משנה זו היא המשכה של המשנה הקודמת. שתיהן יחדיו מונות שבעה מיני פורענויות כנגד שבעה גופי עבירות. במשנה הקודמת הוזכרו חמישה מיני פורענויות, ובמשנה זו מפורטים השניים הנותרים: חיה רעה וגלות.

כל פורענות באה מידה כנגד מידה על עבירות שנעשו. ללמדנו, כי אין מקריות בעולם, ואין מעשים ללא תוצאה. העונשים שבמשנתנו קשים יותר, והם באים על עוונות חמורים יותר – על שלוש העבירות החמורות, ועל חילול ה'.

חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם

שבועת שווא היא אם אדם הוציא מפיו את שם ה' בשבועה מיותרת. משל, הנשבע על עמוד עץ שהוא עמוד עץ, או על אבן שהוא אבן. זוהי שבועה בלא תועלת, שהרי הכל יודעים זאת.   

שתי שבועות נוספות נכללות בגד שבועת שווא:

שבועה לבטל מצוה – כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, זוהי שבועה לבטלה, שהרי הנשבע מחוייב בקיום כל המצוות, ואין השבועה חלה עליו.

כמו כן, הנשבע לעשות דבר שאין באפשרותו לעמוד בו – כגון, שנשבע שלא יישן שלושה ימים רצופים. גם כאן "נשא שם השם לשווא", שהרי ברור שלא יוכל להחזיק מעמד, ולא להירדם במשך שלושה ימים רצופים.

העוון השני המוזכר כאן הוא "חילול השם" – עוון זה מתייחס לחילול ה' הנגרם משבועה – שבועת שקר. זוהי שבועתו של אדם, הנשבע לשקר, כגון, אדם שחייב לפלוני כסף, ונשבע לשקר בבית דין שכבר פרע את חובו. שבועה זו כרוכה בחילול השם. אדם המעז להשתמש בשם הקדוש, כדי לשקר לצרכיו האישיים, מבזה את ה' בדרגה הגרועה ביותר. העונש הבא על שבועת שווא וחילול השם הוא "חיה רעה".

בפשוטו של המושג "חיה רעה" מציין את כלל חיות הטרף המסוכנות לאדם, כמו: זאב, אריה, נמר, נחש ודומיהם.

בימינו, כאשר מקומות הישוב מרוחקים ממקום הגידול של חיות בר, כמעט שלא קיימת סכנה מאותן חיות טרף. אמנם, לצערנו מוכרות לנו היטב "חיות טרף" בגרסה עדכנית יותר:

המושג "חיה רעה" כולל גם שעבוד מלכויות (כפי שמצאנו בחלומו של דניאל שהמלכויות נמשלו לחיות שונות). לפני שנים לא רבות חווה עמנו על בשרו את הזוועה של החיה הנאצית והשותפים לה. לא אחת נערכו פוגרומים בארצנו, ארץ הקודש, ובתפוצות. קרבנות רבים הקרבנו במלחמות ובפיגועים. אכן, גם בדורינו ניתן לראות כיצד מתקיימת פורענות "חיה רעה אכלתהו" בפועל, ולא כמליצה בלבד.

יש מוסיפים, שבמושג "חיה רעה" כלולים גם החיידקים ושאר הנגיפים, החודרים לגופו של האדם, ועושים בו שַמות. חיות רעות אלו מהוות סכנת חיים, וגורמות צער, אף יותר מאותן חיות טרף.

ואם נשאל: מדוע באה דווקא חיה רעה על שבועת שווא ועל חילול השם? מה הקשר בין החטא לעונש?

המפרשים משברים את אוזנינו בהסבר מאיר עיניים:

העולם נברא לפי הירארכיה ברורה, מעין פירמידה שלטונית. הברואים נחלקים לארבע או חמש דרגות שונות: בראש הפירמידה עומד "האדם" – הנקרא "מדבר" – בהיותו בעל כושר הבחנה ויכולת ביטוי. מעל כל בני האדם – ניצבת דרגת "יהודי". העם היהודי מהווה חטיבה נפרדת, כי על היהודים מוטלת אחריות כבדה יותר, ותפקידם חשוב יותר מתפקיד שאר האומות. תפקידו של עם ישראל להביא את העולם אל תיקונו ולגלות בו את כבוד ה'.

בדרגה פחותה מהאדם, עומד "החי", תפקידו לשרת את האדם ולעזור לו להגשים את יעודו בעולם. מתחת מעלת החי נמצאת דרגת "הצומח", שמטרתו לשרת הן את האדם והן את החי. לבסוף – בדרגה הפחותה ביותר ניצב "הדומם", שאין בו חיים כלל, והוא משמש גם את הצמח. אלו דוממים כמים], אדמה, אויר וכדומה.

הבורא הטיל על בני האדם למלא תפקיד מרכזי בבריאה, ומאידך, נתן להם את הזכות לשלוט על יתר חלקי הבריאה. ואכן, בדרך הטבע החיה פוחדת מהאדם. אך כל זה נכון, רק כאשר האדם שומר על מקומו בפירמידה. אם אנו ממלאים את תפקידנו – להמליך עלינו את בורא העולם, אזי גם החיות כנועות תחתינו. כל עוד אנו מתנהגים באופן המוכיח כי אנו יראים את ה', גם החיות מתנהגות ביראה כלפינו.

אולם, כאשר האדם מזלזל בכבוד שמים, אם הוא משתמש בשם הקדוש כדי להשבע לשווא ולשקר, הוא מחלל את שם ה' – ופוגע בסדר הבריאה, ומוכיח שאינו מקבל את ההירארכיה שבבריאה. לכן גם החיות אינן פועלות לפי סדרי הטבע ואין הן פוחדות עוד מבני האדם.

האדם בירידתו איבד את צלם האלוקים שבו – חיות השדה מזהות זאת מיד.

גלות באה לעולם על גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ

עונש הגלות הוא הקשה ביותר. הוא טומן בחובו את הפגעים כולם – גם רעב, גם מחלות וגם שעבוד.

על מה נתבעים בני האדם לשאת בעונש הגלות? המשנה מונה ארבע עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, וביטול שמיטת הארץ.

שלוש הראשונות, הן העבירות החמורות ביותר בתורה. עליהן נאמר: "ייהרג ואל יעבור". בזאת שונה דינן משאר כל העבירות שבתורה.

אם מכריחים יהודי לעבור על אחת משאר העבירות שבתורה, תוך איום שאם לא יישמע להם יהרגו אותו – הדין הוא "יעבור אל ייהרג". פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא י"ח, ה'): "ושמרתם את חוקותי... אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" – "ולא שימות בהם". התורה ניתנה לנו כתורת חיים, ולכן התנאי הבסיסי לקיום התורה הוא, לשמור על החיים.

כלל זה נכון בכל דיני התורה, מלבד שלושת העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בעבירות אלו חייב אדם לגלות מסירות נפש.

קיים מכנה משותף לשלוש עבירות החמורות – בכולן קובעת התורה כי הן פוגעות בקדושת הארץ. הכתוב אומר (שם כ"ח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". שבעת העממים הקדמונים שישבו בארץ ישראל, סולקו מעל אדמתה מפני שלא היו ראויים לה לפי מעשיהם. גם בני ישראל עלולים להיות מגורשים מהארץ, אם יטמאו אותה חלילה בעבירות חמורות אלו.

המשנה מוסיפה כי גם על איסור שמיטה מגיע עונש של גלות. אף כאן נצפית מידה כנגד מידה: מכיון שלא הפקירו את אדמתם, ולא נתנו לה את ה"מנוחה" הראויה לה על פי התורה – יצא העם לגלות, ואז הארץ נותרת שממה, וכביכול, אין מי שיעבד אותה ויפריע את מנוחתה.

בארבעה פרקים הדבר מתרבה

המשנה מונה ארבעה  תאריכים שבהם מתרבה הדבר בעולם. ייחודם של תאריכים אלו, שהם באים לאחר זמנים, שבהם לא הקפיד העם לתת לעניים את המתנות שהיה חייב לתת להם.

ואלו הם הזמנים שב"קבוצת הסיכון":

"ברביעית – מפני מעשר עני שבשלישית", הכוונה לשנה השלישית, מהמחזור של שבע שנים שבין שמיטה לשמיטה. בשנה השלישית במקום הפרשת מעשר שני הנאכל על ידי הבעלים בירושלים, יש לתת את המעשר לעניים. הבעלים מחוייב שלא להמתין עד שהעני יבוא לבקש, אלא עליו להפריש עשירית מהיבול, וליתנו לעניים. אם לא ניתן מעשר עני בשנה השלישית, אזי בשנה הרביעית מתרבה הדבר.

"בשביעית – מפני מעשר עני שבשישית", גם בשנה הששית יש לתת מעשר עני. אם במשך השנה נמנעו ולא קיימו את החיוב, אזי בשנה השביעית, שהיא שנת השמיטה, מתרבה הדבר.

"במוצאי שביעית – מפני פירות שביעית" – בשנת השמיטה יש להפקיר את הפירות ואסור לאגור אותם כדי לסחור בהם. בשנת השמיטה הפירות הם הפקר, וכולם יכולים לקחתם. אם הבעלים לא הפקירו את פירותיהם, אזי מתרבה הדבר במוצאי שביעית – בראשית השנה שלאחר שנת השמיטה.

"במוצאי החג שבכל שנה ושנה – מפני גזל מתנות עניים". "החג" – הכוונה לחג הסוכות. אם לא ניתנו מתנות העניים עד לזמן זה – הדבר מתרבה.

מדוע דווקא בסוכות נבחן העם אם ניתנו מתנות עניים אם לאו?

התשובה: חג הסוכות נקרא גם "חג האסיף". במשך כל הקיץ האדם אוסף את יבולו שבשדה: מתחיל באביב עם קציר החיטים וקציר השעורים, ממשיך עם בציר הענבים ואיסוף פירות האילן. כך הולך האדם ומלקט את פרי האדמה עד הגיע עת הסתיו. תקופה זו נקראת תקופת האסיף, אשר סיומה הוא בסביבות חג הסוכות אז האדם אוסף את כל היבול שנצבר, ומכניס אותו מן השדה אל הבית.

תקופת האסיף היא העת, לתת לעניים את המגיע להם על פי דין. בזמן אסיפת היבול ציותה התורה על כמה וכמה אפשרויות לקיים מצוות מתנות עניים, לשתף גם את הדלים בברכה שנתן לנו ה'.

בכל שדה משאירים "פאה" – השבולים שגדלו בפינה שייכות לעניים, שיאכלו לשובע נפשם. גם "לקט" וגם "שכחה" ניתנים לנצרכים.

אם לאחר זמן האסיף, התברר כי גזלו מהעניים את המגיע – הדבר מתרבה.

ומדוע מתרבה הדבר במוצאי חג הסוכות ולא בחג עצמו? – כדי לא לקלקל את שמחת החג.

מפני גזל מתנות עניים

שתי המילים "גזל – מתנות עניים" נראות כסותרות זו את זו. מתנה – פירושה הענקת דבר שהנותן אינו מחויב בו. אם כן, מדוע כאשר הוא אינו נותן מתנה – נחשב לגזלן?

נתאר לעצמנו, אב שנתן לבנו חלקת שדה, וציוה עליו: 'את השדה אני מפקיר בידיך, אך מידי שנה עליך לתת לאחיך כך וכך אחוזים מן התבואה שתצמח'. קיבל הבן את השדה, עמל בו, זרע, נטע, השקה, עד שראה ברכה בעמלו. והנה, הגיע זמן האסיף – הזמן לקיים את התנאי של האב, אך הוא לא מילא אחר ציווי אביו, ולא נתן לאחיו מאומה.

בכך הוא גזל את אחיו. אמנם, אחיו היו רואים בנתינתו להם מתנה, שהרי לא להם ניתן השדה, ולא הם עמלו על הפירות. אך מכיון שאביו נתן לו את השדה על מנת כן, אם לא קיים את תנאי אביו – הרי גזל מאחיו את מה שהיו צריכים לקבל על פי דין.

כן הקב"ה נתן לאדם שדה, וציוה לו לתת ממנו מתנות עניים. אותם עניים זכו במתנותיהם משל הקב"ה, שהרי הכל שייך לה'. אלא, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. נתן להם את הארץ כנחלה, אך התנה שעליהם לחלק מהן לעניים. העובר על התנאי, ונמנע מלקיים את ציווי ה' – לתת לאחיו העניים את המגיע להם – הרי הוא גוזל ממש.

האפשרות להעניק – היא זכיה מאושרת. מתי נפנים ונקלוט שנתינה היא מתנה?!