויים בהן, ולהודיע שהם "גופי עבירה", כלומר, שהם נוגעים לעקרונות עיקריים באמונה ובמוסר, ולכן, יש להישמר מהם במיוחד.

בטרם נתחיל לפרט את החטאים ואת עונשיהם, נדגיש נקודת מוצא חשובה: חשבונות שמים – מי ידע? אם מתרגשת עלינו, חלילה, צרה כלשהי, אין ביכולתנו לדעת מהי סיבתה. האם היא באה בגלל חטא זה או בגלל חטא אחר? האם היא עונש על חטאו של היחיד או שמא היא באה בגלל חטאם של קבוצה בעם או בשל חטאו של הדור כולו?

אופן ההתנהלות של השכר והעונש במשפט שמים הוא כספר החתום גם לגדולי עולם. אחרי כל ההסברים, וקיימים כאלו לרוב, נותרת "השורה התחתונה", והיא שאין יכולת סופית בידי הברואים בני החלוף להבין את הנהגת הבורא הנצחי שבידו הכל.

לשם המחשה נדמה מרוץ שליחים. כל שליח מקבל לפיד מהשליח שלפניו, ועליו לרוץ עם הלפיד כברת דרך מסויימת, עד שיגיע אל השליח הבא וימסור לו את הלפיד. השליח לומד להכיר את כברת הדרך שעליו לעבור ורק קטע זה מעניין אותו. הוא מתאמן עליו בריצה, מתנסה בכל המכשולים הקיימים בו, ומשנן לעצמו את האפשרויות היעילות ביותר שבהן שיוכל לבצע כיאות את חלקו במרוץ.

אם יבוא אדם וישאל: "הרי יש לאורכו של המסלול מקומות מעניינים, ואולי אף נוחים יותר לריצה. מדוע, אם כן, אתה נצמד רק לקטע המסוים?" ודאי שהשליח ישיב לו: "המקומות האחרים אינם נוגעים לי, דרך זו בלבד היא דרכי, ובה צריך אני להצליח. התבוננות בחלקים אחרים של המסלול, לא תועיל להצלחתי בקטע המיועד לי".

כך היא גם דרך חיינו בעולם הזה. כולנו עוברים כברת דרך בת שבעים או שמונים שנה. יש המאריכים ימים ומגיעים לתשעים שנה ויותר, אך למעשה לכל אחד יש גבול לחייו. לכל אחד ניתן תפקיד המתאים לקטע המוגדר של חייו. קבלנו מטען מהדור הקודם, ואותו עלינו להעביר לדור הבא. העולם ממשיך ב"מרוץ השליחים" הבלתי פוסק, וכפי שנאמר (תהילים קמ''ה, ד'): "דור לדור ישבח מעשיך".

אנו כה טרודים וכה שקועים בכברת הדרך שלנו, עד שאין לנו מושג כלשהו במה שמתרחש מעבר אליה. אין ביכולנו לראות מה קדם לנו, ומה יתרחש אחרינו. לכן, איננו מסוגלים להבין חשבונות שמים הקשורים באופן תמידי לכל הדורות.

לעומתנו, הבורא יתברך הוא היה, הווה ויהיה, והוא משקיף על כל העולם בסקירה אחת ומנהל את עולמו בצדק. הוא זוכר את כל מעשי העבר ויודע גם את כל הצפוי בעתיד, ואת הכל – יביא במשפט.

שבעה מיני פורעניות באין לעולם

אמנם אין באפשרותנו להבין את פשרה של כל רעה, אך זאת אנו יודעים בבירור: אין מקריות בעולם, אין פגעים אקראיים ואין צרות הניתכות עלינו ללא סיבה.

נוכחנו לראות בדברי ימי ישראל, שבזמן שעם ישראל קיים את רצונו של ה', התקיימו כל הברכות. מאידך גיסא, נוכחנו, לצערנו, לראות גם את הצד ההפוך: מה קורה כאשר העם לא הלך בדרך הנכונה.

הכרה זו רמוזה במילה "פורענויות" – הקשורה ללשון 'פרעון'. אלו הן "פורענויות" ולא סתם "רעות". היסורים באים כפירעון חוב, כתשלום על חטאי בני האדם. רק מעשי בני האדם – הבחירה של האדם בטוב או, חלילה, ברע – הם המביאים לעולם את הטובה או את הפורענות.

אם האדם מפנים ידיעה זו שאין מקריות בעולם, גם אם אינו מבין תמיד מדוע הוא סובל – מכל מקום יקל עליו, ולו במקצת, לשאת את הסבל.

עלינו לזכור שהייסורים אינם באים כנקמה, חלילה, אלא כגביית חוב. חסד גדול עשה האלוקים עם בני האדם כאשר איפשר להם להתנקות ולהזדכך מחטאם, ועל ידי כך למנוע עונשים כבדים מאלה, כעונשי כליה, חלילה, כאשר תתמלא הסאה.

המשנה מציינת שבעה מיני פורענות, המקבילים לשבעה גופי עבירות. "גופי עבירות" – כוונתם לסוגי עבירות השונים זה מזה, עד שהם נחשבים כשני גופים שהחלוקה ביניהם ברורה. כל אחד מגופי העבירה המנויים במשנה קיים בו שינוי מהותי ביחס לאחרים. העבירה היא, כאמור, סוג מהותי, ולא תוספת בלבד.

מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין

העבירה הראשונה ברשימה היא שחלק מהציבור מקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות, אולם חלק אחר אינו מקפיד, או שבחלק מהזמן אותם אנשים מקפידים על הפרשת תרומות ומעשרות, ובתקופות אחרות הם עצמם אינם מקפידים לעשר.

כאשר אוסף אדם את יבולו, הוא מצווה לתת חלק מן היבול כתרומה לכהן. בנוסף מופרשים אחוזים מסויימים ללויים, ובשנים מסויימות קיים גם מעשר שניתן לעניים.

כאשר חלק מהציבור אינו מפריש תרומות ומעשרות, אזי בא לעולם על פי מידה כנגד מידה "רעב של בצורת". ברעב זה יורדים אמנם גשמים, אולם לא בכמות מספקת ולא בכל מקום. ממילא תהיה פחות תבואה, וההצע ירד. כאשר ההצע נמוך והביקוש גדול ממנו – מתרחשת עליית מחירים, וכשהמחירים מאמירים – אזי "מקצתן רעבים ומקצתן שבעים".

עונש זה בא, כאמור, במידה כנגד מידה, שכן הוא נחשב כפרעון על חסימת מקור פרנסתם של הכהנים והלוויים. אנשים אלו אין להם חלק ונחלה בארץ, וממילא אין להם שדה להתפרנס ממנו כשאר הבריות. שבט לוי כולו לא קיבל נחלה משום שתפקידו הוא לעסוק בעבודת הקודש.

כנושאי דגל עבודת ה', הם הופקדו על עבודת המקדש, והם גם המלמדים תורה לעם, הם האחראים על הפצת חכמת התורה בישראל.

זהו תפקידם ונחלת שדה וכרם אין להם, ואם כן, מנין תבוא פרנסתם? לפיכך הקציבה להם התורה את התרומות והמעשרות מכל עם ישראל. אולם אם העם מזלזל במצוות אלו, הוא מונע מהכהנים והלויים את מקור מחייתם היחיד. לנוכח התרשלות זו בא רעב של בצורת כמידה כנגד מידה, ואז מתמעט, חלילה, מקור הפרנסה של הכלל.

רעב של מהומה ושל בצורת

על עוון חמור יותר, "גמרו שלא לעשר", מגיע רעב קשה יותר, כי זוהי פורענות כפולה.

לא מדובר כאן ביחידים שנכשלו, אלא בהחלטה ציבורית גורפת, שלא להפריש תרומות ומעשרות. אין זו רק כניעה רגעית ליצר הרע, כפי שארע בחטא הקודם. זהו חטא שנעשה במחשבה תחילה, ולכן כה קשות תוצאותיו.

כשהעוון מקיף את כולם, גם הרעב מקיף – כולם רעבים. מצב זה יתכן כאשר מצטרף ל"רעב של בצורת" גם "רעב של מהומה", רעב הנגרם ממלחמות.

גייסות זרים פולשים לארץ והם זורעים הרס וחורבן בכל מקום. נשקפת סכנה לשוהים בחוץ, ולכן גם במקום שירד גשם – אין מי שיצא לעבוד בשדה. מי יתפנה בימי מלחמה לעבודת האדמה, לחרוש, לקצור או לאסוף? מי יסתכן להראות בחוצות? קיימת כאן מידה כנגד מידה. כאשר מונעים מחיה מהזקוק לה, לכן, מונעים מהשמים את המחיה מכל מי שהיה אמור לתת ולא נתן.

כיצד ניתן להגיע להחלטה שרירותית וגורפת כזו שלא לעשר? זוהי דוגמה מוחשית לכלל של (אבות ד', ב') "עבירה גוררת עבירה".

בתחילה אמנם רק "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין", אך אלו שמעשרים לא מחו באלה שאינם מעשרים, וממילא בהמשך הזמן התרגלו כולם למצב זה, ולא הפריע להם הזלזול במצוות המעשרות. בסופו של דבר הצטרפו גם השאר אל החוטאים, וכולם "גמרו שלא לעשר". זוהי דרכו של יצר הרע. בתחילה העוונות מושכים את האדם בחבל דקיק, אשר ניתן לנתקו בנקל, אך אם לא מיהר החוטא להחלץ מלפיתתו, מוסיף היצר וקושר עוד ועוד חוטים, והחבל הופך לעבה וחזק, ואז קשה מאד להשתחרר ממנו.

שלא ליטול את החלה

נצטוינו בתורה (במדבר ט"ו, כ'): "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" – אם נמנו שלא ליטול את החלה, וכולם אינם מפרישים חלה, אזי לא יורד גשם כלל, האדמה הופכת לברזל ונחושת, ואינה מצמיחה דבר, ומשתרר "רעב של כליה".

רואים אנו כי ביטול מצוות חלה, חמור יותר מביטול המעשרות. מדוע?

אחת התשובות לכך היא כי לעוון של "גמרו שלא ליטול את החלה", מתלווה ממד של כפיות טובה. הקב"ה זיכה את האדם להכניס את התבואה לביתו, עתה הגיע הזמן המיוחד של הודיה לה', להפריש כמות קטנה לכהן במצוות ה'! כאשר היצר מסית אדם יחיד שלא להפריש, מגיע על כך עונש, אך עדיין אין בכך ראיה שהאדם לקה בכפיות טובה. לעומת זאת, כאשר מתאגדים כולם יחד ומחליטים במצח נחושה לבטל את מצוות הפרשת חלה – זהו גילוי מובהק של כפיות טובה, והתוצאה המתבקשת היא רעב של כליה.

מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית

מדובר בעוונות שמן התורה העונש עליהם הוא מיתה בידי שמים, ואין לבית דין סמכות להוציא להורג עליהם. לדוגמה: איסור אכילת חמץ בפסח או אכילה במזיד ביום הכיפורים – עונשם כרת. הכוונה היא למיתה בידי שמים, ולא למיתה בידי אדם. גם עוונות שעונשם הוא מיתה על ידי בית דין, אם המעשה לא נעשה בנוכחות עדים או אם לא התרו בחוטא מראש והזהירו אותו – אין הדיינים יכולים לחייב את האשם בעונש. במקרה כזה ייפרע ממנו הקב"ה על חטאו. וכאשר מתרבים, חלילה, החייבים במיתה בידי שמים, "דבר בא לעולם".

הסיבה השניה לבואו של הדבר היא שבשנת השמיטה צריכים השדות להיות הפקר לכל. אולם הפירות מופקרים לצורך אכילה בלבד, ואין לסחור בהן. אם האדם אוסף בשמיטה את התבואה או את הפירות ומוכר אותם תמורת בצע כסף – הוא עובר על איסור שביעית.

השמיטה באה להזכיר שאין האדם אדון לעצמו, ואין הצלחתו תלויה במעשיו. יש אדון לעולם, והוא המשביר ומפרנס לכל. אחת לשבע שנים צריך אדם להפקיר את שדותיו ולהראות שהכל שייך לבורא.

כאשר במקום להפקיר את הפירות ולזַכּות את הנצרכים שמחכים לשנה זו – האדם סוחר באותם הפירות, וממשיך לגרוף רווחים. אותו אדם שתי רעות הוא עושה:

הראשונה – הוא חוטא בין אדם למקום, כי במעשיו הוא מראה שאינו מאמין שפרנסתו תלויה בבורא.

הרעה השניה היא רעה שבין אדם לחברו. הוא גוזל מהעניים את כלכלתם בשנה השביעית, שנה שבה התבואה מועטת מפני שהשדות עזובים.

ומידה כנגד מידה מגיעה, חלילה, מגפת דבר.

העונש מוכיח שאין העולם מקום הפקר שבו בני האדם אדונים לגורלם ולגורל קניינם. הכל ניתן כפיקדון מידי שמים, וברצות הבורא, הוא ייקח בחזרה את פיקדונו.

עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה

מלחמה באה לעולם על שלושה דברים אלו שמונה המשנה הקשורים זה לזה:

"עינוי הדין" – כאשר הדיין כבר החליט כיצד לפסוק, אך הוא מענה את בעלי הדין ודוחה אותם "בלך ושוב". בכך הוא גורם להם להישאר במצב של חוסר ודאות. מובן שלא כלול בעוון זה דיין המבקש לברר את הדין לאשורו, ורוצה ללבן עוד את הענין. המשנה מתכוונת לסחבת מיותרת הגורמת עגמת נפש לבעלי הדין.

חמור מכך הוא "עיוות הדין" – עיוות האמת, כלומר, לפסוק על הפטור – חייב, ועל החייב – פטור. בדרך כלל הגורם לעיוות הדין הוא שוחד. שוחד הוא לאו דווקא מתן כסף, אלא גם קבלת טובת הנאה. אפילו דברי חנופה נחשבים כשוחד. כמובן, מסוגלות להיות סיבות נוספות להטיית דין: רצון הדיין לזכות את קרובו או קרבת דעת עם עמדותיו של הנידון וכדומה. הנביא ישעיהו מציין את הידרדרות מערכת המשפט כגורם להרס ולחורבן שיבואו על העם: "כסדום היינו לעמורה דמינו". סדום ועמורה "הצטיינו" בעיוות הדין ובמערכת ערכים מסולפת. מנגד, מציין הנביא ישעיהו מתי תכלה החרב מן העולם וכיצד ישובו בני ישראל לתפארתם (ישעיהו א', כ"ו): "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה – אחרי כן, יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".

השלב השלישי בשרשרת העוולות המביאות, חלילה, מלחמה לעולם, הוא כאשר "מורים בתורה שלא כהלכה" – זוהי דרגה חמורה מקודמותיה. אדם שלא קרא ולא שנה ולא הוסמך להורות – ובכל זאת מורה הלכה.

אדם זה מעוות את הדין מעיקרו, ופוגע באושיות הקיום של עמנו – בחוקי התורה. מי שחוקי התורה אינם נר לרגליו – ואפילו נובע הדבר מבורות – יפסוק לפי נטיית ליבו ולפי האינטרסים הצרים שלו, והכל יתעוות.

העונש הכללי שנגזר על עוונות אלו, מוכיח כי על כל הציבור מוטלת האחריות לדאוג לכך שימונו לשופטים אנשים ישרים, יראי ה' ושונאי בצע. אם לא יעשו כן, אשם הציבור בכללו בירידת ערכי הצדק והמשפט בחברה היהודית.

ראינו, אם כן, במשנה זו, וכך נראה גם במשנה הבאה אחריה, סוגי פורענויות קשים המתרגשים ובאים לעולם בעקבות החטאים. מה עלינו להסיק מלימוד זה?

משנתנו מלמדת, כאמור, שאין מקרה בעולם. כל פגע בא להזהיר ולהעיר את האדם מתרדמתו הרוחנית.

הפורענויות משולות לתרופות מרות. אלו הם אמצעים שהבורא שולח לברואיו כדי שיחזרו לאיתנם וישובו בתשובה.

ומדוע מעורר אותנו הקב"ה על ידי פורענויות, על ידי "תרופות מרות", והרי אינו חפץ ברעתנו? מדוע לא יעורר אותנו בדרכי נועם?

התשובה היא שקיימים שני סוגי תרופות – יש מתוקות ויש מרות. כאשר נותנים לילד תרופה מתוקה, הוא מבקש עוד. המתיקות של התרופה גורמת לו הנאה מהמצב. לעומת זאת, כאשר התרופה היא מרה, הילד חש היטב שהוא חולה. הוא מבין שהמחלה אינה טומנת טובות בחובה, וממילא הוא רוצה בכל מאודו לחזור לאיתנו ולהיות בריא.

לצערנו, בני האדם נוהגים כאותו ילד, קשה להם להכיר את הרעה שבמחלה הרוחנית, אך כאן פועלת התרופה המרה להוציא אותם מן השאננות, כי בעת צרה קל יותר לפתוח את הלב ולערוך בדק בית רוחני הן אצל הכלל והן אצל הפרט.